אונס נשים במלחמה

1.1 מפגן ניצחון

בעת קיום יחסי מין, גברים חודרים לתוך גופן של הנשים ובשיאם פולטים בתוכן את נוזל הזרע שלהם. כלומר, יחסי המין מתקיימים הלכה למעשה בתוך גופן של הנשים. ובעוד לגברים הרגעים האלו הסבו במשך מאות אלפי שנים הנאה צרופה ונמשכו דקות אחדות בממוצע, גופן של הנשים הוקרב. אמצעי מניעה, שהומצאו רק במאה ה־20, לא היו בנמצא והפלות לא היו אפשריות, ועל כן בכל פעם הן היו עלולות להתעבר, מה שהוביל להתנפחות גופן ולהפיכתו למעשה למדגרה. בהיעדר חוקים המגנים על נשים, גברים יכלו לנטוש אותן מעוברות ולהמשיך בשגרת חייהם, בעוד הן לא יכלו אפילו להוכיח מי האב, שכן בדיקת אבהות לא הייתה אפשרית. הן נשאו לבדן בהשלכות הפיזיות במשך חודשים ארוכים עד כדי סכנת מוות בלידה, שהרי ניתוחים קיסריים ושיטות רפואיות נוספות המצילות חיים לא היו קיימים, ואף לא אפידורל לשיכוך הכאבים העזים. על כן יחסי מין נחשבו מקדמת דנא ליחסים א־סימטריים באופן מובנה ומובהק, שבמהלכם הגברים מתוארים כמי שפולשים לתוך גופן של הנשים וכובשים אותן, בעוד הנשים כמי שמתמסרות להם. תפיסה זו אפיינה את יחסי המין אף כאשר התקיימו בהסכמה, קל וחומר בכפייה.

לנוכח זאת, יחסי המין למעשה נתפסו מבחינה היסטורית כיחסים סמליים בין כובש לנכבש, בין שולט לנשלט, ובין מי שידו על העליונה למי שנכנע לו, כמו בשדה הקרב. על כן אין זה פלא שאונס נשותיהם ובנותיהם של המובסים במלחמות נחשב מקדמת דנא למפגן הניצחון המוחלט והבלתי מעורער של המנצחים. באמצעותו המחישו את עוצמת צבאם, את כוחם, את עליונותם ואת שליטתם, בעוד גופן של הקורבנות דימה בעיניהם המשועשעות את הטריטוריה של המובסים שנכבשה על ידם. לאנוס אותן היה מבחינתם חגיגה מטונימית של הכיבוש הטריטוריאלי, שהרי איזו הוכחה ניצחת ומרשימה יותר לתבוסתם המוחלטת ממפגן שבו נראות נשותיהם ובנותיהם פותחות את רגליהן למנצחים – מנח גופני שנצרב כסמלה המובהק של כניעה מוחלטת? ועל כן, המפגנים האלו, כטבעם של מפגנים, התקיימו במכוון בפומבי. במקרים רבים הנשים והילדות קודם נגררו ורוכזו יחד (למשל במרכז הכפר), שם הופשטו והושכבו באלימות על הקרקע, זו לצד זו, בעוד מולן הועמדו תושבי האזור הזכרים, לרבות בני משפחותיהן, שאולצו באיומי נשק לצפות בהן נאנסות על ידי הלוחמים שוב ושוב במפגן הניצחון שלהם. בנות נאנסו מול עיניהם של אבותיהן ואימהות נאנסו מול עיניהם של ילדיהן.

המפגן נמשך לעיתים אף שעות ארוכות, עד שהן נאנסו על ידי כלל הלוחמים שנכחו בזירה. לאחר שהמפגן הסתיים, במקרים רבים הקורבנות הוצעדו עירומות על ידי הלוחמים שאנסו אותן, מול עיניו של ההמון, כדי שיראו כולם את גופן הכבוש והמובס, את תוצאותיו של הקרב. לאחר מכן, לעיתים קרובות שחטו הלוחמים את הקורבנות, ובכוונה הותירו את גופותיהן מוטלות בשטח זו לצד זו, כאשר גפיהן התחתונות מפושקות, פתחי הנרתיקים שלהן חשופים והן מרוחות בנוזלי זרע, כדי שתשמשנה מֵיצָגִים חזותיים לטריטוריה של המובסים שנכבשה על ידם. לשם כך אף הוחדרו חפצים לתוך הנרתיקים שלהן, כמו מוטות, מצ׳טות, כידונים, מקלות מחודדים וסכינים. בשל התפיסה שיחסי מין הם א־סימטריים, לא נמצא בתולדות המלחמות אף לא תיעוד הפוך אחד שבו אישה כפתה על שבוי זכר לקיים עימה יחסי מין כמפגן ניצחון עליו.

1.2 דה־הומניזציה

אחת המטרות העיקריות של המנצחים הייתה לעקור מהמובסים את צלם האנוש שלהם (דה־הומניזציה) ולהציגם בתודעה הקולקטיבית כלא־אנושיים, כבהמות ואף כחפצים, כדי להביא לשבירת רוחם, להתערערות האמונה במסורתם התרבותית והדתית ובמנהיגיהם, לקריסת בסיסם האתני והמשפחתי, לערעור זיקתם לאזור ואף לאובדן רצונם להמשיך לחיות, ובכך להביא לכניעתם, לפירוקם, לפירורם, להחרבתם, לעקירתם ולפגיעה בסיכוייהם להיבנות מחדש, ולהבטיח שגם ניצולים שיצליחו להימלט לעולם לא ישובו לאדמותיהם. בעוד הגברים עברו דה־הומניזציה באמצעות פרקטיקות מגוונות, הנשים כמעט תמיד עברו דה־הומניזציה באמצעות אונס, פרקטיקה שכוונה באופן ממוקד כלפיהן. אונס נחשב מקדמת דנא לביזוי המוחלט של אדם, ואין זה פלא: נשים שנופלות קורבן מופשטות מבגדיהן ואיבריהן המוצנעים ביותר נחשפים. המבצעים שוכבים על גופן העירום כאילו היה חפץ ולמעשה מאוננים בתוך איבריהן הפנימיים. הם לא מרפים מהן עד שהם חווים את שיא הנאתם וכופים עליהן לקלוט את ההפרשה שהצטברה באשכים ובשלפוחיות הזרע שלהם, ללא כל התחשבות ברצונותיהן, ברגשותיהן ובמחשבותיהן, ותוך התעלמות מוחלטת מתחינותיהן, מאנקותיהן ומיבבותיהן, כאילו גופן אינו אלא כלי קיבול חסר בינה ותודעה. צלם האנוש שלהן בכך נרמס ונמחק לחלוטין. לא בכדי נצרבה בתודעה האנושית ההכרה הקמאית כי ללא עוררין אין מבזה יותר מאשר להיאנס.

הדה־הומניזציה שתוארה לעיל טבועה בכל אונס פלילי באשר הוא, בעוד במלחמות היא אף לובשת צורה אכזרית יותר, שכן במהלכן הקורבנות לרוב לא נאנסו בחדרי חדרים או בסמטה צדדית הרחק מכל עין, אלא בפומבי מול עיניהם של רבים. הן גם לא נאנסו לבדן, אלא יחד עם בנות משפחותיהן וקהילותיהן, זו לצד זו, בעודן שומעות זו את זו צורחות ומייבבות ללא הועיל, וכאשר מסביבן מוטלות גופותיהם המרוטשות של יקיריהן, מה שהוביל לחוסר אונים ולייאוש מוחלט. לרוב הן לא נאנסו פעם אחת, אלא שוב ושוב על ידי גברים רבים, לעיתים עשרות ואף מאות גברים, כל אחד בתורו. ואם לא די בכך, הן גם לא נאנסו על ידי גברים שנחשבו לעבריינים, אלא על ידי גברים שנחשבו לגיבורים ולמושא הערצה, שלבשו מדים רשמיים בשירות הריבון החדש באזור ובשליחותו. הן למעשה נאנסו על ידם באופן חוקי וממוסד בהתאם לדין ולמוסר של המשטר החדש שבעיניו היה זה עונשן הטבעי והמוצדק, ועל כן לאחר שנאנסו, לא רק שהמבצעים לא נמלטו מהזירה, אלא התפארו במעשיהם. לעיתים קרובות הן אף הוצעדו עירומות לעיני כול כחפצים משומשים, כביטוי סופי לדה־הומניזציה שלהן.

הלוחמים לעיתים אף כפו על הגברים – לרבות מנהיגים וכוהני דת – באיומי נשק ובעינויים, לאנוס בעצמם את בנות משפחותיהם ואת בנות עמם כדי להציגם כבהמות. קיימים תיעודים מבעיתים של אבות שאולצו לאנוס את בנותיהם, אחים שאולצו לאנוס את אחיותיהם ובנים שאולצו לאנוס את אימהותיהם. במקרים רבים, גם לאחר שהקורבנות נפחו את נשמתן, הלוחמים המשיכו לאנוס את גופותיהן כלעג לחוסר המשמעות של מותן, כהמשך ישיר לדה־הומניזציה שהציגה אותן ממילא כחפצים. לאחר שאנסו את הקורבנות, הם לעיתים קרובות שחטו את אלו שעדיין היו בחיים בלי להותיר זכר לאנושיותן, אפילו לא בשרידיהן. זירות אונס במלחמות הן מחזות מעוררי פלצות שחזרו ונשנו בדפוסים שיטתיים. גופות של קורבנות נמצאו עירומות, ערופות, קטועות איברים ומוטלות זו לצד זו בתנוחות מבזות.

1.3 הענשה והרתעה

אונס נחשב מקדמת דנא לאמצעי ההענשה וההרתעה היעיל ביותר נגד נשים, גם בעיתות שגרה, בשל הביזוי המוחלט שהן עוברות באותם רגעים, שנועד להמחיש להן על בשרן את עליונותם של הגברים עליהן, את מקומן, את כפיפותן ואת נחיתותן. עד המאה ה־19, מערכות המשפט בכל העולם למעשה התירו לגברים לאנוס את נשותיהם כאמצעי הענשה והרתעה בתוך מוסד הנישואים. מלחמות נתפסו כמאבקים בין הגברים בעוד הנשים נחשבו רק למשניות ולשוליות, שהרי במשך מאות אלפי שנים הן אף לא נחשבו כלל לבנות אדם העומדות בפני עצמן, אלא לרכושם של הגברים. משאב גופן המבוקש נחשב תחילה לרכושם החוקי של האבות שלהן, ולאחר שנמכרו לנישואים, לרכושם החוקי של הבעלים שלהן. על כן במלחמות לוחמים אנסו אותן כדי לנקום למעשה בעיקר בגברים שלהן (בני משפחותיהן וקהילותיהן) ולהעניש ולהרתיע אותם. כלומר, אף שעל בשרן פרקו את אכזריותם חסרת הרחמים, הן לרוב היו עבורם רק מטרות עקיפות, רכוש שהחריבו, בעוד מטרתם העיקרית הייתה לפגוע בבעלי הרכוש.

אין זה פלא שאונס נשותיהם ובנותיהם של הגברים נחשב לאמצעי הענשה והרתעה אולטימטיבי כלפיהם, שהרי בכל התרבויות לאורך ההיסטוריה, ועדיין בתרבויות רבות גם בהיסטוריה העכשווית, בפרט בחברות פטריארכליות, כבודם של הגברים מושפע באופן ישיר מהצנעת מיניותן של הנשים והילדות במשפחותיהם, שכן כיסוי גופן המביש בעיניהם (מכף רגל ועד ראש) ובתוליהן הם למעשה ערך ליבה עבורם. על כן העונש הזה נחשב להשפלתם המוחלטת ולרמיסת כבודם ומעמדם כמגנים הולמים, וכך הפך לנשק המלחמה האימתני והיעיל ביותר כדי לשלוט באוכלוסייה המובסת, לנקום בה, להעניש אותה, להרתיע אותה, להטיל עליה אימה ולהופכה לכנועה. נשים לרוב נאנסו קבוצתית במכוון מול עיניהם של בני משפחותיהן (לרבות בחדרי חקירות), כדי לשבור אותם, לחלץ מהם מידע ולכפות עליהם לשתף עימם פעולה. לא בכדי תואר איבר המין הגברי מקדמת דנא כנשק מלחמה אסטרטגי יעיל במיוחד המצוי תמיד בהישג ידם של הלוחמים וללא עלות, להבדיל מכדורים ומפצצות.

1.4 פרסי מלחמה

עד המאה ה־19, חוגים צבאיים בכל העולם תמכו ברעיון כי במלחמות, כלל האוכלוסייה המובסת (לרבות הנשים והילדים) היא אויב, ועל כן לכובשים קיימות זכויות כיבוש עליה, ובכלל זה הזכות ליהנות ממשאב גופן של נשותיה ובנותיה טובות המראה. גברים למעשה נאבקים זה בזה משחר ההיסטוריה על משאב גופן של נשים, גם בעיתות שגרה. הסיבה לכך (מלבד תפקידו הביולוגי העיקרי ברבייה) היא היותו בעיניהם משאב מפתה מאוד המסב להם את אחד התענוגות הגדולים ביותר בעולם הזה. על כן עבור המצביאים והמפקדים, משאב גופן הזמין והנגיש של הנשים שנפלו לידיהם היה התגמול האולטימטיבי שיכלו להעניק ללוחמים שלהם לאחר ניצחונם בקרב, כדי לשמור על נאמנותם, לרומם את רוחם, להעלות את מורלם ולהחדיר בהם מוטיבציה לקראת המשך הקרבות. הוא גם שימש תמריץ לגברים להתגייס לצבאות ולהשתוקק לכבוש שטחים רבים ככל האפשר. משאב גופן היה שכר הלוחמים ולעיתים אף התגמול העיקרי שהובטח להם. תרועת המלחמה במשך מאות שנים הייתה המנצח זוכה בשלל (!To the victor go the spoils) וגופן של הנשים היה השלל. הן נחשבו לפרסי מלחמה ומשאב גופן לגביע הניצחון (Victory trophy). על כן משהוכרע הקרב, מפקדים נהגו להכריז על חגיגות ניצחון שבמהלכן התירו לפקודיהם לאנוס קבוצתית את נשותיהם ובנותיהם של המובסים, כל אחד בתורו, כאות הוקרה על הצטיינותם בקרב.

הלוחמים לרוב חצו מרחקים עצומים בדם, באש ובמוות, ושהו זמן רב בסביבה גברית קשוחה, הרחק מנשותיהם ומבנות עמם, ועל כן כאשר נשים צעירות ונערות נפלו לידיהם, הן היו כטרף ללהקות זאבים מורעבים. משחר ההיסטוריה, התפיסה הייתה כי לא ניתן לצפות מהם להתאפק ולהימנע מסיפוק דחפיהם. זה נחשב לטבעי, לבלתי נמנע כמעט ולדרכו של עולם. ואין זה פלא, שהרי גברים מקדמת דנא נהנו לאנוס אפילו את בנות עמם ואף את נשותיהם (אימהות ילדיהם) במסגרת מוסד הנישואים, שהתיר את הנוהג בכל העולם, ועל כן, אפשר רק לדמיין את העונג הסדיסטי הצרוף שהם חוו כאשר עלה בידם לאנוס את נשותיהם ואת בנותיהם של אויביהם. בכתבי ההיסטוריה מתועדים לוחמים שלמעשה תיארו זאת כאחת ההנאות הגדולות ביותר שגברים יכולים לחוות. הקורבנות היו לרוב נשים צעירות ונערות (לרבות נשים הרות), בפרט טובות המראה שמשאב גופן נחשב למפתה מאוד, אולם לעיתים קרובות גם ילדות קטנות ואף זקנות כבנות 80, אם בשל היצע דל ואם בשל העדפתם האפלה. במקרים שבהם ההיצע היה קטן מהביקוש, כל אחת מהן לרוב נאנסה שוב ושוב על ידי לוחמים רבים שהתקבצו מסביבה והמתינו בהתרגשות רבה לתורם. הלוחמים לרוב אנסו אותן בברוטליות קיצונית כדי להגביר עוד יותר את ריגושם.

במקרים שבהם הוחלט להשמיד את האוכלוסייה המובסת כולה, בעוד הלוחמים השמידו את הגברים מייד, את הנשים, בפרט את טובות המראה, הם לעיתים קרובות השאירו בחיים לעוד כמה שעות, כדי ליהנות בפעם האחרונה ממשאב גופן המפתה בעיניהם המשועשעות ולהתענג על ייסוריהן ברגעיהן האחרונים. על כן במקרים רבים נשים נאנסו ממש על שפת בורות המוות באתרי ההשמדה, רגעים ספורים לפני שנקטלו. לעיתים אנסו הלוחמים גם את גופותיהן כדי להתענג על הבעות המוות שנותרו על פניהן וליהנות מהביזוי המוחלט אף של שרידיהן. לאחר שבאו על סיפוקם, הם אף נהגו לכרות במכוון את שדיהן כדי להשתעשע בהם, שכן אלו נתפסו כאיברים שתכליתם לענג גברים. עבור אלו שבאופיים נטועים דחפים פסיכופתיים וסדיסטיים, זירות מלחמה היו מאז ומעולם הזירות האולטימטיביות לפורקנם.

1.5 הפצת הגנום

מצביאים ומפקדים התירו ללוחמים שלהם ואף עודדו אותם לאנוס את נשותיהם ואת בנותיהם של המובסים גם כדי לעבר אותן בכוח כביטוי סופי לניצחונם הבלתי מעורער עליהם. ואין זה פלא, שהרי אם הניצחון המושלם במלחמת הקיום הוא התפשטותו של הגנום, איזה ניצחון מרשים יותר מהניצחון שבו הגנום כובש את ביציותיו של האויב? בשל תפקידן הביולוגי העיקרי של הנשים ברבייה, הכובשים שעלה בידם לאנוס אותן כפו על גופן לשכפל את האוכלוסייה, את התרבות ואת הדת שלהם, ובאירוניה אכזרית – ללדת את דור ההמשך של הלוחמים שלהם, בפרט בחברות פטריליניאריות שבהן האמונה היא כי הצאצאים יורשים את מוצאם האתני מאביהם. הנוהג של קבוצות גברים במהלך מסעות כיבושים לקחת בשבי נשים מקומיות ולאנוס אותן היה תופעה כה נרחבת שהיא הובילה לשינויים בהרכבה של אוכלוסיית העולם: יציבות פחותה בקבוצות הדנ״א האנושיות מכרומוזום Y המורשות מאב לבן לעומת קבוצות הדנ״א המיטוכונדריאליות האנושיות המורשות מאם לילדיה.

נשים הרות שנלקחו בשבי לעיתים קרובות עברו הפלות בכפייה בבעיטות לבטן ובהחדרת אגרופים וכלים חדים לתוך הנרתיקים שלהן, כדי להרוג קודם את העוברים השייכים לגברים המובסים ולפנות את הרחם שלהן לעיבור מחדש על ידי הגברים המנצחים. עד המאה ה־20, גלולות חירום למניעת היריון והפלות בטוחות לא היו בנמצא במשך מאות אלפי שנים, ובאזורי מלחמה גם בהיסטוריה העכשווית הן לרוב אינן זמינות. על כן גם הניצולות ששוחררו מייד לאחר שנאנסו לא יכלו להפסיק את ההיריון, וכעבור תשעה חודשים הן ילדו ללוחמים שאנסו אותן את צאצאיהם ולמעשה הפיצו במו גופן את הגנום שלהם. במקרים אחרים המטרה הייתה רק להבטיח שהן לא תפצנה עוד את הגנום של הקבוצה שאליה השתייכו, ועל כן לאחר שהלוחמים אנסו אותן, הם החדירו בכוח חפצים חדים לתוך הנרתיקים שלהן, והשחיתו כליל את איברי הרבייה שלהן.

1.6 אחוות לוחמים

צבאות נחשבו מקדמת דנא למועדון היוקרתי ביותר בעולם שנועד לגברים בלבד. הגבריות בצבא, כוחו של הנשק האימתני הנמצא בלעדית בידיהם, החיבור הרוחני אליו, המשמעת לפקודות שניתנו והתקבלו, וההיגיון הפשוט של הפקודה ההיררכית, מיצבו אותם כמין העליון והלוחם במלחמת הקיום. במהלך קרבות הם נזקקו לכוח אש ולשריון מול יריביהם הגברים, מה שהוביל להכרה הדדית בעוצמתם ובאומץ ליבם ומיצב אותם כיריבים שווים. אולם משתמו הקרבות הקשוחים והעקובים מדם ביניהם, התפנו המנצחים לטפל בנשותיהם חסרות האונים של המובסים שהושארו בעורף יחד עם הילדים והזקנים, וברגעים אלו למעשה התקיימו התנאים המיטביים והרקע הפסיכולוגי המושלם לחוש כלפיהן זלזול ולעג, ולראות בהן נחותות ושוליות. והרי איזו דרך ישירה ובוטה יותר להמחיש להן זאת מאשר לאנוס אותן? מיצוב הנשים במשך אלפי שנים כחסרות ישע במלחמות, הוא שהוביל להשתרשותה של המילה נקבה בשיח הגברים כביטוי לעג לאדם חלש ופחדן. בעיניהם אין ביטוי מבזה יותר.

אונס נשים במלחמה שימש מקדמת דנא גם ככלי עיקרי ליצירת קבוצות צבאיות מגובשות. לוחמים אנסו קבוצתית נשים שנלקחו בשבי, בעידוד מפקדיהם, כדי לבסס את הקשר ביניהם וליצור תחושת לכידות ונאמנות בתוך היחידות, בפרט כאשר גויסו למלחמה בכפייה. להבדיל מעיתות שגרה שבהן הגברים מתחרים ביניהם על הנשים ורכושניים כלפיהן, הם העבירו אותן מיד ליד ובכך הפגינו זה בפני זה את אחוות הלוחמים. בצבאות רבים שגייסו גם נערים צעירים, המפקדים לעיתים קרובות הורו להם לצפות בלוחמים הבוגרים אונסים קבוצתית שבויה ולאחר מכן לאנוס אותה בעצמם מול עיניהם בטקס התבגרות, כדי שיוכיחו את גבריותם המסמלת דומיננטיות ושליטה, את כמיהתם לחדור, לכבוש, להכניע ולהביס ואת אכזריותם אפילו כלפי חסרות ישע (תכונות שצבאות החשיבו לנחוצות בשדה הקרב), ובה בעת יבססו את מעמדם ואת המוניטין שלהם.

1.7 מיסוד האונס

נשותיהם ובנותיהם של המובסים נאנסו לרוב על ידי המנצחים לא רק בשדות הקרב. רשויות צבאיות ואזרחיות נהגו למסד את האונס שלהן, כדי להביא לניצול מרבי של משאב גופן המבוקש ובכך לשמר את נאמנותם של הלוחמים לאורך זמן. המטרה השנייה הייתה להבטיח שהלוחמים יאנסו נשים שעוברות בדיקות רפואיות שוטפות, כדי שגופן לא יעביר מחלות וזיהומים מלוחם ללוחם, ובכך לצמצם את התפשטותן של מחלות מין ולשמר את כושרו של הצבא. המטרה השלישית הייתה להשתמש במשאב גופן ככלי רבייה, והרביעית – להפיק ממנו רווחים. הן הוחזקו לאורך קווי החזית בתוך מחנות אונס או תחנות אונס, שלעיתים קרובות כונו בלעג בתי זונות. הן לא נחשבו לבנות אדם, אלא לאספקה צבאית, ונהגו בהן כבבקר שנבזז. אגפי נשים במתקני כליאה פעלו לעיתים קרובות גם כתחנות אונס, לרבות עבור השוטרים והשומרים. קבוצות לוחמים ביקרו בהם באורח קבע והתורים היו ארוכים, בפרט לאחר שובם מקרבות. עם הגעתם הם בררו על פי טעמם את אלו שעוררו את דחפיהם, ואנסו אותן בחדרים ייעודיים. ברחבי מתקני הכליאה האלו נשמעו בשגרה צווחות נואשות של נשים נאנסות. לעיתים הותר ללוחמים גם להשאיל אותן לבסיסים ולמקומות אחרים. אחרות שונעו לתחנות אונס בעורף, שם הן נאנסו באורח קבע על ידי גברים שגויסו למלחמה ולוחמים לפני יציאתם לחזית ובשובם ממנה.

במלחמות רבות הותר ללוחמים לשוב לבתיהם עם השבויות ולהופכן לשפחות המין שלהם או לסרסר בהן בכפייה באופן פרטני כדי להפיק ממשאב גופן גם רווחים קבועים. אחרות נשלחו לשווקים ונמכרו כשפחות מין או הוכנסו בכפייה לבתי בושת בעורף ושועבדו כזונות. פרקטיקה נוספת הייתה השאתן בכפייה ללוחמים ולאזרחים כדי שיאנסו אותן באורח קבע באופן המותר על פי הדין והמסורת המקובלים בקהילותיהם. במקורות היסטוריים לעיתים לא הוזכר במפורש שהנישואים היו בכפייה, שהרי ההיסטוריה נכתבה על ידי המנצחים, אולם איזו אישה בריאה בנפשה תסכים מרצונה החופשי להינשא לגבר שזה עתה השמיד את כל בני משפחתה? במקרים רבים נשותיהם ובנותיהם של השליטים המובסים הושאו בכפייה לשליטים ולבני משפחותיהם באופן ממוקד, כחלק מהביזוי. השבויות לא נחשבו לבנות אדם והיו נטולות זכויות. הן נחשבו למיטלטלין של המובסים ונבזזו יחד עם הבקר. כמו בהמות עבור בעלי משקים, הן הושארו בחיים רק כדי לנצל את משאב גופן המבוקש. בכל פעם שחשקה נפשם של שוביהן לאנוס אותן, לא רק שלא הייתה להן הזכות לסרב, אלא שהן צוו להיאנס על ידם בכניעה מוחלטת. אלו שהעזו להתנגד או שאף רק הייתה על פניהן הבעה של אי־השלמה עם גורלן, לעיתים קרובות הוכו ואף נשחטו. שבויות שהתעברו לעיתים עברו הפלות בכפייה, כדי למנוע מהן ללדת צאצאים נחותים כמותן, ולהבטיח שימוש רציף ומתמשך במשאב גופן.

שבויות רבות סיימו את חייהן בשבי ולעיתים קרובות כעבור זמן קצר, כתוצאה מהאונס הברוטלי והתכוף שעברו. לאחר שמלחמות הסתיימו, ובפרט מלחמות גדולות, שיעור הגברים באוכלוסייה המובסת הצטמצם מאוד, בעיקר הצעירים והחזקים. לרוב נותרו בעיקר נשים, ילדים וזקנים חסרי הגנה שגורלם היה נתון לחלוטין בידי אויבם. על כן גם רבות מהניצולות שלא הוחזקו בפועל במתקני כליאה נאנסו באורח קבע בבתיהן, בכפריהן, בשדות במהלך פשיטות ובחדרי החקירות, על ידי המנהיגים, הפקידים, החיילים, השוטרים והאזרחים של השלטון החדש. לאומללות לא היה למי להתלונן משום שנאנסו בתמיכתו ואף בעידודו של המשטר, שלרוב המשיך לראות בהן אויב ואף תת־גזע נחות שנועד לשרת אותו. כמובן, במקרים הפוכים שבהם גברים מקרב האוכלוסייה המובסת העזו לקיים קשרים עם נשותיהם ובנותיהם של המנצחים, מרבית המשטרים נקטו ביד קשה כדי לשמור על כבודם ועל טוהר הגזע שלהם, מתוך התפיסה שיחסי מין בין גברים לנשים אינם סימטריים.

1.8 השלכות אנושות

במלחמות שהתחוללו מקדמת דנא, מתועדים מקרים שבהם נשים וילדות באזורים שעמדו ליפול לידי האויב הומתו על ידי בני משפחותיהן מבעוד מועד, כדי לחסוך מהן את גורלן הבלתי נמנע. אחרות הולבשו בבגדי בנים ושיער ראשיהן גולח כדי שגופן ייראה פחות אטרקטיבי. אלו שנאנסו ושרדו נותרו לעיתים קרובות עם נכות קשה כתוצאה מהאונס התכוף והברוטלי שעברו, כמו גפיים שבורות, אגנים שבורים וסדקים בגולגולתן שגרמו ללקויות ראייה ושמיעה. חלקן נותרו עם פגיעות גינקולוגיות קשות, כמו קרעים בנרתיק ונקבים בינו לבין פי הטבעת, החלחולת, המעי הגס ושלפוחית השתן הסמוכים אליו (פיסטולות), הגורמים לכאבים עזים, לבריחה כרונית של שתן וצואה ממנו, לחסימת מעיים, לאי־יכולת לעמוד או ללכת כתוצאה מנזק עצבי שהוא תוצר לוואי שכיח, ואף למוות. רבות נדבקו במחלות ובזיהומים המועברים במגע מיני, כמו עגבת, זיבה ונגיף הכשל החיסוני (HIV), הגורם למחלת האיידס. ניצולות רבות התעברו וילדו את צאצאיהם של הגברים שאנסו אותן, על כל ההשלכות הנפשיות ההרסניות הכרוכות בכך. נערות צעירות שהתעברו סבלו יותר מדיסטוציה (לידה חסומה) ומפיסטולות, משום שהאגן ותעלת הלידה שלהן טרם התפתחו מספיק כדי להכיל ראש של תינוק.

הפגיעות הנפשיות של הקורבנות הן כה עמוקות, הרסניות וקטלניות, שאונס נחשב למעשה לרציחתה של הנשמה. הפגיעות ארוכות הטווח כוללות טראומה מתמשכת, הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD), הפרעות שינה, הפרעות אכילה, הפרעות סומטיות, דכדוך, חרדה, סיוטים, הפרעות סומטופורמיות מרובות, פלאשבקים, פחדים, חוסר אונים, עצבות, חוסר התמצאות, ייאוש, התקפי פאניקה, לחץ, פרנויה, דיכאון, נדודי שינה ומחשבות אובדניות. ניצולות רבות פיתחו שנאה עצמית כלפי גופן הנשי, שאותו החלו לראות כמלוכלך וכמביש מטבעו. חלקן שמו קץ לחייהן ברגע שיכלו, משום שמוטב היה להן המוות. בתרבויות רבות אף מצופה היה מהן לשים קץ לחייהן כדי למחות כל זכר להשפלה, בעוד אלו שהעזו להמשיך לחיות נודו לעיתים קרובות, כונו בשמות גנאי כמו זונות ואף נשחטו. מרבית הניצולות שתקו ושמרו את שעברו כסוד מלוכלך בשל הפחד, הגועל והחרפה.

ניצולות רבות נותרו עם בעיות פסיכו־סוציאליות, בידוד וקושי לקיים קשרים עם גברים. בתרבויות רבות הן נחשבו לטמאות ולבלתי ראויות לנישואים בעיני גברים, משום שמשאב גופן נתפס כבר כסחורה משומשת ומלוכלכת. אלו שהיו נשואות הוכו ונאנסו גם על ידי הבעלים שלהן או ננטשו על ידם ונדחו על ידי בני משפחותיהן וקהילותיהן, בתמיכת פקידי הממשל, שאף הם ראו בהן סמל לזוהמה. הן לרוב נותרו לחיות בעוני מחפיר בעיקר בשטחים כפריים וללא טיפול, משום שהמתקנים הרפואיים כמו בתי חולים ומרפאות הוחרבו כליל או ניזוקו קשות במלחמה. מצב זה הוחמר בשל אובדן הידע המקצועי עם השמדתם או הימלטותם של הצוותים הרפואיים מהאזור, ואספקה לקויה או לא מספקת של משאבים חיוניים כמו מים זורמים, חשמל ותרופות. מצבן של ניצולות שמלכתחילה היו בשולי החברה וחיו בעוני כרוני ובאזורים הכפריים, היה אנוש.

1.9 קורבנות זכרים

כמעט כל הקורבנות שנאנסו במלחמות שהתחוללו לאורך ההיסטוריה היו נשים וילדות. אונס גברים הוא נדיר אף שהוא עשוי להיתפס כמשפיל עוד יותר, משום שהמבצעים מוחקים בכך את מעמדם בחברה כגברים באמצעות הפיכתם מכובשים לנכבשים, ולמעשה נוהגים בהם כפי שנוהגים בנקבות כלשונם, ובעיני גברים אין השפלה גדולה יותר מזו. הסיבה הראשונה לכך שכמעט בכל המקרים המבצעים אנסו רק נשים וילדות היא שמרביתם היו גברים הטרוסקסואלים. הסיבה השנייה היא שנשים חלשות יותר פיזית, ועל כן קל יותר לאנוס אותן בידיים חשופות. הסיבה השלישית היא החשש שמא המבצעים ייחשדו בטעות בהומוסקסואליות, מה שנחשב בעיני גברים רבים לטאבו ולעלבון גדול. על כן במקרים של גברים שבויים, לרוב הוחדרו לתוך גופם חפצים במקום איבר המין או שנכפה עליהם באיומי נשק לאנוס זה את זה. קיימים תיעודים קשים רבים של גברים בשבי שאולצו תחת עינויים לאנוס זה את זה מול עיניהם המשועשעות של הלוחמים. אונס ילדים ונערים צעירים במלחמות, לעומת זאת, היה שכיח יותר, אולם גם אז גופם שטרם התפתח והפך לגברי דימה בעיני המבצעים את גופן של הנשים במקומות שבהם הן לא היו זמינות, כמו במתקני כליאה, תוך שהם אף לועגים להם על כך שהם הנקבות שלהם.

1.10 אונס כענישה בשגרה

אונס כאמצעי הענשה והרתעה הוא פרקטיקה שלמעשה התקיימה לא רק במלחמות אלא גם בשגרה ואף בתוך מוסד הנישואים, שהתיר את הנוהג בכל העולם עד המאה ה־20. כלומר, כאשר פרצו מלחמות והגברים נשלחו לשדות הקרב, היא כבר הייתה נטועה עמוק בתודעתם ונתפסה כנורמה חברתית שאין עליה עוררין. תת־הפרק הזה הוא מבוא חובה להבנת תולדות התופעה שתיסקר בפרק השני, שהרי אם גברים נהגו לאנוס את בנות עמם בשגרה כאמצעי הענשה והרתעה, אפשר רק לדמיין את האכזריות חסרת הרחמים שהם הפגינו כלפי נשותיהם ובנותיהם של אויביהם, שנפלו לידיהם. האירועים שייסקרו הם רק קצה הקרחון של תופעה רחבת היקף, שכן אפשר היה להקדיש לתיעודה כרכים רבים ועבי כרס.

בינואר 1938 למשל, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, יוסיף סטלין, קבע כי חבר הלשכה המדינית של המפלגה, סטניסלב ויקנטייביץ׳ קוסיאור, אינו עושה עבודה טובה, וב־3 במאי הוא נעצר וכל תפקידי המפלגה נשללו ממנו. הוא נחקר על ידי בוריס רודוס, מְעַנֶּה נודע לשמצה שהועסק על ידי משרד הפנים והמשטרה החשאית של ברית המועצות. קוסיאור נחקר במשך 14 שעות בכל פעם ועמד בעינויים אכזריים, ועל כן הוחלט להכניס לחדר את בתו בת ה־16, תמרה, ולאנוס אותה מול עיניו. קוסיאור, שאולץ לצפות בבתו נאנסת על ידם, נשבר והובל ללשכתו של סטלין, שבה שהה גם מנהיג המפלגה הקומוניסטית באוקראינה, גריגורי פטרובסקי. הוא הושב שבור על כיסא והסכים להצהיר כי הוא מרגל פולני כדי שיתרצו ולא יאנסו את בתו שוב. לאחר שהודה, סטלין הצהיר בניצחון: הנה, אתה מבין, פטרובסקי, ולא האמנת שקוסיאור הפך למרגל. עכשיו אתה מאמין שהוא אויב העם? הנערה שנאנסה מול עיניו של אביה לא יכלה לשאת את הביזוי שעברה, ושמה קץ לחייה בהשליכה את עצמה אל מתחת לרכבת. ב־26 בפברואר 1939 אביה הוצא להורג. במקרה אחר לאחר מלחמת העולם השנייה, 5,000 נשים בנורבגיה שנחשדו בשיתוף פעולה עם גרמניה, נעצרו והוכנסו למחנות עבודה בכפייה ללא כל הליך משפטי, שם הן נאנסו בברוטליות במשך שנה וחצי כאמצעי ענישה.

בתרבויות מסוימות, בפרט באיי האוקיינוס השקט לאורך ההיסטוריה, גברים נהגו לאנוס נשים וילדות כנקמה על מעשיהם של בני המשפחה או השבט שלהן, למשל אביהן או אחיהן, לעיתים במסגרת לחימה שבטית. הקורבנות לרוב נאנסו קבוצתית על ידי כמה גברים. אונס מסוג זה כונה אונס נקמה, אונס עונשין, אונס תגמול וצדק מקביל. הענישה הזו היא מסורתית ואף הייתה ממוסדת לאורך ההיסטוריה. כך, למשל, בחברות באסיה, מועצות של זקני שבטים המכונות ג׳ירגיות נהגו לפסוק כי בני משפחת התובע ואף בני השבט רשאים לאנוס באופן חוקי את אחת או יותר מהנשים ומהילדות במשפחתו של הגבר שהורשע בפשע חמור נגדם, לרוב את ילדותיו הבתולות, כדי להעניש אותו. המועצות בחרו אילו מבנות משפחתו תיאנסנה על ידם ואם פעם אחת או באורח קבע במשך כל חייהן. אם באורח קבע, הן נתלשו מבתיהן, הועברו לבתיהם של הגברים והושאו להם בכפייה כדי שיאנסו אותן על פי הדין והמסורת. לעיתים קרובות הן הפכו לשפחותיהם של הגברים שהמשיכו לראות אותן כמי שמשתייכות לבני המשפחה או השבט שפגע בהם למשך שארית חייהן. הן נאנסו על ידם באופן שיטתי.

בפקיסטן הענישה נקראת ואני (באורדו: ونی) ולעיתים מאויתת גם וואני או וואניי. זוהי מילה פנג׳אבית שנגזרה מהמילה ונאי, שפירושה דם. בשפות אזוריות שונות במדינה היא נקראת גם סאק, סנגצ׳טי (באורדו: سنگ چتی) וסווארה (באורדו: سوارہ). ועדת החוק במדינה קבעה כי עקרון הקיסאס בשריעה, שמשמעותו צדק תגמולי, הוא הרציונל של המסורת. בנותיהם הקטנות והבתולות של הגברים שהורשעו, בנות 4–14, נבחרו כקורבנות. לעיתים הן נאנסו על ידי התובעים בפומבי מול עיניהם של תושבים או נציגים, כדי לוודא שהפסיקה הוצאה לפועל. לאחר שנאנסו, בני המשפחה והשבט שלהן לעיתים קרובות ציפו מהן לשים קץ לחייהן כדי למחות כל זכר להשפלה. הענישה הזו הייתה מקובלת לאורך ההיסטוריה וחוקית עד שנת 2011. היא עדיין נפוצה מאוד בקרב מועצות שבטיות וכפריות, ביניהן מועצות החמישה (פנצ׳איאות), במחוזות פנג׳אב, סינד, בלוצ׳יסטן, ח׳ייבר פח׳טונח׳ווה ובאזורים שבטיים, בפרט באזורים כפריים שבהם המשטרה המקומית לעיתים קרובות מעלימה עין והאכיפה בהם חלשה. אזכור מוקדם למסורת מופיע כבר לפני כ־400 שנה, עת שני שבטי פתאנים בצפון־מערב פקיסטן נלחמו זה בזה במלחמה עקובה מדם שהובילה למאות הרוגים. הנואב (השליט האזורי) קרא להקים מועצה של זקנים משני הצדדים כדי להוציא פסקי דין. המועצה קבעה כי הילדות במשפחותיהם של הגברים שהורשעו תושאנה בכפייה כקיסאס לבני משפחותיהם של התובעים.

בשנת 2002, ילד בן 12, עבדול שקור טטלה בן שבט טטלה, מהכפר מירוואלה, הואשם שקיים רומן עם אישה בשנות ה־20 המאוחרות לחייה, סלמה נאסין, בת השבט מסטוי הבלוצ׳י העשיר יותר. כנקמה, הוא הובל על ידי שלושה גברים מהשבט שלה לשדה קני סוכר, שם נאנס על ידם קבוצתית דרך החלחולת שוב ושוב. נוסף על כך, מועצת השבט שלהם (הפנצ׳איאת) פסקה כי עונשו יהיה שאחותו בת ה־28, מח׳תאראן ביבי, תושא גם היא בכפייה לגבר מהשבט שלהם. אולם תושבים בכפר דחו את הפסיקה ותבעו לבזות אותה כפי שהאישה מהשבט שלהם בוזתה מחוץ לנישואים. על כן מועצת הפנצ׳איאת פסקה מחדש כי עונשו של הילד יהיה שאחותו תיאנס קבוצתית על ידי כמה גברים. ביוני 2002, היא הובאה למועצה ונגררה בכוח לבקתה סמוכה, שם היא נאנסה קבוצתית על ידי ארבעה גברים מהשבט, מול עיניהם של עשרה תושבים שצפו בה נאנסת כדי לוודא שהפסיקה ממומשת. לאחר מכן היא הוצעדה עירומה בכפר כדי שהתושבים יראו שנאנסה. בכפר שלה ציפו ממנה לשים קץ לחייה.

בשנת 2008, התרחש סכסוך דמים ממושך במחוז בלוצ׳יסטן המערבי שהחל בכלב מת והביא להריגתם של 19 בני אדם ובהם חמש נשים. המועצה פסקה כי עונשם של הגברים יהיה ש־15 מילדותיהם בנות 3–10 תושאנה בכפייה לבני משפחותיהם של התובעים. בשנת 2011, המועצה פסקה כי עונשו של גבר שנטען כי ביצע פשע יהיה שבתו בת ה־12 תושא בכפייה לגבר בן 85. בשנת 2012, פרץ סכסוך בין שתי חמולות בעקבות האשמה בהריגה. הגבר שהואשם בהריגה לא נמצא, ועל כן המועצה בהובלתו של חבר אספת מחוז בלוצ׳יסטן, מיר טאריק מסורי בוגטי, פסקה כי 13 ילדות בנות 4–16 מחמולת הנאשם תושאנה בכפייה לגברים בחמולה השנייה. גזר הדין בוצע ובוגטי הצהיר כי הנוהג תקף ליישוב סכסוכים. ביולי 2017, נער הואשם באונס ילדה בת 12 בעיר מולטאן. מועצת הפנצ׳איאת פסקה כי עונשו של הנער יהיה שאחותו בת ה־16 תיאנס גם היא. ביוני 2020, נער הואשם בקיום קשר עם בת דודו של גבר נשוי בן 41 ללא הסכמתו. המועצה פסקה שעונשו של הנער יהיה שאחותו בת ה־13 תושא בכפייה לגבר התובע, ותהפוך לאשתו הנוספת. מקרים רבים נוספים אינם מדווחים.

באפגניסטן הענישה נקראת באאד, ובמסגרתה בת משפחתו של גבר שהורשע מושאת בכפייה לאחד מבני משפחת התובע. היא מתקיימת בכמה אזורים, בפרט בקרב הקוצ׳ים. גם ילדות מקרב משפחות שצברו חובות גדולים מושאות בכפייה למלווי הכספים. בשנת 1976 נחקק סעיף 517 לחוק העונשין, הקובע כי בנות המשפחה שנבחרות כקורבנות חייבות להיות מתחת לגיל 18 והן אינן יכולות להיות אלמנות. העונש על הפרת המגבלה הוא עד שנתיים מאסר בלבד. לא ידוע על חבר מועצה או בן משפחה שנעצר או נשפט על כך. באזורים מסוימים בגאנה, לעיתים עונשם של בני משפחה שביצעו עבירה הוא להעניק אישה או ילדה בתולה לבני המשפחה שנפגעה כדי שתשמש להם שפחת מין. במקרים אלו היא אינה מקבלת מעמד של אישה אלא נחשבת לשפחה בלבד.

2.1 מלחמות ביהדות (1500 לפנה״ס–135)

בסביבות שנת 1500 לפני הספירה התגבשה היהדות. ליהודים היה מאז כוח לוחם לסירוגין עד מרד בר כוכבא שבו הובסו לבסוף על ידי הרומאים בשנת 135. אונס נשים במלחמות מתועד ומתואר במקרא. ביהדות עסקו בהרחבה בשאלה אם להתיר ללוחמים לאנוס את נשותיהם ואת בנותיהם של האויבים בזמן מלחמה. על פי שיטת הרמב״ם ורוב הפוסקים, לוחם יהודי שחושק בשבויה רשאי לאנוס אותה כבר בשדה הקרב, אולם רק פעם אחת ולאחר מכן להתאפק. רש״י ייצג אסכולה מרכזית אחרת שעל פיה אסור ללוחם לאנוס אישה בזמן מלחמה, אולם מותר לו לקחת אותה בשבי ולאחר מכן לגייר ולשאת אותה בכפייה. אסכולה זו אכזרית אף יותר משום שהאונס אינו חד־פעמי והיא מתירה ללוחם לאחר המלחמה לאנוס אותה באורח קבע במשך כל חייה. מדוע דחיית האונס? התשובה המקובלת היא שהלוחם יידע שהפורקן מונח בכיסו כמו פת בסלו בלשון חז״ל. במצב כזה הניבוי הוא שהלוחם יירגע וישוב למערכה עם מוטיבציה גדולה הרבה יותר. ואולם, ספק אם תאוריה זו נכונה, שהרי ברוב המקרים ככל שאדם קרוב יותר להשגת מטרתו, הוא מתוסכל יותר אם היא נמנעת ממנו. מנגד, חז״ל הביעו הסתייגות מהאונס, אולם לא בשל רחמיהם על הקורבנות, אלא מחשש שלוחמים יהודים יבואו במגע עם נשים שאינן יהודיות (גויות).

ההיתר ההלכתי לאנוס את נשותיהם ואת בנותיהם של האויבים בזמן מלחמה נקרא דין אשת יפת תואר. הבחירה את מי מהשבויות מותר לאנוס הייתה מתירנית מאוד. הותר ללוחמים לאנוס גם נשים נשואות וילדות קטנות. הן לא היו חייבות להיות יפות תואר אף שהתורה מתארת אותן ככאלו, אם בשל היצע דל או טעם ייחודי של לוחם. הדבר גם הגיוני, שהרי אחרת היה נדרש להצמיד ללוחמים רבנים שישפטו מי מבין השבויות יפות מספיק כדי שתהיינה כשרות להיאנס. הרמב״ם והפוסקים האחרים שהתירו ללוחמים לאנוס שבויות כבר בשדות הקרב, למעשה התירו להם להפר את האיסורים לבוא במגע עם נשים גויות ונשים נשואות, מתוך ההבנה שהדחף שלהם לאנוס אותן כה גדול עד שאינו ניתן לשליטה. בהיתר לאנוס אותן, התורה למעשה נכנעה לדחף המשתולל בקרב הלוחמים הרחוקים מנשים כשרות והשלימה עם המציאות הזו. בקבלה מובאת ההשקפה כי אלוהים הביט בתורה ועל פיה ברא את העולם, כלומר התורה קדמה לעולם, אולם כאן עמדת הפוסקים היא מתירנית מאוד. התורה היא זו שצריכה להתאים את עצמה לדחפיהם של הגברים.

ההיתר לאנוס שבויות בזמן מלחמה הכיל בכל זאת הגבלות: בכל אזור שהלוחמים כבשו, מותר היה לכל לוחם לאנוס רק אישה אחת. לוחם שהשתוקק לאנוס עשר נשים, נדרש לכבוש עשר ערים. הגבלה זו נועדה גם להחדיר בלוחמים מוטיבציה לכבוש עוד ועוד שטחים. נאסר על הלוחמים גם לאנוס את השבויות בפומבי, כדי שלא תיווצר מראית עין של הכשר להפרת האיסור לבוא במגע עם נשים גויות ונשים נשואות שלא בזמן מלחמה. על כן לאחר שלוחם בחר את השבויה שברצונו לאנוס, היה עליו ראשית לקחת אותה למקום שבו אין איש מלבדם ושם לאנוס אותה. על פי אחת הדעות, הותר ללוחמים לאנוס שבויות רק במלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ, משום שבמלחמות שבהן יחסי הכוחות שקולים קיים חשש כי גם לוחמי האויב יאנסו את בנות משפחותיהם, ועל כן מוטב לוותר על כניסה למעגל של אונס ואונס שכנגד.

ההיתר ביהדות לאנוס את נשותיו ואת בנותיו של האויב בזמן מלחמה היה תקף בתקופות שבהן הלוחמים שהו על אדמתם ובידם היה כוח צבאי, מצב שלמעשה לא התקיים במשך כאלפיים שנה וחזר רק לאחר הקמתה של מדינת ישראל, אולם הפרקטיקה לא אושררה בפסיקה. רבנים גם היום מסכימים עם העיקרון המתיר ללוחמים לאנוס נשים בזמן מלחמה, אלא שדין זה בעיניהם אינו שייך לעת הזו משום שמשאב גופן של הנשים הערביות אינו מפתה מספיק את הלוחמים היהודים, ועל כן לא יסב להם עונג, כל עוד הם נלחמים במזרח התיכון ולא למשל בסקנדינביה. עם זאת, הרב אייל קרים שכיהן כרב הצבאי הראשי של צבא ההגנה לישראל, סנגר על ההלכה וקבע כי כחלק מהשמירה על כושר הלחימה של הצבא ועל רוחם של החיילים, ניתן לפרוץ את גדרי הצניעות והכשרות, כך שמותר לספק את יצר הרע באמצעות משכב עם גויות טובות מראה בניגוד לרצונן, מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים ולמען הצלחת הכלל. רבה של צפת, הרב שמואל אליהו, קבע: העקרונות המוסריים העומדים מאחורי הדין הזה בהחלט שייכים גם לימינו.

2.2 מלחמות באסלאם (610–הווה)

בימי הביניים, בשנת 610, נוסדה דת האסלאם. מתקופתו של מוחמד, שהיה הנביא האחרון, מדינות ואימפריות מוסלמיות רבות היו מעורבות במערכות צבאיות שונות, החל במלחמות של כיבוש והתפשטות, וכלה במאבקים אנטי־קולוניאליים בעת החדשה. המושג ג׳יהאד נקשר זה מכבר לחובה הדתית להילחם כדי להביא להתפשטותה של הדת. בשם הג׳יהאד הותר לגברים המאמינים לאנוס את נשותיהם ואת בנותיהם של הכופרים (בתעתיק: kuffār) ולהופכן לשפחות המין שלהם, גם אם אינם חפצים בצאצאים מהן. נפסק כי מותר לאנוס גם ילדות קטנות מרגע שגופן ניתן לחדירה, וכן נשים נשואות, גם אם הבעלים שלהן עדיין בחיים. כדי ליישב את הסתירה התהומית שבין החובה לסלוד מכופרים לבין ההיתר לבוא במגע מיני עם כופרות, השריעה פסקה כי יש להבדיל בין תודעתן הטמאה לבין משאב גופן הפיזי, שהוא שלל מבוקש, ועל כן זו זכותם של הגברים המוסלמים ליהנות ממנו כגמול על דבקותם באמונה ועל הישגיהם בשדה הקרב. תכלית ההיתר הייתה גם לפתות גברים מארצות אחרות להתאסלם ולהצטרף למערכות הג׳יהאד נגד הכופרים. התופעה הייתה נרחבת מאוד. ללוחמים שנפלו בקרב ולא זכו ליהנות משלל זה, הובטחו במקומן 72 נערות בתולות בגן עדן. מסורת זו אומצה מנוהג קדם־אסלאמי שעבר רפורמה, כך שהמעשה הותר רק כלפי שבויות מלחמה שאינן מוסלמיות.

לאחר כל ניצחון בשדה קרב, משאב גופן של כלל הנשים והילדות שנלקחו בשבי חולק באופן שיטתי וממוסד כדי להבטיח שכל הגברים המוסלמים הזכאים ייהנו ממנו. הוא נחשב תחילה לרכוש משותף שלכולם קיימת זכות עליו. האימאם או המפקד העליון יכול היה להכריז כבר בשדה הקרב עצמו אילו מהשבויות תהפוכנה לשפחות המין של שוביהן. מפקדים ולוחמים רבים היו כה להוטים לממש את דחפיהם, שהם אנסו אותן כבר בשדה הקרב. לאחר מכן כולן שונעו מאזור המלחמה לשטחם של המוסלמים, שם האמיר (הח׳ליף) או סגנו העניק 80% מהן ללוחמים על פי חוקי השריעה, ו־20% מהן נלקחו כח׳וּמְס (מס) והוענקו לנביא ולבני משפחתו בימי חייהם או נמכרו כשפחות מין לסוחרים בשווקים, כדי להעשיר את קופת המדינה. גברים שקיבלו שבויות היו רשאים לקחת אותן לבתיהם ולאנוס אותן באורח קבע עד שמשאב גופן סיפק את דחפיהם, ולאחר מכן למכור אותן לגברים מוסלמים אחרים או להעניק אותן במתנה לחבריהם כדי שגם הם ייהנו ממנו. לכל גבר הותר להחזיק מספר בלתי מוגבל של שבויות, ולאנוס בכל פעם שבויה אחרת כרצונו. הותר גם לגברים נשואים לקבל שבויות ולאנוס אותן באורח קבע לצד הנישואים. זו הייתה למעשה המסגרת היחידה באסלאם שהתירה לגברים לבוא במגע מיני עם נשים מחוץ לנישואים.

אונס נשותיהם ובנותיהם של המובסים נחשב להשפלתם המוחלטת. אפשר ללמוד זאת מהאובססיה שבה גברים בחברות מוסלמיות שומרים בקנאות על צניעותן של בנות משפחתם, למשל בכיסוי גופן מכף רגל ועד ראש, כדי להבטיח ששום גבר זר לא יטמא אותן אפילו במבטו. לאור ההיתר באסלאם לאנוס שבויות מלחמה, מספרן של הנשים והילדות שנלקחו בשבי עלה לאין שיעור על מספרם של הגברים והילדים הזכרים. ובעוד הגברים נלקחו לעבודות כפיים וללחימה, או שועבדו בארמונות (לאחר שסורסו), הנשים והילדות לרוב אולצו להפוך לשפחות מין של גברים מוסלמים (בתעתיק: Surriyyāt). משאב גופן נחשב לרכושם החוקי, והן היו כפופות לחלוטין למרותם. הן הצטוו להיות מוכנות להיאנס על ידם בכניעה בכל רגע. במקרים שבהם הן העזו להתנגד, הגברים הורשו לכפות את עצמם עליהן פיזית ולהכות אותן. ההמלצה הייתה לא להכות אותן בפניהן כדי לא לכער אותן ובכך לפגוע בשוויין אם יחליטו למכור אותן בהמשך. ההיתר היה כה מובן מאליו, עד שבאוסף סונן אבו דאוד (1:142) נכתב למשל כי הנביא השיב לאדם שהתלונן כי אשתו חצופה: אל תכה את אשתך כפי שאתה מכה את הנערה־שפחה שלך. בעיני הנביא ומאמיניו, שבויות מלחמה נחשבו לנחותות כל כך, עד כי כלל לא העלו בדעתם שהן אבלות על בני משפחותיהן שהושמדו, ממש כשם שבהמות שנבזזו אינן אבלות על הבעלים הקודמים שלהן.

בקוראן ובמסורות החדית׳ קיימים טקסטים רבים הממסדים את זכותם של הגברים המוסלמים לאנוס כופרות שנלקחו בשבי. בסורה 4 (פסוק 3) נכתב: אם חוששים אתם שלא תוכלו לנהוג בשוויון [בנישואים מרובי נשים], אז [שאו] רק אחת, או את מה שיד ימינכם אוחזת [שבויות מלחמה]. בסורה 4 (פסוקים 23–24) נכתב כי אסורות לכם... נשים נשואות, מלבד אלו שיד ימינכם אוחזת [שבויות מלחמה]. על פסוק זה אמרו הפרשנים ג׳לאל א־דין אל־מחלי וג׳לאל א־דין א־סיוטי: מותר לכם [לגברים מוסלמים] לקיים יחסי אישות עם אותן נשים שלקחתם בשבי, על אף שהבעלים שלהן בחיים בדאר אל־חרב [בארץ האויב]. בסורה 4 (פסוק 25) נכתב: אם למישהו מכם אין האמצעים להינשא לנשים מאמינות חופשיות, יוכל להינשא לנערות... מבין אלו שיד ימינכם אוחזת [שבויות מלחמה שהומרו בכפייה לאסלאם]. בסורה 23 (פסוקים 5–6) ובסורה 70 (פסוקים 29–30) נכתב על המאמינים האידיאליים כי הם אלו אשר על ערוותם שומרים. למעט עם נשותיהם, או עם מה שקנתה ימינם [שבויות מלחמה], שכן אז אין בהם דופי. בסורה 33 (פסוק 50) נכתב: הו נביא! הנה! הרשינו לך... את אלו שיד ימינך אוחזת [שבויות מלחמה] אשר נתן לך אלוהים כשלל מלחמה.

בספר צחיח מוסלם (8:3432) נכתב: אבו סעיד אל־ח׳ודרי מסר כי בקרב חוניין, שליח אלוהים שלח צבא לאזור אווטאס, שנתקל בכוחות האויב ולחם בהם. לאחר שהתגברו עליהם ולקחו אותם בשבי, נראה היה כי בני לווייתו של שליח אלוהים נמנעו מלקיים יחסי מין עם הנשים השבויות משום שהבעלים שלהן היו פוליתאיסטים [עובדי אלילים]. ואז הוריד אללה... [את הפסוק]: "ו[אסורות לכם] הנשים הנשואות, מלבד אלו שיד ימינכם אוחזת [שבויות מלחמה]. בספר סונן אבו דאוד (31:4006) נכתב כי מועאויה אבן חידה שאל את הנביא: הו שליח אלוהים, בפני מי עלינו להסתיר את ערוותנו, ובפני מי אנו רשאים לחשוף [אותה]?. הנביא השיב לו: הסתר את ערוותך מלבד אשתך ואלו שיד ימינך אוחזת [שבויות מלחמה]. בספר צחיח אל־בוח׳ארי (59:637) נכתב: הנביא שלח את עלי אל ח׳אלד כדי להביא את הח׳ומס [חמישית מן השלל]... ועלי התרחץ [לאחר שאנס את אחת השבויות]... כאשר הגענו לנביא ציינתי זאת בפניו. הוא אמר: ׳הו בוריידה! האם אתה שונא את עלי?... אל תשנא אותו, מגיע לו יותר מזה מתוך הח׳ומס. בכרך 3, פרק 113, לאחר מספר 436, נכתב כי עטאא׳ אבן אבי רבאח אמר: אין פסול לחבוק נערה־שפחה שהרה [מגבר אחר]. אללה אמר: מלבד נשותיהם ואלו שיד ימינם אוחזת [שבויות מלחמה], שכן אז אינם ראויים לאשמה.

הנביא התיר למאמיניו לאנוס כופרות שנלקחו בשבי כדי שייהנו ממשאב גופן, אולם התעורר החשש שכתוצאה מכך הן תתעברנה ותלדנה להם צאצאים נחותים כמותן. על כן הוא עסק בהרחבה יתרה בשאלה כיצד עליהם לנהוג בכל פעם שהם אונסים אותן ומגיעים לרגע שבו הם עומדים לפלוט מההנאה: האם עליהם לצאת מייד מגופן ולפלוט בחוץ כדי לא לעבר אותן, או שהם רשאים להישאר בתוך גופן ולפלוט בתוכן? הנביא סבר כי אין למנוע מהם לחוות את הרגע המענג ביותר עבור הגברים, ועל כן הוא פסק שהוא אף ממליץ להם לפלוט בתוך גופן. הוא הוסיף כי אם הן תתעברנה, זהו גורלן ומאמיניו אינם אחראים לכך. באשר לשבויות נשואות, הוא קבע כי מכיוון שהן כופרות, נישואיהן בטלים גם אם הבעלים שלהן עדיין בחיים, ועל כן מותר לאנוס אותן כמו רווקות ולפלוט גם בתוך גופן. הוא דחק גם במאמיניו הנשואים לפלוט בתוך גופן והצהיר כי אם כתוצאה מכך הן תתעברנה, זהו רצונו של אללה. עם זאת, הנביא פסק כי משאב גופן הוא שלל המלחמה שלהם, ועל כן הם חופשיים להחליט כרצונם כיצד לנהוג. פסיקתו עוגנה בהלכה האסלאמית. הפרקטיקה המתירה לצאת מגופן לפני הפליטה נקראת בחדית׳ אל־עזל (בתעתיק: Al-׳Azl ובערבית: العزل).

בספר אל־מוואטא (29:100), אחד הפוסקים החשובים ביותר בהיסטוריה, אימאם מאלכ אבן אנס, אמר: גבר אינו רשאי לבצע משגל נסוג עם אישה חופשית, אלא אם כן נתנה את הסכמתה לכך. [אולם] אין כל מניעה לבצע משגל נסוג עם שפחה גם ללא הסכמתה. אדם שנישא לשפחה השייכת לאדם אחר, אינו מקיים עימה משגל נסוג אלא אם קיבל את רשות בעליה. בספר צחיח אל־בוח׳ארי (3:34:432, 3:46:718, 5:59:459, 7:62:137 ו־9:93:506), בספר צחיח מוסלים (8:3371, 8:3372 ו־8:3373) ובספר אל־מוואטא (מספר 29:95), בן לווייתו של הנביא, אבו סעיד אל־ח׳דרי, סיפר כי הם יצאו עם הנביא לקרב נגד בני אל־מוצטלק וקיבלו נשים ערביות מצוינות, כלשונו, כשלל מלחמה. הוא העיד כי הם חמדו את גופן ומשום שלא נהנו מגופן של נשים זמן רב והיו רחוקים מנשותיהם, הם היו להוטים לממש את דחפיהם, אולם באותו הזמן הם גם דרשו כופר עבורן. על כן בכל פעם שהם אנסו אותן, הם יצאו מגופן לפני שפלטו. לאחר מכן אמרו לעצמם כי מכיוון שהנביא נמצא ביניהם, מדוע לא ישאלו אותו על הפרקטיקה. הנביא השיב להם בפליאה: האם אתם באמת עושים זאת [יוצאים מגופן לפני שאתם פולטים]? הוא חזר על השאלה שלוש פעמים והוסיף: עדיף לכם לא לעשות זאת, אולם הם רשאים לנהוג כרצונם, ואם תתעברנה כתוצאה מכך, זה מה שנגזר עליהן.

בספר צחיח אל־בוח׳ארי (8:77:600), מסופר על גבר מהאנצאר (תושבי העיר ית׳רב שתמכו בנביא) שהגיע לנביא וסיפר לו: אנו מקבלים נערות שבויות ואנו אוהבים רכוש. הוא שאל לדעתו על כך שבעת שהם אונסים אותן, הם יוצאים מגופן לפני שהם פולטים. הנביא השיב בפליאה: האם אתם עושים את זה? עדיף לכם לא לעשות את זה. הוא הוסיף כי אם נגזר עליהן להתעבר, הן תתעברנה. בספר סונן אבו דאוד (11:2166), מסופר על גבר שהגיע לנביא ואמר לו: שליח אללה, יש לי נערה־שפחה ואני מוציא ממנה את הפין [בכל פעם שאני עומד לפלוט]. אני לא אוהב שהיא מתעברת. הוא הסביר כי בזמן שהוא אונס אותה, הוא חפץ במה שגברים חפצים בו [רק כדי ליהנות מגופהּ]. הנביא השיב לו כי אומנם הוא רשאי לצאת מגופהּ לפני שהוא פולט, אולם אם נגזר עליה להתעבר, היא תתעבר.

בספר צחיח מוסלים (8:3377, 8:3378 ו־8:3379), הפרקטיקה הוזכרה בנוכחותו של הנביא שאמר: מדוע אתם נוהגים כך [יוצאים מגופן לפני שאתם פולטים]? הם השיבו לו: יש אדם... שיש לו שפחה והוא מקיים עימה יחסי מין, אולם הוא אינו מעוניין שהיא תתעבר. הנביא גער בהם ואמר: אין פסול אם לא תעשו זאת [אם תפלטו בתוך גופן], אולם אם נגזר עליהן להתעבר, הן תתעברנה. באותו הספר (8:3383 ו־8:3384), בן לווייתו של הנביא, ג׳אבר אבן עבדאללה, סיפר על גבר שהגיע לנביא וסיפר לו: יש לי שפחה שהיא משרתת שלנו ואני מקיים עימה יחסי מין, אולם איני רוצה שהיא תתעבר. הנביא השיב לו: בצע בה משגל נסוג אם רצונך בכך, אולם מה שנגזר עליה, יבוא עליה. הגבר המתין זמן מה, ולאחר מכן שב ואמר: הנערה התעברה. הנביא השיב לו: אמרתי לך, מה שנגזר עליה, יבוא עליה.

בספר אל־מוואטא (29:99), מסופר על אדם מתימן בשם אבן פהד, שניגש לבני לווייתו של הנביא, זייד אבן ת׳אבת ואל־חג׳אג׳ אבן עמר אבן ע׳זיה. הוא סיפר: אבו סעיד! [כינוי כבוד] יש לי שפחות. מכל נשותיי שברשותי, אין אישה שמוצאת חן בעיניי יותר מהן, אולם לא כולן מוצאות חן בעיניי במידה כזו שארצה מהן ילד. האם רשאי אני לבצע משגל נסוג? אבן ת׳אבת השיב: חווה את דעתך, חג׳אג׳! אמרתי [חג׳אג׳]: היא [השפחה] השדה שלך. אם תחפוץ בכך, השקה אותה [תפלוט בתוכה], ואם תחפוץ בכך, השאר אותה צמאה. כך שמעתי מזייד. זייד השיב בחיוב: אמת דיבר. באותו הספר (29:100), מסופר כי בן דודו של הנביא, עבדאללה אבן עבאס, נשאל על הפרקטיקה. אבן עבאס, שיישם את הפרקטיקה הזו בעצמו, סבר כי אין ראיה ניצחת יותר לכך מעדותה הישירה של הנערה־שפחה שלו שאותה נהג לאנוס. הוא קרא לנערה ואמר לה: ספרי להם [שאני יוצא מגופך לפני שאני פולט]. הנערה התביישה לספר על ביזויה ושתקה. נוכח שתיקתה, אבן עבאס הצהיר על כך בעצמו: זה בסדר, ואני עושה את זה בעצמי.

שבויות המלחמה היפות ביותר יועדו בעיקר לבני המעמד העליון. אלו ששונעו לארמונות הוחזקו במגורי שפחות (אולמות שינה משותפים וצפופים שלעיתים נבנו להכיל בו בזמן אלפי שבויות מלחמה), כדי שתהיינה זמינות לשליטים. השליטים נהגו בכל פעם לבחור מתוכן את השבויה שחפצו לאנוס באותו רגע. מי שנבחרה הובלה קודם למרחצאות ההרמון כדי לוודא שאין בגופהּ פגמים. היא מורקה ביסודיות, אופרה, בושמה והולבשה בבגדים דקים ושקופים. המטרה הייתה להפוך את גופהּ לכלי נקי, ריחני ומפתה יותר שיסב לשליט עונג מרבי. לאחר מכן היא הובלה לחדרו הפרטי, שם נאנסה על ידו, לעיתים קרובות כמה פעמים. לאחר שגופהּ סיפק את דחפיו, היא הושבה למגורי השפחות. בעולם האסלאמי, שבויות מלחמה שועבדו גם כזונות במסגרת נוהג מקובל שבאמצעותו גברים קנו אותן לפרק זמן קצוב בשווקים למכירת שפחות מין, ולאחר שאנסו אותן כמה פעמים וגופן סיפק את דחפיהם, השיבו אותן למוכרים באמתלה של חוסר שביעות רצון מהן. באסלאם השיעי התקיים מנגנון הלכתי בשם תחליל (تحليل), שהתיר לגברים להעמיד את שבויות המלחמה שהיו בבעלותם גם לרשות גברים שהתארחו בבתיהם (בני משפחה, קרובים ושכנים). הן הובלו לאחד מחדרי המיטות בבית, שם נאנסו על ידם.

נוסף על כך, שבויות מלחמה היו בסכנה תמידית להיאנס בהמשך גם על ידי פלגים יריבים כאשר הם כבשו מחדש את האזורים שבהם הן הוחזקו. לעיתים קרובות גם נשים וילדות מוסלמיות נאנסו על ידי כובשים במלחמות האסלאם בשל השתייכותן לקהילה שלא נחשבה למוסלמית דיה. האלמוהדים, למשל, ראו במוסלמים שלא תמכו באלמוהדיזם ככופרים, ועל כן הם ראו בהפיכת נשותיהם ובנותיהם לשפחות המין שלהם כמעשה לגיטימי. במאה ה־12, במהלך כיבושה של אימפריית המוראביטון, גברים מוסלמים שלא תמכו באלמוהדיזם הושמדו על ידם, בעוד נשים וילדות אולצו להפוך לשפחות המין שלהם. שתי נשים נלקחו בשבי על ידי מייסד האלמוהדיזם עצמו, עבד אל־מומין, כאשר הוא כבש את מבצר דאי, והן אולצו להפוך לשפחות המין שלו. אחת מהן התעברה לאחר שנאנסה על ידו וילדה לו את בנו, אבו סעיד עות׳מאן. בעוד ההלכה האסלאמית התירה לגברים מוסלמים לאנוס נשים שאינן מוסלמיות, נאסר על נשים מוסלמיות לקיים יחסי מין עם גברים שאינם מוסלמים. בתרבות האסלאמית אין חרפה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה, ועל כן גם שבויות שלבסוף שוחררו, לעיתים קרובות נשחטו על ידי קרוביהן כדי למחות כל זכר להשפלה.

2.2.1 קרב ח׳ייבר (628)

קרב ח׳ייבר התרחש בשנת 628 לספירה בנווה המדבר ח׳ייבר שבחצי האי ערב, בין צבאו של מוחמד לבין הקהילה היהודית המקומית. המוסלמים תקפו את ח׳ייבר, שהייתה מורכבת מסדרת מבצרים מוגנים היטב, עקב חששות לשיתוף פעולה של יהודי המקום עם אויבי האסלאם. לאחר מצור ממושך ונפילת המבצרים בזה אחר זה, נכנעו היהודים. תחת תנאי הכניעה, המכונים לרוב הסכם ח׳ייבר, הותר ליהודים להישאר באזור ולעבד את אדמותיהם, בתמורה למסירת מחצית מהיבול החקלאי שלהם למוסלמים. כיבוש ח׳ייבר וההכנסות מיבולי המקום חיזקו משמעותית את מעמדו הכלכלי והצבאי של מוחמד והאסלאם הצעיר. עם זאת, ההסדר היה זמני, ובתקופת שלטונו של החליף עומר בן אל־ח׳טאב גורשו יהודי ח׳ייבר מאדמתם לצמיתות. הקרב תופס מקום בולט בהיסטוריה האסלאמית, והשם ח׳ייבר הפך לסמל היסטורי המשמש לא פעם כקריאת אזהרה או מחאה כלפי יהודים בימינו.

לאחר כיבוש נווה המדבר גברים ונערים נטבחו, בעוד נשים וילדות נלקחו בשבי ואולצו להפוך לשפחות המין של הכובשים. בני לווייתו של הנביא סיפרו לו כי בין השבויות נמצאת גם נערה יהודייה בת 17 בשם צפייה, יפהפייה באופן יוצא דופן. היא הייתה בתו של חיי בן אח׳טב, שראשו נערף בהוראת הנביא בליל הטבח בעיר אל־מדינה, אולם היא כבר אולצה להפוך לשפחתו של בן לווייתו, דחיה אל־כלבי. הנביא זימן אותו אליו והורה לו למסור לידיו את הנערה, ובתמורה הותר לו לקחת במקומה ילדות שבויות אחרות כשפחות, את כל מי שיחפוץ. בשל יופייה של צפייה, נעתר לכך אל־כלבי רק בתמורה לשבע שבויות אחרות. הנביא הורה לבן דודו, א־זובייר בן אל־עוואם, לענות קודם את בעלה של הנערה, כנאנה בן א־רביע. בהמשך גם נערף ראשו. בטרם אנס הנביא את הנערה, הוא כפה עליה – בדרכה אליו – לצפות בגופותיהם של הגברים כרותי הראש, תושבי נווה המדבר. לאחר מכן לקח אותה למיטתו ואנס אותה כבר באותו הלילה שבו נטבחו בני משפחתה. בהמשך היא נלקחה על ידו כשלל והושאה לו בכפייה כאחת מנשותיו (אוסף החדית׳ צחיח אל־בוח׳ארי, 2:14:68).

2.3 תקרית ג׳ינגקאנג (1127)

אירוע ג׳ינגקאנג, שהתרחש בשנת 1127, היה נקודת מפנה דרמטית בהיסטוריה של סין וסימן את נפילתה של שושלת סונג הצפונית. במסגרת מלחמות ג׳ין–סונג, כבשו כוחות שושלת ג׳ין, שמקורם באזור מנצ׳וריה, את עיר הבירה קאיפנג. במהלך כיבוש זה, נפלו בשבי הקיסרים הויצונג וצ׳ינזונג יחד עם בני משפחת המלוכה ואנשי חצר רבים, אירוע המכונה לעיתים במקורות היסטוריים השפלת ג׳ינגקאנג. נפילת העיר והשבי של שושלת המלוכה הובילו לקריסת השלטון בצפון סין ולהעברת מרכז הכובד הפוליטי דרומה, שם הוקמה שושלת סונג הדרומית. השפעות האירוע היו עמוקות, שכן הוא עיצב מחדש את המפה הפוליטית של מזרח אסיה והוביל לתקופה ממושכת של חלוקה בין הצפון הלא־סיני לבין הדרום שנשלט על ידי שושלת סונג ששרדה. ההיסטוריונים רואים באירוע זה כישלון צבאי ומדיני חמור של הממשל הסיני, אשר השפיע על התודעה הלאומית בסין במשך דורות והפך לסמל להשפלה לאומית בזיכרון ההיסטורי.

לאחר כיבוש העיר נשים ששהו בארמונות, לרבות נסיכות, מוזיקאיות קיסריות ומשרתות, חולקו כשלל ונאנסו על ידי הפולשים בהמוניהן באופן שיטתי. הקורבנות הצטוו תחת איומי מוות להיאנס בכניעה על ידי בני האצולה של שושלת ג׳ין ללא קשר למעמדן החברתי הקודם. נסיכות שהעזו שלא להיאנס על ידם בכניעה נשחטו. נשים רבות, לרבות נסיכות, שמו קץ לחייהן כדי לא להיאנס. בתו של הקיסר הויזונג המובס, הנסיכה ג׳או פוג׳ין, שהייתה נשואה לאחר, הושאה בכפייה לנסיך משושלת ג׳ין שחשק בה. הקיסר טאיזונג הוציא צו המורה להעניק לנסיך כשפחות מין גם את שלוש נשותיו הנוספות של הקיסר המובס, ששמותיהן היו שו שנגיינג, יאנג דיאו־אר וצ׳ן וונואן. נשים אחרות אולצו להפוך לשפחות מין של נסיכים נוספים. נכדתו של אחד הנסיכים מהשושלת שהובסה, שהייתה כלתו של ראש הממשלה ואשת שר, נקנתה תמורת פחות מעשר אונקיות זהב.

הג׳ורצ׳נים, שבאותה התקופה החזיקו בשבויים ח׳יטנים משושלת ליאו שאותם הביסו במונגוליה בשנת 1125, החליטו לנקום בהם על כך שבתקופת שלטונם נהגו לאנוס נשים וילדות ג׳ורצ׳ניות. הם ניצלו את האיבה בין הח׳יטנים לבין שושלת סונג, והגו תוכנית אכזרית במיוחד: הם לקחו מידי הנסיכים השבויים משושלת סונג את נשותיהם והעניקו להם במקומן נשים ח׳יטניות כדי שיאנסו אותן בשבי באורח קבע. אחד מבניו השבויים של קיסר סונג המובס, הויזונג, קיבל שבויה ח׳יטנית, ובן אחר קיבל נסיכה ח׳יטנית בבירתה העליונה של שושלת ג׳ין בעיר שאנג׳ינג (כיום העיר חרבין). הג׳ורצ׳נים המשיכו להעניק נשים ח׳יטניות חדשות לבני המלוכה השבויים (לבניו ולנכדיו של הקיסר), לאחר שנשותיהם נלקחו מהם. בני המלוכה משושלת סונג נחשבו לבני מזל ביחס לעמיתיהם בשושלת ליאו, בין היתר בשל הזכות שניתנה להם לאנוס נשים בשבי. בחברה הסינית, בנות המשפחה הקיסרית משושלת סונג שנלקחו בשבי ונמכרו כשפחות מין לכובשים נחשבו לחרפה, ועל כן שליטים סינים בשושלות מאוחרות יותר פסקו כי אישה שנאנסה או עומדת להיאנס מצווה לשים קץ לחייה, משום שהמשך חייה אינו בגדר אפשרות מבחינתה.

2.4 הכיבושים המונגוליים (1202–1368)

הכיבושים המונגוליים, שהחלו בתחילת המאה ה־13 בהנהגת ג׳ינגיס חאן ונמשכו בידי יורשיו, יצרו את האימפריה היבשתית הרציפה הגדולה ביותר בהיסטוריה. מסעות צבאיים אלו התאפיינו בניידות גבוהה, בטקטיקות פרשים מתקדמות ובלוחמה פסיכולוגית, והקיפו שטחים נרחבים מאסיה ועד מזרח אירופה. התפשטות מסיבית זו הביאה לקריסתן של אימפריות מבוססות ולחורבן של ערים רבות, לצד מספר עצום של הרוגים המוערך בעשרות מיליונים. עם זאת, להצלחה הצבאית הייתה גם השפעה סוציולוגית וכלכלית עמוקה: שליטתה של האימפריה בשטחים עצומים יצרה את הפאקס מונגוליקה, אשר אפשרה זרימה חסרת תקדים של מסחר, של טכנולוגיות ושל רעיונות לאורך נתיבי דרך המשי בין המזרח למערב. ההתפשטות המונגולית נעצרה לבסוף בעקבות פיצולים פנימיים, מאבקי ירושה ותבוסות צבאיות, דוגמת התבוסה ההיסטורית בקרב עין ג׳אלות. השפעתם הדמוגרפית והגאופוליטית של כיבושים אלו עיצבה מחדש את הסדר העולמי והותירה חותם מתמשך על התפתחותה של היבשת האירו־אסייתית.

במהלך הכיבושים נשים וילדות נאנסו בשיטתיות על ידי לוחמים מונגולים. המקרה המוקדם ביותר של אונס המוני המיוחס למונגולים, עוד בטרם הקמתה הרשמית של האימפריה, התרחש בשנת 1202, כאשר ג׳ינגיס חאן, מייסד האימפריה המונגולית, ובן בריתו המצביא טוגרול חאן חברו כדי לכבוש את האזורים שבהם התגוררו הטטרים. לאחר כיבושם הורה ג׳ינגיס חאן להוציא להורג כל גבר וילד טטרים הגבוהים מיתד עגלה, כלשונו, ולקחת בשבי נשים טטריות כדי לאנוס אותן. במקרה אחר שלח בנו, אוגדיי חאן, צבא של 25,000 חיילים כדי לכבוש את צפון סין. בהוראתו, החיילים המובסים שנותרו בחיים נאנסו על ידי חייליו. לאחר שאוגדיי כבש את אדמותיהם של האויראטים, אנסו חייליו בהוראתו 4,000 ילדות אויראטיות בנות שבע ומעלה. לאחר מכן חלקן נלקחו בשבי על ידם ושונעו להרמונו. הנותרות הוענקו לפונדקי שיירות ברחבי האימפריה המונגולית ואולצו להפוך לזונות.

אחד מהדפוסים של המונגולים כלפי אויבים שהסכימו להיכנע היה אילוץ שליטיהם להעניק לג׳ינגיס חאן את בנותיהם. כך למשל, באוקטובר 1209 הטילו המונגולים מצור על העיר ג'ונגשינגפו בממלכת שיה. הקיסר שיאנגדזונג נכנע מתוך הבנה שהתנגדות מתמשכת נגד צבא עדיף היא חסרת תועלת, ובתמורה אולץ להסכים שהממלכה לא רק תהפוך למדינה וסאלית אלא שגם אחת מבנותיו תושא בכפייה לג׳ינגיס חאן. במקרה אחר, כאשר בנובמבר 1213 הופל מצביא שושלת ג'ין, הושאהו, לאחר שהמונגולים בזזו את כל מישור צפון סין בשלוש חטיבות החל מדצמבר 1212, הממשל החדש אולץ להיכנע ולהסכים שאחת מנסיכותיו תושא בכפייה לג'ינגיס חאן. במרץ 1241 פלשה הקיסרות לראשונה לממלכת הונגריה, שם אנסו לוחמיה נשים בהמוניהן. הנזיר רוגריוס מאזור פוליה, ששרד, תיעד אותם אונסים אותן וכתב כי הם הפיקו הנאה מהביזוי שעברו הנשים באותם רגעים. בשנים 1241–1242 פלשו חיילים מונגולים גם לאוסטריה והגיעו לעיירה וינר נוישטאדט, שם שחטו תושבים ואכלו את גופותיהם, תוך שהם נהנים במיוחד מאכילת גופות נשים וילדים צעירים. אולם בעוד נשים זקנות ובעלות מומים נשחטו ונאכלו מייד, ילדות בתולות ונשים יפות קודם נאנסו למוות ורק לאחר מכן גופותיהן נאכלו. שדי הנשים נחשבו למובחרים במיוחד, ועל כן במקרים שבהם היו יותר גופות מן הנדרש, הם היו לעיתים החלק היחיד מגופותיהן שנאכל. נוסף על כך, שדיהן נכרתו והוגשו למנהיגים כמעדן מיוחד.

2.5 חורבן חלב (1400)

כיבוש חלב בשנת 1400 היה אירוע מרכזי במלחמה שבין האימפריה הטימורית לסולטנות הממלוכית. לאחר פלישה לארמניה ולגאורגיה, הגיעו באוקטובר כוחותיו של טימור לנג אל העיר. מולם ניצב צבא ממלוכי משמעותי שמנה למעלה מ־30,000 חיילים. בקרב המרכזי הפעיל טימור טקטיקות מתקדמות של איגוף פרשים מהיר לצד שימוש בפילים במרכז המערך שלו. מתקפות אלו שברו את שורות הממלוכים, שאולצו לסגת בבהלה לעבר שערי העיר ולספוג אבדות כבדות. ב־30 באוקטובר החל טימור בהחרבת העיר, והיא נכנעה סופית בראשית נובמבר. לאחר הכניעה, הורה טימור לבצע טבח המוני באוכלוסייה האזרחית, והקים מחוץ לעיר מגדל המורכב מ־20,000 גולגולות כאקט של טרור פסיכולוגי. ההרס היה מוחלט, וכפי שתיאר זאת ההיסטוריון אל־ביסטאמי, צבאו של טימור היה כוח הרסני: הוא קיבץ כל נוכל ורמאי כדי לזרוע אימה ולשפוך דם. מפקדים ממלוכים בכירים נהרגו בקרב או נלקחו בשבי כשהם כבולים בשלשלאות, מה שהביא לקריסת מערכי ההגנה באזור. לאחר חורבן העיר, המשיכו הכוחות הטימוריים במסע ההרס דרומה אל עבר חמאת, אל חומס, ובסופו של דבר – אל דמשק

עם הפלישה לעיר, נמלטו הנשים והילדים למסגד הגדול בעיר בניסיון נואש למצוא מקלט. החיילים נכנסו למסגד וטבחו בכל הילדים, בעוד את הנשים הפשיטו וכפתו בחבלים כהכנה לקראת אונסן הפומבי והקבוצתי. גם נשות אצולה ובתולות הופשטו ונכפתו במסגד זה ובמסגדים קטנים. במקביל, חיילים הובילו את אבותיהן ואת אחיהן למסגדים ואילצו אותם לצפות בבנות משפחתם נאנסות. כל אחת נאנסה שוב ושוב על ידי חיילים רבים. לאחר שנאנסו, הן הושארו עירומות וכפותות עבור החיילים הבאים בתור. תושבים רבים נטבחו על ידי הכוחות, וההנהגה הורתה לערוף את ראשיהם ולהשליכם לערמה מחוץ לעיר עד ליצירת מגדל של 20,000 גולגולות. הגופות לא נקברו, אלא הושארו מוטלות כפגרים ברחובות ובמסגדים והעלו צחנה בעיר.

2.6 מלחמת אימג׳ין (1592–1598)

מלחמת אימג׳ין (1592–1598) הייתה סדרה של שתי פלישות צבאיות מסיביות שערכה יפן לקוריאה כדי לכבוש אותה ולהשתמש בה כבסיס יציאה לכיבוש סין של שושלת מינג. הפלישה הראשונה, שיצאה לדרך בהוראתו של השליט היפני טויוטומי הידיושי, נחלה תחילה הצלחה אדירה כאשר היפנים כבשו שטחים נרחבים בקוריאה, אולם נעצרה בעקבות התערבות כוחות צבא סיניים והצלחות יוצאות דופן של הצי הקוריאני. בשנת 1597, לאחר הפסקת אש קצרה וכישלון המשא ומתן, יצאה יפן לפלישה שנייה. מערכה זו לוותה בהתנגדות עיקשת יותר מצד קואליציה קוריאנית־סינית ובלוחמת גרילה של מיליציות מקומיות. המלחמה התאפיינה בהרס וחורבן חסרי תקדים, שבמהלכה איבדה קוריאה אחוזים ניכרים מאוכלוסייתה ומתשתיותיה. בשנת 1598, לאחר מותו של הידיושי והתבוסה היפנית בקרב נוריאנג, המערכה הגיעה לסיומה, מה שהוביל לנסיגת הכוחות היפניים. למלחמה זו היו השלכות אזוריות מרחיקות לכת, בהן החלשתה הדרמטית של שושלת מינג בסין וחיזוק המשטר החדש ביפן, בעוד בקוריאה נותרה מורשת של חורבן וטראומה לאומית שנמשכה דורות.

במהלך המלחמה, נשים וילדות קוריאניות נאנסו לעיתים קרובות בברוטליות וללא רחמים על ידי חיילים יפנים, סינים וקוריאנים, בלא התחשבות בגילן. תיאורים חושפים כי חיילים יפנים הגדירו שלושה צרכים עיקריים של חיילים בזמן מלחמה: אסמי תבואה, הבנת גאוגרפיה מקומית ו[לאנוס] נשים יפות. ראשי כל הגברים הצעירים באזור נערפו לעיתים קרובות על ידי חיילים יפנים, בעוד כל הנשים טובות המראה, יחד עם הסחורות שנבזזו, הועלו על גבי סוסים ושוורים. ילדה קוריאנית שנלקחה בשבי שונעה לאחת מספינות המלחמה היפניות, שם אולצה להפוך לשפחת מין של החיילים שהוצבו על סיפונה. היא העידה: נותרתי ללא תנועה מפחד בקרקעית הסירה במשך שעות ארוכות, כך שלא ידעתי מה קורה בעולם החיצון. ילדה קוריאנית אחרת אולצה להפוך לשפחת המין של הסמוראי היפני קורושימה מיציפוסה. נשים נאנסו בברוטליות וללא הבחנה גם על ידי הכוחות הסיניים של שושלת מינג והכוחות הקוריאניים של שושלת ג׳וסון. כאשר הידיושי האמין כי סין נכנעה ומוכנה לקבלו כקיסר, הוא פרסם את תביעות המנצחים, והראשונה שבהן הייתה כי בתו של קיסר שושלת מינג המובסת תישלח ליפן ותושא לו בכפייה.

2.7 חורבן שבע הערים (1600 לערך)

חורבן שבע הערים הוא מונח היסטורי המתאר את הריסתן ונטישתן של שבע התנחלויות ספרדיות מרכזיות בדרום צ׳ילה סביב שנת 1600. האירוע נגרם בעקבות התקוממות נרחבת של בני המפוצ׳ה והוויליצ׳ה, אשר פרצה בשנת 1598 עם קרב קוראלאבה, שבו הותקף ונהרג המושל הספרדי. בשנים שלאחר מכן, כוחות המפוצ׳ה פשטו על ההתיישבויות והצליחו להשמיד את כל שבע הערים הספרדיות שמדרום לנהר ביוביו. אלפי ספרדים נהרגו בקרבות ואחרים נלקחו בשבי. חורבן הערים סימן את סופו של שלב הכיבוש הספרדי באזור ואת תחילתה של התקופה הקולוניאלית המובהקת בצ׳ילה. בעקבות המפלה, אולצו הספרדים לרכז את מאמציהם הכלכליים והדמוגרפיים במרכז צ׳ילה, בעוד בדרום התבסס קו גבול צבאי ממושך בין הספרדים לבין הילידים. אובדן הערים היה מכה קשה לאימפריה הספרדית, שמקורות הזהב וכוח האדם שלה באזור אבדו. המאבק המתמשך והקשה מול הילידים בדרום צ׳ילה אף הוביל היסטוריונים בני התקופה לכנות את האזור פלנדריה האינדיאנית, בהשאלה למלחמת ההתשה שניהלה באותה עת ספרד באירופה.

במהלך השמדת הערים הנשים לרוב הושארו בחיים על ידי המפוצ׳ים. המטרה, כדברי החייל הספרדי אלונסו גונסאלס דה נאחרה, הייתה לנצל אותן (בספרדית: aprovecharse de ellas), כלומר לאנוס אותן. במקרה זה 500 נשים נלקחו בשבי ונאנסו שוב ושוב, וכתוצאה מכך ילדו להם ילדים מסטיסים רבים. ייתכן שלילדים האלו הייתה השפעה דמוגרפית משמעותית על חברת המפוצ׳ה, שנפגעה מהמלחמה ומהמגפות. בשנת 1641 שוחררו חלק מן הנשים בפשיטות ספרדיות ובעסקאות בין קבוצות מפוצ׳יות שונות לבין רשויות ספרדיות, שהתקיימו בשדות קווילין. הגברים הספרדים התנערו מהצאצאים שנולדו לנשים שנאנסו. נשים אחדות לא שבו לעמן ונותרו עם הגברים המפוצ׳ים. הגברים הספרדים ייחסו תופעה זו לבושתן על כך שנאנסו על ידי שוביהן ולאופיין החלש כנשים.

2.8 חורבן מגדבורג (1631)

חורבן מגדבורג, המכונה לעיתים חתונת מגדבורג, התרחש במאי 1631 במהלך מלחמת שלושים השנים, ונחשב לאחד ממקרי הטבח האכזריים והקשים ביותר בהיסטוריה האירופית. על העיר הפרוטסטנטית מגדבורג, שהייתה אז אחת הערים הגדולות והחשובות בגרמניה, הוטל מצור על ידי כוחות האימפריה הרומית הקדושה והליגה הקתולית בפיקודם של גוטפריד פפנהיים ויוהאן טסרקלס פון טילי. לאחר כחודשיים של מצור, ב־20 במאי, פרצו הכוחות הקתוליים את חומות העיר. מייד לאחר הפריצה החלו החיילים, שחלקם לא קיבלו את שכרם, בביזה אלימה וחסרת מעצורים, תוך הפעלת עינויים כלפי אזרחים שסירבו או לא יכלו למסור את רכושם. במקביל, הוצתו מבנים בעיר והאש התפשטה במהירות ושרפה את רובה המוחלט עד היסוד. מתוך כ־25,000 תושבי העיר, כ־20,000 בני אדם נהרגו בקרבות, נחנקו מעשן או נשרפו למוות, ורק מיעוט קטן שרד, בעיקר מי שהסתתר בקתדרלה המקומית. ההרס היה כה דרמטי, עד שהמונח מגדבורגיזציה הפך למטבע לשון בשפה הגרמנית לתיאור חורבן מוחלט. במכתב שכתב פפנהיים, הוא התגאה בהרס ותיאר את האירוע במילים: אין ספק שעבודה כה נוראה ועונש אלוהי שכזה לא נראו מאז חורבן ירושלים.

לאחר כיבוש העיר, החיילים התרעמו על כך שלא קיבלו תשלום עבור שירותם. הם החלו לפרוץ לכל משק בית שנתקלו בו ודרשו חפצי ערך מיושביו. חבר מועצת העיר ששרד, אוטו פון גריקה, העיד: לאחר שלא נותר לתושבים עוד מה לתת לחיילים, האומללות באמת החלה. נשים ונערות נאנסו על ידם קבוצתית. החורבן היה כה עצום שהמונח מגדבורגיזציה (בתעתיק: Magdeburgization ובגרמנית: Magdeburgisieren) שנגזר משמה של העיר, הפך במשך עשרות שנים למונח נפוץ כדי לתאר אזור שתושביו נבזזו והושמדו, נשותיהם ובנותיהם נאנסו והוא הוחרב עד היסוד. מונחים ציניים נוספים שהיו בשימוש במקור על ידי הפרוטסטנטים כאשר תושבים קתולים רומיים הושמדו על ידם ללא רחמים, היו צדק מגדבורג, רחמי מגדבורג וחנינת מגדבורג.

2.9 מצור על מבצר זילנדיה (1661–1662)

מצור פורט זילנדיה, שהתרחש בין השנים 1661 ל־1662, הביא לסיום שלטונה של חברת הודו המזרחית ההולנדית בטאיוואן ולתחילת שלטונה של ממלכת טונגנינג. המצור הובל על ידי קוקסינגה, מפקד צבאי שנותר נאמן לשושלת מינג. קוקסינגה נסוג מסין עקב התעצמות שושלת צ׳ינג וחיפש אי אסטרטגי כבסיס חדש לכוחותיו. באפריל 1661 הוא נחת בטאיוואן מלווה בצי ענק של מאות ספינות וכעשרים וחמישה אלף חיילים. בעוד ההגנות המשניות של ההולנדים נפלו במהירות, פורט זילנדיה המרכזי, שעליו פיקד המושל פרדריק קוייט עם כוח של פחות מאלפיים איש, התגונן בעקשנות. קוקסינגה הפעיל לוחמת מצור מצולבת שכללה הפגזות מסיביות, חסם את נתיבי האספקה הימיים ואף הדף מתקפת תגבורת הולנדית. בחורף 1662 אירעה נקודת השבירה, לאחר שעריק מתוך המבצר חשף בפני התוקפים נקודת תורפה קריטית במערך ההגנה, מה שהוביל לכיבוש עמדה שולטת. ב־1 בפברואר נכנעו ההולנדים סופית, באירוע שנחקק בזיכרון ההיסטורי כהמחשה לכך שצבא מזרח־אסייתי יכול להביס מעצמה מערבית.

לפני המצור נהגו הגברים ההולנדים בשגרה להורות לתושבים הילידים האבוריג׳ינים בכפרים הסמוכים למסור להם את נשותיהם כדי לאנוס אותן. בתגובה לכך פתחו בדצמבר 1652 האבוריג׳ינים במרד שדוכא על ידי הכוחות ההולנדיים. בשנת 1662 לאחר כיבוש המבצר נהפכה הקערה על פיה: הסינים הוציאו להורג גברים הולנדים ואת היתר גירשו מהאי, בעוד את הנשים ואת הילדות הם השאירו בשבי כדי לאנוס אותן ולהופכן לשפחות מין. קוקסינגה בחר כשפחת המין שלו בנערה שהייתה בתו של המיסיונר ההולנדי אנטוניוס המברוק, שראשו נערף בהוראתו. היא תוארה על ידי המפקד ההולנדי קאו כעלמה מתוקה ונעימה מאוד. יתר הנשים והילדות נמכרו כשפחות מין לחיילים או הושאו להם בכפייה כנשותיהם המשניות. ביומן המבצר נכתב: הטובות ביותר נשמרו לשימוש המפקדים ולאחר מכן נמכרו לחיילים הפשוטים. בשנת 1684 היו עדיין חלק מהשבויות בחיים, אולם הן לא שוחררו עד מותן.

2.10 הכיבוש המנצ׳ואי בשינג׳יאנג (1759–1912)

שלטון שושלת צ׳ינג באזור שינג׳יאנג החל בשלהי שנות החמישים של המאה ה־18 ונמשך עד לנפילת הקיסרות בשנת 1912. שמו של האזור, שפירושו ספר חדש, ניתן לו לאחר שצבאות הקיסר צ׳יינלונג הכניעו את חאנות דזונגריה. הכיבוש לווה בהחלטה אכזרית להכחיד את העם הדזונגרי, מהלך המוגדר במחקר כהשמדת עם, שהביא למותם של מאות אלפים ולריקון האזור מיושביו המקוריים. כדי לבסס את שליטתה, יישבה האימפריה מחדש את השטחים הריקים באזרחים סינים ובמוסלמים, בעוד תושבי נאות המדבר (המכונים כיום אויגורים) שולבו במסגרת שלטון צבאי נוקשה שמושבו בעיר אילי. במהלך המאה ה־19 סבל האזור מזעזועים רבים בעקבות מרידות עזות, אולם השלטון הסיני הצליח להשתלט מחדש על השטח ובשנת 1884 הפך אותו באופן רשמי למחוז מן המניין.

בשנים 1757–1759 במהלך מרד אלטישאהר ח׳וג׳ות, לאחר שהאספקה ​​הידלדלה, חיילים מנצ׳ואים שהוצבו במחנה צבאי בנפת יארקנד בפיקודו של הגנרל ג׳אוהוי שחטו מוסלמים אויגורים שהתגוררו באזור ולאחר מכן בישלו ואכלו אותם. במקרים שבהם זוג נשוי נלכד, הגבר נאכל מייד, בעוד האישה קודם נאנסה על ידם קבוצתית ורק למוחרת בושלה ונאכלה. בשנת 1765 נשים מוסלמיות אויגוריות נאנסו קבוצתית על ידי המשרתים המנצ׳ואים, הפקיד סו־צ׳נג המנצ׳ואי ובנו במשך חודשים, מה שהוביל למרד אוש. בתגובה למרד, הקיסר הורה לטבוח בתושבי עיירתם. כל הגברים נטבחו, בעוד כל הנשים נלקחו בשבי. בשבי הן נאנסו על ידי חיילים ופקידים מנצ׳ואים באורח קבע. בשנים 1818–1820 גם בתו של פטריארך הקהילה המוסלמית, האקסאקל מחאנות קוקנד, נאנסה על ידי פקיד מנצ׳ואי באורח קבע.

2.11 טבח באטאק (1876)

טבח בטאק אירע במאי 1876 בעיירה הבולגרית בטאק, במהלך התקוממות שנודעה כמרד אפריל נגד השלטון העות׳מאני. כוחות בלתי סדירים של הצבא העות׳מאני, אשר כונו באשי־בוזוק, כיתרו את העיירה ואילצו את התושבים למסור את נשקם בתמורה להבטחה שחייהם יינצלו. מייד לאחר שהתושבים נכנעו, החלו הכוחות בטבח המוני ומחריד. אלפי אזרחים בולגרים חפים מפשע נטבחו, ורבים מהם מצאו את מותם כאשר נשרפו בחיים בעת שניסו למצוא מחסה בתוך כנסיית סווטה נדליה. מספר ההרוגים בטבח מוערך באלפי בני אדם, והעיירה כולה נבזזה ונחרבה עד היסוד. הדיווחים העיתונאיים על אשר התרחש בבטאק עוררו זעזוע עמוק בעולם המערבי והובילו לגל גינויים חריף נגד מה שכונה הזוועות הבולגריות. הלחץ הציבורי הבין־לאומי חסר התקדים סלל את הדרך לפרוץ מלחמת רוסיה נגד האימפריה העות׳מאנית (1877–1878) ולבסוף לייסודה של בולגריה העצמאית.

במהלך הטבח נשים קודם הופשטו עד כותנותיהן כדי לבזוז את בגדיהן ואת תכשיטיהן בעלי הערך, ולאחר מכן נאנסו על ידם קבוצתית. במקרים רבים, לאחר שאישה נאנסה על ידי הגבר האחרון בתור, היא נשחטה על ידו. לאחר מכן הורה המפקד העות׳מאני אחמד אגא לכל התושבים שנותרו בחיים לצאת, והודיע כי הדבר נועד להכין רשימה של ההרוגים והאלמנות. מרבית הניצולים צייתו ויצאו, משום שמי שלא ציית הוצא להורג. הם חולקו לשתי קבוצות: נשים וגברים. המפקד העמיד את הנשים מאחור וטבח בכל 300 הגברים שנותרו בחיים. נשים שהעזו למחות קודם נאנסו על ידם, ולאחר מכן נשחטו גם הן.

העיתונאי האמריקאי ג׳נואריוס מקגאהן העיד: לא נותר גג, לא קיר שלם עומד. הכול היה גל חורבות. הבטנו שוב בערימת הגולגולות והשלדים שלפנינו והבחנו שכולם קטנים, ושפרטי הלבוש שהתערבבו עימם והיו מונחים מסביב היו כולם בגדי נשים. כולן נשים וילדות. מהאוכף שלי ספרתי כ־100 גולגולות, לא כולל אלו שהיו חבויות מתחת לאחרות בערמה, וגם לא אלו שהיו פזורות למרחקים בשדות. הגולגולות היו כמעט כולן מופרדות מיתר העצמות. השלדים היו כמעט כולם חסרי ראש. ראשיהן של כל הנשים האלו נערפו, ונראה שההליך היה כדלקמן: הם תפסו אישה, הפשיטו אותה בזהירות עד כותונתה, הניחו בצד פריטי לבוש בעלי ערך, עם כל הקישוטים והתכשיטים שהיו עליה, ולאחר מכן כמה שיותר מהם אנסו אותה, והגבר האחרון הרג אותה, או לא, כפי שעלה על רוחו.

2.12 מרד הבוקסרים (1899–1901)

מרד הבוקסרים היה התקוממות אלימה בסין נגד התערבות זרה, נגד אימפריאליזם ונגד הנצרות, שהתרחשה בין שנת 1899 לשנת 1901 בשלהי תקופת שלטונה של שושלת צ׳ינג. המרד הונהג על ידי אגודת סתרים סינית שחבריה התמחו באמנויות לחימה, ועל כן הם כונו במערב בוקסרים (מתאגרפים). ההתקוממות נבעה מתסכול עמוק מההשפעה הכלכלית והפוליטית של מעצמות זרות בשטחי סין, ומהתרחבות הפעילות של מיסיונרים. הבוקסרים תקפו זרים ונוצרים סינים, וזכו בהמשך לתמיכתה של הקיסרית האלמנה צה שי, שהכריזה מלחמה על המעצמות הזרות. בשיא המרד, צרו הבוקסרים על רובע השגרירויות בעיר בייג׳ינג. בתגובה, הוקמה ברית שמונה האומות, קואליציה צבאית בין־לאומית שכללה בין היתר את יפן, את רוסיה, את בריטניה ואת ארצות הברית. הכוח המשולב פלש לסין, חילץ את הנצורים ודיכא את המרד באופן מוחלט. הלחימה הסתיימה בחתימה על הסכם כניעה נוקשה, שבו חויבה סין לשלם פיצויים עצומים למעצמות המנצחות. התבוסה הצבאית וההשפלה המדינית החלישו משמעותית את שושלת צ׳ינג ותרמו בסופו של דבר לנפילתה הסופית כעשור לאחר מכן.

במהלך המרד נשים וילדות סיניות, מנצ׳ואיות ובאנריות־מונגוליות נאנסו בהמוניהן על ידי חיילי שמונה המדינות. נשים רבות נאנסו בעיר פקינג. נשים וילדות סיניות נאנסו על ידי חיילים גרמנים ואיטלקים, לפני שכפריהן נשרפו וגופותיהן הושלכו לבארות. נמצאו גופות מרוטשות של נשים סיניות שנאנסו על ידי חיילי בעלות הברית ולאחר מכן נשחטו. בנפת ג׳ויה נשים סיניות נאנסו באורח קבע על ידי הכומר הקתולי־גרמני גאורג סטנץ בעצמו. המפקד הצרפתי הצדיק את אונס הקורבנות על ידי חייליו, וקבע כי בכך החייל הצרפתי מפגין למעשה את עליונותו. אלפי נשים ונערות שמו קץ לחייהן כדי לא להיאנס על ידי לוחמים רוסים ויפנים ברוטליים. היה מקובל שכוחות בעלות הברית לכדו לעיתים קרובות נשים כדי לאנוס אותן באורח קבע ולהופכן לשפחות המין שלהם, ללא קשר למעמדן או לאמונתן, בין שהיו בעלות מידות טובות ובין שעלובות, בין שצעירות ובין שזקנות. לשם כך הם הקימו אחוזות אונס בחוטונגים (סמטאות שנוצרו על ידי מגורים בסגנון סיהיואן) בעיר פקינג, וכלאו אותן בתוכן. בין היתר הן שונעו לסמטת ביאוביי, ונכלאו בבתי שורה כזונות עבור החיילים. השביל בקצה המערבי של הסמטה נחסם כדי למנוע הימלטות, בעוד הקצה המזרחי היה הדרך היחידה להיכנס או לצאת. הדרך הזו הייתה תחת משמר, וכל אדם מכוחות בעלות הברית יכול היה להיכנס ולאנוס אותן כרצונו.

בנותיו של נושא דגל המנצ׳ו והמשנה למלך של מחוז צ׳ילי (כיום מחוז חביי), יולו (בסינית: 裕禄) משבט ההיטרה, נאנסו על ידי חיילי בעלות הברית באופן ממוקד. לאחר כיבוש העיר פקינג כל שבע בנותיו נלקחו בשבי ושונעו למקדש השמיים, שם נאנסו על ידם שוב ושוב. לאחר מכן שונעו לאחת מאחוזות האונס והוחזקו בה כשפחות מין עבור החיילים. גם אשתו ואחת מבנותיו של אציל הדגל המונגולי משבט אלוטה, צ׳ונגקי, שהיה מלומד ובעל מעמד גבוה בחצר המנצ׳ואית וכן חותנו של הקיסר הקודם, נאנסו קבוצתית על ידי חיילי בעלות הברית. לאחר מכן נלקחו בשבי ושונעו למקדש השמיים, שם נאנסו קבוצתית ובברוטליות על ידי עשרות מהם במהלך כל תקופת הכיבוש של העיר פקינג. רק לאחר נסיגת ברית שמונה האומות, הן שבו הביתה, אולם עם שובן תלו את עצמן על הקורות משום שלא יכלו לשאת את הביזוי שעברו. ב־26 באוגוסט 1900 עם הגילוי, צ׳ונגקי, מתוך ייאוש, תלה אף הוא את עצמו. בנו באוצ׳ו ובני משפחה רבים אחרים שמו אף הם קץ לחייהם זמן קצר לאחר מכן.

2.13 השמדת העם היווני (1913–1923)

השמדת העם היווני הייתה מסע רדיפה והשמדה שיטתי של האוכלוסייה היוונית הנוצרית באימפריה העות׳מאנית, שהתרחש בין שנת 1914 לשנת 1922. תהליך זה החל במהלך מלחמת העולם הראשונה ונמשך לאחריה, תחילה בימי שלטון מועצת האיחוד והקידמה ולאחר מכן בידי התנועה הלאומית הטורקית. במסגרת הרדיפות, בוצעו טבחי המונים, גירושים בכפייה, צעדות מוות בתנאים קשים, וכן הרס מכוון של אתרי מורשת ודת באזורי אנטוליה, פונטוס ותראקיה המזרחית. מאות אלפי אזרחים יוונים נספו במהלך אירועים אלו, וההערכות ההיסטוריות נעות בין מאות אלפים לכמעט מיליון קורבנות. רבים מהניצולים נמלטו ליוון, ואלו שנותרו בשטחי האימפריה לשעבר נעקרו סופית במסגרת הסכם חילופי האוכלוסיות בין יוון לטורקיה בשנת 1923, מהלך ששם קץ לאלפי שנות התיישבות יוונית באזור. אנשי אקדמיה וגופים רבים ברחבי העולם מכירים באופן רשמי באירועים אלו כהשמדת עם מתוכננת, בדומה להשמדת העם הארמני. לעומת זאת, הרפובליקה הטורקית המודרנית מכחישה בתוקף את ההגדרה, וטוענת כי מקרי המוות היו תופעת לוואי טרגית של מלחמת העולם הראשונה ושל מלחמת העצמאות הטורקית, ולא תוצאה של מדיניות השמדה מכוונת.

במהלך ההשמדה נאנסו אלפי נשים וילדות על ידי חיילים ואזרחים טורקים באופן שיטתי. הייתה זו תופעה נפוצה שכוחות טורקיים טבחו בגברים ואנסו את הנשים. הן נלכדו בכפרים יווניים ונאנסו במשך שעות ואף ימים. חלקן נאנסו על ידי שכניהן המוסלמים וחלקן על ידי אנשי כוחות הביטחון. באחד המקרים נאנסה אישה על ידי גברים כפריים טורקים במשך שמונה ימים ברציפות. היא מתה זמן קצר לאחר מכן. בהמשך נשלחו הנשים והילדים לצעדות המוות הארוכות לסוריה ובמהלכן נאנסו נשים וילדות רבות. לעיתים קרובות מתו הנשים לאחר מכן. באזור פונטוס עברו מיליציות לא־סדירות בפיקוד טופל עוסמאן מכפר לכפר, טבחו בתושבים ואנסו נשים כרצונם. במנזר וזלון, מנזר יווני אורתודוקסי, נאנסו נשים על ידי לוחמים טורקים לפני שנשחטו. באחד הכפרים היווניים־פונטיים עשרות נשים ונערות השליכו את עצמן לנהר כדי לא להיאנס על ידי חיילים. נוסף על כך, הטורקים פתחו שווקים שבהם נמכרו ילדות נוצריות כשפחות מין.

2.14 השמדת העם האשורי (1914–1918)

הסייפו (מילולית: חרב בשפה הסורית) הוא הכינוי להשמדת העם האשורי, אשר כללה סדרה של מעשי טבח וגירוש שבוצעו באוכלוסייה האשורית הנוצרית ברחבי האימפריה העות׳מאנית ובאזורי הגבול של פרס, בעיקר בין שנת 1915 לשנת 1918. אירועים אלו התרחשו במקביל להשמדת העם הארמני ולהשמדת העם היווני, ובוצעו ברובם על ידי כוחות צבא עות׳מאניים בשיתוף פעולה עם שבטים כורדיים מקומיים. האשורים, שהתגוררו באזורים כגון חכארי, טור עבדין ואורמיה, סבלו מהוצאות להורג המוניות, מצעדות מוות, מהרס כפרים ומביזת רכוש נרחבת. ההערכות מצביעות על כך שבין 150,000 לבין 300,000 אשורים קיפחו את חייהם במהלך המלחמה, מה שהוביל להכחדת חלק ניכר מהקהילות העתיקות במולדתן. הניצולים אולצו להימלט, ורבים הפכו לפליטים ברחבי המזרח התיכון, מה שיצר פזורה אשורית רחבה. על אף ממדי האסון וההכרה בו כהשמדת עם בקרב היסטוריונים רבים, הנושא נותר במשך שנים רבות בצל הטרגדיות המקבילות מאותה תקופה. בדומה למקרים האחרים, הרפובליקה הטורקית המודרנית מכחישה באופן עקבי כי מדובר היה במדיניות השמדה מכוונת, וטוענת כי מקרי המוות נגרמו כתוצאה ממוראות מלחמת העולם הראשונה וממרידות פנימיות.

במהלך ההשמדה, בדפוס קבוע, גברים נטבחו בעוד נשים וילדים גורשו. בזמן הגירוש נשים וילדות נאנסו על ידי החיילים הטורקים. נשים נאנסו על ידי לוחמים בלתי סדירים אף בעודן גוססות. נשים רבות מתו לאחר מכן. נשים נמכרו גם כשפחות מין לגברים מוסלמים. בעיר אורמיה, שבה התגוררה אוכלוסייה אשורית גדולה, ילדות אשוריות נאנסו על ידי גברים טורקים וכורדים. בכפר האשורי הגדול גולפשאן גברים נטבחו בעוד נשים וילדים נלקחו בשבי ונאנסו. באחד הכפרים ילדות כבנות שמונה נאנסו. בכפר אחר ילדות בנות שש או שבע שניסו לשווא להסתתר על גג כדי לא להיאנס, נלכדו ונאנסו. בתחילת שנת 1915 באזרבייג׳ן התרחשו כמה מעשי טבח שבמהלכם מאות נוצרים נטבחו בעוד נשים נלקחו בשבי ונאנסו. ב־1 ביולי 1915 הכפר תל ארמן הותקף על ידי מיליציה וכורדים. כלל הנשים שהיו בכפר קודם נאנסו על ידם, ורק לאחר מכן נטבחו כולם ללא הבחנה, לרבות נשים וילדים.

בעיר סירט, כל הגברים נטבחו ו־400 הנשים והילדים שנותרו גורשו ואולצו לצעוד מערבה לכיוון העיר מרדין או דרומה לכיוון העיר מוסול, בעודם מותקפים על ידי המשטרה. במהלך הצעידה, רכושם, לרבות בגדיהם, נבזז על ידי כורדים וטורקים מקומיים. אלו שלא הצליחו לעמוד בקצב נשחטו. נשים שנחשבו לטובות מראה נשלפו מהצעדה על ידי שוטרים או כורדים, נאנסו על ידם ולאחר מכן נשחטו. איש לא הגיע לעיר מרדין, ורק בין 50 ל־100 אשורים כלדאים (מתוך אוכלוסייה של 7,000–8,000) הגיעו לעיר מוסול.

2.15 השמדת העם הארמני (1915–1917)

השמדת העם הארמני הייתה מסע השמדה שיטתי של האוכלוסייה הארמנית ברחבי האימפריה העות׳מאנית, אשר התרחש בעיקר במהלך מלחמת העולם הראשונה, החל משנת 1915. המהלך תוכנן ובוצע על ידי ממשלת מועצת האיחוד והקידמה, כדי לטהר את אנטוליה מהנוכחות הארמנית. ההשמדה התבצעה בהוצאות להורג המוניות, בגירושים בכפייה ובצעדות מוות אל עבר המדבר הסורי, בתנאים קיצוניים של רעב, של תשישות ושל מחלות. על פי ההערכות ההיסטוריות, בין 1,000,000 לבין 1,500,000 ארמנים נספו במהלך אירועים אלו. ניצולים רבים אולצו לעקור ממולדתם ויצרו את הפזורה הארמנית בעולם. הטרגדיה חסרת התקדים נחשבת לאחד ממקרי ההשמדה המודרניים הראשונים, ואף שימשה בסיס לטביעת המונח השמדת עם במאה ה־20. כיום, הרוב המוחלט של ההיסטוריונים ומדינות רבות מכירים באופן רשמי באירועים כהשמדת עם.

עוד טרם ההשמדה, מערכת המשפט העות׳מאנית התירה לאנוס נשים וילדות ארמניות. נשים וילדות ארמניות נאנסו על ידי גברים טורקים וכורדים באורח קבע. גברים נטבחו מייד, בעוד הנשים והילדים נאנסו בברוטליות ואיברי מינם הושחתו. נשים וילדות אולצו להפוך לזונות או הושאו בכפייה. גברים כורדים וטורקים יכלו להיכנס לבתי ארמנים ולאנוס את כל הנשים ואת כל הילדות שהתגוררו בהם, ואף לחטוף אותן ללא כל עונש. המקרים הרבים האלו העמידו אותן בסכנה תמידית להיאנס. באחד המקרים, בין 60 ל־160 נשים נכלאו בתוך כנסייה יחד עם ילדים ותינוקות, והחיילים שוחררו ביניהם. נשים רבות נאנסו על ידם למוות. יתר הנשים נשחטו בחרב או בכידון, יחד עם הילדים והתינוקות. בשנים 1850–1870, הפטריארך של ארמניה הגיש 537 מכתבים לשער הנשגב שבהם הארמנים התחננו להגנה מפני אונס וחטיפת נשותיהם וילדיהם.

במהלך ההשמדה, נשים וילדות ארמניות נאנסו בהמוניהן על ידי אנשי המיליציות, הכוחות החמושים הטורקיים, אנשי ציבור וגברים טורקים וכורדים אחרים. הן נאנסו על ידם בברוטליות ובשיטתיות. מפקדים בצבא אמרו לפקודיהם בפשטות תעשו להן מה שתרצו. הנוהג לאנוס אותן היה גורף. ארמנים נטבחו לעיתים קרובות במהלך חגיגות אכזריות שבמהלכן נשים קודם נאנסו על ידם. חלקן נאנסו קבוצתית מדי יום. אונס של ילדות צעירות תועד היטב. על האונס השיטתי של הקורבנות במהלך ההשמדה העידו עדים ופקידים טורקים, אמריקאים, אוסטרים וגרמנים. הברירה היחידה של נשים לא להיאנס הייתה לשים קץ לחייהן. נשים רבות שנאנסו נשחטו לאחר מכן בכידונים או מתו כתוצאה מהאונס הממושך שעברו. לאחר שנשים נאנסו קבוצתית, הן לעיתים קרובות שמו קץ לחייהן. נשים וילדות צעירות רבות שועבדו כזונות או הושאו בכפייה לגברים מוסלמים, לרבות אלו שכבר היו נשואות. איברי המין של נשים וילדות צעירות הושחתו ושדיהן של נשים נכרתו. בעיר דיר א־זור, אנשי הכוחות החמושים הגרמניים אף סייעו בפתיחתו של בית בושת שבו נשים ארמניות שועבדו כזונות. נשותיהם, בנותיהם וקרובות משפחה אחרות של גברים ארמנים בעלי השפעה בקהילתם נאנסו בפומבי ובאופן ממוקד על ידי גברים טורקים. גם ילדים זכרים נאנסו.

בהתקפות על כפרים, הגברים והנערים ראשית הופרדו מהנשים ומהילדים ונטבחו מייד בהמוניהם, בעוד הנשים והילדים קודם נאנסו על ידי התוקפים ורק לאחר מכן הם נשחטו יחד או נעקרו. הנשים נאנסו על ידם בשיטתיות. בשנת 1915 נשים וילדים קטנים נשלחו לצעדות מוות דרך חצי האי אנטוליה אל המדבר בליווי ז׳נדרמים (כוחות צבאיים בעלי סמכות לפעול בקרב האוכלוסייה האזרחית). במהלך הצעדה, הנשים, הילדות הצעירות (ואף הילדים הצעירים) נאנסו על ידי חיילים טורקים בברוטליות ובאופן שיטתי. נוסף על כך, גופם הושחת. רבים מהם נשחטו על ידם לאחר מכן. עדת ראייה העידה: זה היה דבר רגיל עבורם לאנוס את הילדות שלנו בנוכחותנו. לעיתים קרובות מאוד הם אנסו ילדות בנות שמונה או עשר, וכתוצאה מכך רבות מהן לא היו מסוגלות ללכת, ונורו. הקונסול הגרמני בעיר חלב, ולטר רוסלר, דיווח כי כרבע מהנשים הצעירות שמראה גופן היה נאה למדי כלשונו, נאנסו באורח קבע על ידי הז׳נדרמים, ואלו שהיו יפות עוד יותר נאנסו בכל פעם קבוצתית על ידי 10–15 גברים. כתוצאה מכך, נשים וילדות שנאנסו נותרו מאחור עירומות וגוססות. שבויות שהוחזקו במחנות נאנסו באורח קבע על ידי השומרים שאפשרו גם לבדואים לפשוט עליהם בלילות ולאנוס אותן. מאות אלפים נשחטו בצעדות המוות האלו.

נוסף על כך, נשים וילדות נבחרו על ידי חיילים וז׳נדרמים לצורך סחר בהן כשפחות מין, מה שהיה מקור הכנסה משמעותי עבורם. הן שונעו לעיר דמשק, שם הופשטו על ידי החיילים הטורקים, הוצגו עירומות במכירה פומבית ונמכרו כשפחות מין באזורים מסוימים. חלקן נמכרו בשווקי השפחות הערביים לעולי הרגל המוסלמים לחג׳ ושונעו עד תוניסיה או אלג׳יריה. באזורים ערביים נשים ארמניות נמכרו במחירים נמוכים. המחיר המרבי לאישה ארמנית היה חמישה פיאסטר (כ־20 פני סטרלינג באותה עת).

בעיר טרבזון נשים וילדות רבות נאנסו. מפקד המשטרה של העיר, נורי, העיד כי המושל הכללי העניק לו ילדות צעירות לאנוס, כמתנה לוועד המרכזי של מועצת האיחוד והקידמה. הסוחר מוחמד עלי העיד כי ילדים נטבחו בבית החולים הסהר האדום, אולם ילדות צעירות קודם נאנסו. הוא העיד גם כי המושל הכללי כלא שם 15 ילדות כדי לאנוס אותן. קצין בצבא, חסן מערוף, העיד: פקידי ממשלה בעיר טרבזון בחרו כמה מהנשים הארמניות היפות ביותר ומהמשפחות הטובות ביותר. לאחר שאנסו אותן באופן האכזרי ביותר, הם הרגו אותן. החייל הגרמני, ארמין וגנר, העיד: הנשים והילדות הארמניות הן לרוב יפות מאוד. הם כרתו את שדיהן, השחיתו את איבריהן, וגופותיהן מונחות עירומות, מחוללות או מושחרות מהחום בשדות. הוא העיד על מראה גופהּ של אחת האומללות שנאנסה: מביטות בך הפנים הכהות והיפות של באבשי שנשדדה על ידי גברים כורדים, נאנסה ושוחררה רק לאחר עשרה ימים. כמו חיות פרא, החיילים הטורקים, הקצינים והז׳נדרמים הסתערו על הטרף המבורך הזה. עדת ראייה העידה כי כל הילדות בכפרה מגיל 12 ומעלה, וחלקן אף צעירות יותר, נאנסו.

לאחר ההשמדה נשים וילדות שהושאו בכפייה לעיתים קרובות לא יכלו לשוב לחייהן הקודמים משום שלא נותרו להן משפחה או מקור הכנסה, ובשל החרפה על כך שנאנסו על ידי גברים טורקים. קארן יפה, שעבדה עבור חבר הלאומים בעיר חלב, העידה כי מתוך אלפי הנשים שעימן היא שוחחה, רק אחת מהן לא עברה התעללות מינית. ילדים ארמנים רבים ששרדו סבלו גם מהתעללות מינית.

2.16 מלחמת האזרחים בספרד (1936–1939)

מלחמת האזרחים בספרד התרחשה בין שנת 1936 לשנת 1939 והייתה עימות אידאולוגי וצבאי עקוב מדם בין המחנה הרפובליקני לבין המחנה הלאומני. המלחמה פרצה בעקבות ניסיון הפיכה צבאית נגד ממשלת הרפובליקה הספרדית השנייה. הרפובליקנים נתמכו על ידי ברית המועצות, על ידי מקסיקו ועל ידי מתנדבי הבריגדות הבין־לאומיות, בעוד המחנה הלאומני בהנהגתו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו זכה לסיוע מסיבי מצד גרמניה הנאצית ומצד איטליה הפשיסטית. העימות התאפיין באכזריות רבה כלפי אוכלוסייה אזרחית ובמעשי טבח נרחבים, ונחשב לא פעם בראי ההיסטוריוגרפיה לחזרה גנרלית לקראת מלחמת העולם השנייה, בשל שילוב הטקטיקות וכלי הנשק החדישים שהופעלו בו. לאחר קרוב לשלוש שנות לחימה אכזרית שגבו את חייהם של מאות אלפי בני אדם והותירו חבלי ארץ שלמים בחורבות, הסתיימה המלחמה בניצחון מוחלט של הלאומנים. עם סיום הקרבות באפריל 1939, הקים פרנקו משטר דיקטטורי שמרני ששלט בספרד ביד ברזל במשך כמעט ארבעה עשורים, עד למותו של הרודן בשנת 1975.

במהלך המלחמה נשים וילדות רפובליקניות נאנסו בהמוניהן על ידי הכוחות הלאומניים ובעלי בריתם, ולא כתוצאה מאי־ציות של חיילים לפקודות, אלא כחלק ממדיניות לאומנית רשמית וכמטרה מרכזית ונרחבת. הצבא הלאומני קידם מערכה ממוקדת המעודדת לאנוס אותן. לוחמים שאנסו אותן אף תוגמלו, כמו רב־טוראי במשמר האזרחי, חואן ואדייו, והפלנחיסט פרננדו זמקולה, שעוטרו על ידי כוחות לאומניים לאחר שאנסו נשים בעיירה בנמוהומה. חיילים לאומניים לעיתים נותרו לשהות בבתי עניים שלא נכחו בהם גברים, כדי לאנוס נשים שהתגוררו בהם באורח קבע. נוסף על כך, 283 נזירות נשחטו בעוד רבות מהן קודם נאנסו. כוחות לאומניים שהתקדמו בחזית כתבו על קירות הבניינים שנתפסו כי ילדותיהם של הרפובליקנים תלדנה להם פשיסטים לאחר שיאנסו אותן.

נשים וילדות צעירות, לרבות אחיות רפואיות וחברות מיליציות, נאנסו בברוטליות על ידי חיילי עורף פלנחיסטים. נשים קודם נאנסו על ידם ורק לאחר מכן נשחטו בבתי קברות, בבתי חולים, בבתי חווה ובבתי סוהר. נשים נאנסו בברוטליות גם על ידי כוחות לאומניים וכוחות סדירים, כמו בעיירות קאיוס ומאיאלס ובכפר קנטלפינו, והן נאנסו גם על ידי חיילים לאומניים קתולים. ילדות כבנות 12 נאנסו על ידי כוחות לאומניים, לעיתים שוב ושוב, כמו בעיר מוגר. לעיתים לאחר שנשים נאנסו על ידי הפלנחיסטים, נצרב על שדיהן סמל הפלנחיסטים, עול וחיצי הפלנחה. נוסף על כך, נשים רבות שנאנסו הוזנו גם בכוח בשמן קיקיון, חומר משלשל רב־עוצמה, ולאחר מכן, בעודן משלשלות על עצמן באופן בלתי נשלט, הן הוצעדו עירומות לעיני כול, לרבות דרך העיירות שלהן. לאחר מכן רבות מהן נשחטו. הטקטיקה הזו של הענשה, דיכוי וביזוי, שכוונה כלפי נשים, הייתה בולטת במיוחד. נשים שהוצעדו ברחובות, לבושות במעט מאוד בגדים, לעיתים אולצו בה בעת לשיר את ההמנון פנים אל השמש של הפלנחה הספרדית הלאומנית.

נשים (לרבות נשים הרות) קודם נאנסו ורק לאחר מכן נשחטו, כפי שאירע בנפת פאיארס סובירה, בעיר אלמנדרלחו, בעיירות פואנטה דה קנטוס, זפרה, פואנטה דל מאסטרה וזופרה, בעיירה בואסיו, בכפר ולדדיוס ובחוות אגואצ׳ו. בכפר פגרינוס נאנסו שתי אחיות רפואיות ונשים מקומיות נוספות על ידי פלנחיסטים. במקרה אחר שחט פלנחיסט אישה בשם פרסקיטה אבילס, ולאחר מכן אנס את גופתה בבית קברות. בעיירה מאיאלס נאנסו לפחות ארבע נשים על ידי חיילים לאומניים סדירים. בעיירה קאיוס נאנסו אישה, בתה ובת דודתה על ידי קבוצה נוספת של חיילים לאומניים סדירים. לאחר מכן נדקרו שלושתן על ידם בכידונים. באותו יישוב אולץ גבר לצפות באשתו, בבתו ובבת דודתו נאנסות על ידי חיילים סדירים ולאחר מכן נדקרות בכידונים. בכפר מרגנל נאנסו שתי נשים על ידי חיילים סדירים. לאחר מכן הוצאו השתיים להורג בהנחת רימונים בין רגליהן. בכפר קנטלפינו נאנסו נשים צעירות על ידי חיילים סדירים. סמוך לעיר סביליה, הועמסו שבויות על משאית ונלקחו כולן להיאנס על ידי חיילים לאומניים לפני שנשחטו. לאחר מכן הושלכו גופותיהן לתוך באר, והחיילים צעדו ברחבי העיר כאשר רוביהם עטופים בתחתוניהן כבדגלים. בכפר ולדדיוס נאנסו 14 אחיות רפואיות ונערה בת 15 על ידי קבוצת חיילים סדירים בפיקודו של הגנרל אמיליו מולה, ולאחר מכן נשחטו על ידם.

בעיר אוביידו נשים נאנסו על ידי פלנחיסטים בחצר בית החולים. בעיר מלייה נשים נאנסו על ידי פלנחיסטים בבית הסוהר. באי מיורקה חמש אחיות רפואיות רפובליקניות מהעיר ברצלונה נלכדו לאחר הנסיגה הרפובליקנית. פלנחיסטים החדירו את אצבעותיהם לתוך הנרתיקים שלהן כדי לבדוק אם עדיין קיים בתוכם קרום בתולים, ולאחר מכן אנסו אותן קבוצתית בעיירה מנקור. למוחרת כולן נשחטו בבית הקברות סון קולטס. הפלנחיסטים הצדיקו את המעשים שלהם בכך שהן היו זונות כלשונם. בשנת 1936 שתי אחיות מהעיר ברצלונה, דריה ומרסדס בוקסאדה, נלכדו על ידי כוחות פלנחיסטיים באי מיורקה. הם החדירו את אצבעותיהם לתוך הנרתיקים שלהן כדי לבדוק אם עדיין קיים בתוכם קרום בתולים, ולאחר מכן הם אנסו אותן בברוטליות שוב ושוב. אשתו של חבר מפלגה סוציאליסטית, פילאר סאנצ׳ס, שהסתתרה מפני הפלנחיסטים, התגלתה גם על ידי קבוצה של ארבעה פלנחיסטים. היא הוכתה ונאנסה על ידם. לאחר מכן היא הובלה לבית קברות ונאנסה על ידם פעם נוספת לפני שהיא הוצאה להורג. אישה בשם מרגלידה ג׳אומה, ששהתה גם באי באותה התקופה, נאנסה גם על ידי פלנחיסט. לאחר מכן ארבעתן הושלכו לתוך בורות קבורה משותפים ונקברו יחד בתוכם.

בלילה שבין 15 ל־16 באוגוסט קבוצה המורכבת משומרים אזרחיים, מפלנחיסט וממקומי מהפלג הלאומני, הגיעה לביתו של ויסנטה למברטו מרטינס בעיירה לראגה, איכר שהיה חבר באיגוד הכללי של העובדים, כחלק מדיכוי חריף נגד מנהיגים ואוהדים פרו־רפובליקניים ובני משפחותיהם. קציני המשמר האזרחי, שהיה כוח משטרה חצי צבאי, התייצבו לצד הלאומנים. הם איימו לפרוץ את דלת הבית. לאחר שהדלת נפתחה הם הכניסו את למברטו למשאית, יחד עם בתו בת ה־14 ששהתה עימו בבית, מראבילאס למברטו. המשאית הובילה אותם לבית המועצה, שם הנערה נאנסה על ידם במהלך הלילה. עדים מקומיים שמעו את צרחותיה בכל רחבי העיירה. לאחר מכן היא ואביה שונעו ליישוב איביריקו, 40 קילומטרים מהעיירה לראגה, שם היא נאנסה על ידם פעם נוספת מול עיניו של אביה. לאחר מכן שניהם נורו למוות, וגופתה העירומה של הנערה הושלכה כמזון לכלבים. הם אכלו את העכוז שלה וחלק מרגליה. שבוע לאחר מכן איכר מקומי מצא את גופתה המתפרקת בעוד הכלבים עדיין שורצים סביבה. היא הייתה כבר במצב של ריקבון כה מתקדם שהאיכרים החליטו לשרוף אותה.

ב־27 באוגוסט 1936 חמש צעירות בנות 16–22 הושקו באלכוהול בכוח בעיירה פואנטס דה אנדלוסיה, ולאחר מכן אולצו לספק גברים פלנחיסטים בפיותיהן לפני שהוצעדו ברחובות בתחתונים שלהן בלבד. שמותיהן היו מריה לאון בסריל, מריה חסוס קארו גונזלס, חואקינה לורה מוניוס, קוראל גרסיה לורה וחוספה גרסיה לורה. לאחר מכן הן נאנסו על ידם וגופותיהן הושלכו לתוך באר. הפלנחיסטים צעדו דרך העיירה עם התחתונים שלהן תלויים על הרובים ועל רובי הציד שלהם כמו דגלים. בקיץ 1937 כאשר כוחות לאומניים כבשו את מחוז ביסקאיה, תומכיהם עסקו בהטרדות מיניות רחבות היקף. נשים הוכו על ידם בפומבי מול עיניהם של בני משפחותיהן, בעודן עירומות למחצה. ב־24 בדצמבר 1938 בעיירה מאיאלס, ארבע נשים נאנסו, אחת מהן מול עיניהם של בעלה ובנה בן ה־7, שאולצו באיומי אקדח לצפות בה נאנסת. בסוף שנת 1938 בכפר אונארה, נערה בת 17 אולצה קודם לצפות באימה מוצאת להורג, ולאחר מכן נאנסה קבוצתית ובברוטליות לפני שגם היא הוצאה להורג.

נשים וילדות שהוחזקו בבתי סוהר של הלאומנים נאנסו בשיטתיות לעיתים קרובות. נשים הצטוו להיאנס על ידי שוביהן בכניעה. אלו שהעזו לסרב, נשחטו לעיתים קרובות. באביב 1936 נשים באזור אקסטרמדורה שעבדו בבתיהם של עשירים כתופרות ניסו להקים איגוד. לאחר פרוץ המלחמה הן נשפטו, וגזר הדין הרשמי שלהן היה לעבור התעללות מינית. אונס נשים היה נפוץ בבית הסוהר לאס סאלסאס. פלנחיסטים נהגו לבקר בו בשגרה כדי לבחור נשים לאנוס. אלו שנבחרו הוצאו ושונעו לצריפים שלהם. בבית הסוהר אלבסטה 30 נשים נאנסו במשך תקופה של שלושה חודשים על ידי שני פקידים. צרחותיהן של הנשים שנאנסו נשמעו בכל רחבי בית הסוהר. נשים בבתי סוהר התמודדו ללא הרף עם שומרים שדרשו מהן להביא אותם על סיפוקם בתמורה לשיפור במצבן או במצבם של קרובי משפחה אחרים שכלואים. בסוף שנת 1937 כמה שבויות במחוז ביסקאיה העזו לסרב להיאנס בכניעה על ידי השובים הצבאיים הלאומניים שלהן, אף שנאמר להן כי עונשן יהיה הוצאה להורג. בלילה רבות מהן נורו.

תומכים לאומניים הגדירו נשים רפובליקניות כלא מוסריות המפתות גברים בבגדיהן הצמודים ומציגות לראווה את זרועותיהן החשופות כדי להדגיש את גזרתן. לאומנים, וביניהם גנרל הצבא גונסאלו קייפו דה יאנו, פסקו כי הן חייבות להיאנס כדי שתחווינה על בשרן מהי המשמעות שלהיות זונות, כלשונם. לקייפו דה יאנו הייתה תוכנית רדיו שבה הוא, בין היתר, התרברב על כך שנשים רפובליקניות נאנסו בהמוניהן בעיר סביליה. הוא הצהיר: הליגיונרים והחיילים הסדירים האמיצים שלנו [שאנסו אותן] לימדו את הפחדנים מקרב האדומים מה פירוש להיות גבר. באשר לנשים שנאנסו, הוא קבע כי הקומוניסטיות והאנרכיסטיות האלו, כלשונו, היו ראויות להיאנס, שהרי הן ממילא פרוצות המקיימות יחסי מין עם גברים בחופשיות, לטענתו. הוא הצהיר: עתה לפחות הן תדענה מיהם גברים אמיתיים ולא אנשי מיליציה רכרוכיים. הוא אף לעג להן על כך שהן, כנשים, כה חלשות וחסרות אונים, שכאשר גברים אמיתיים באים לאנוס אותן, אין להן שום סיכוי להימלט מהם – הן תיאנסנה על ידם גם אם תיאבקנה ותבעטנה בכל כוחן, כלשונו.

2.16.1 ליגיונרים זרים (1936–1939)

חיילים מרוקאים (ליגיונרים זרים) שכונו מורים לחמו לצד הלאומנים. קצינים ומפקדים פרנקואיסטים הבטיחו להם שהם יוכלו לאנוס נשים לבנות עם כניסתם לעיר מדריד. קצינים בחרו בחיילים המרוקאים למשימה זו משום שהם נודעו כמי שאונסים נשים בברוטליות רבה. הנוהג של שימוש בחיילי הלגיון המרוקאי כדי לאנוס נשים מקומיות היה המשך ישיר לפעולותיו הצבאיות של הצבא הספרדי בשטחיו הקולוניאליים. חיילים לאומניים כיוונו אותם לאנוס נשים מסוימות וקבוצות נשים בכפרים. נשים רבות ממעמד הפועלים נאנסו על ידם. לעיתים קרובות, נשים נאנסו על ידם בברוטליות כה רבה עד כי הן מתו לאחר מכן בתוך שעות לכל היותר. הגנרל בצבא, גונסאלו קייפו דה יאנו, אף הזהיר כמה פעמים בתוכנית הרדיו שלו כי נשים עם אהדה רפובליקנית, שאינן צנועות כלשונו, תיאנסנה על ידי חייליו המרוקאים. אחד המקרים התרחש בכפר נבלקרנרו שבו רבים גם נטבחו. בעיירה סן רוקה למשל, אישה נאנסה ולאחר מכן נורתה על ידי כיתת יורים. מקרים נוספים התרחשו בעיר סביליה. חיילים גרמנים שסייעו ללאומנים צילמו להנאתם תמונות של נשים בזמן שהן נאנסו על ידי חיילים מרוקאים, ואת כריתת שדיהן.

מפקדים פרנקואיסטים הצהירו בגאווה כי הם הבטיחו לחיילים המרוקאים שעם כניסתם לעיר מדריד, הם יתירו להם לאנוס נשים רפובליקניות לבנות. באוקטובר 1942 עיתונאי מכתב העת פוריין אפיירס (Foreign Affairs) העיד כי כאשר היה נוכח במאהל צבאי עם הקצינים, הוא שמע אותם דנים בהבטחה הזו וכמעט כולם הסכימו כי יש להמשיך לקיים את הנוהג. בצומת הדרכים של הכפר נבלקרנרו הוא התלווה לקצין המרוקאי היחיד בצבא הספרדי, אל־מיזיאן. העיתונאי העיד כי בשלב מסוים הובאו לפני אל־מיזיאן שתי נערות רפובליקניות, שנראה כי טרם מלאו להן 20. אחת מהן עבדה במפעל טקסטיל בעיר ברצלונה, ובמקטורנה נמצא כרטיס חבר באיגוד מקצועי. השנייה, ילידת העיר ולנסיה, ניסתה לשווא לשכנעו שאין לה שום זיקה פוליטית. לאחר שתישאל אותן, הוא החליט כי דינן להיאנס למוות על ידי חיילים מרוקאים. הוא לקח אותן אל מבנה קטן ששימש בעבר בית הספר של הכפר, שם נחו כ־40 חיילים מרוקאים. כאשר הגיעו לדלת, נשמעו שאגות מגרונותיהם של החיילים הנרגשים שראו את הנערות שהובאו אליהם. אל־מיזיאן המשועשע חייך בחיבה לעיתונאי לנוכח הצפוי להן ואמר: הו, הן לא תחיינה יותר מארבע שעות.

2.16.2 ספרד הפרנקואיסטית (1939–1975)

לאחר המלחמה ועד שנות ה־60 לפחות, אלפי נשים בעלות קשרים רפובליקניים נאנסו לעיתים קרובות תוך הסכמה חברתית עם הנוהג, כדי להעניש את הגברים שלהן. הרשויות לרוב העניקו לגברים שאנסו אותן חסינות מפני העמדה לדין. כולם חונכו להתעלם כאשר ראו נשים רפובליקניות נאנסות. נשים אלו ניסו לעיתים קרובות לעבור לערים כדי לחיות באלמוניות רבה יותר. נשים הוזנו בכוח בשמן קיקיון, שהוא חומר משלשל, והוצעדו עירומות בפומבי תוך שהן מלכלכות את עצמן לעיני כול. נשים נאנסו גם בבתי סוהר. אניטה סירגו וטינה פרז נאנסו שתיהן בבית סוהר בשל מעורבותן בשביתות הכרייה באזור אסטוריאס בשנת 1962. לידיה פאלקון אוניל נכלאה בבית הסוהר יסריה בעיר מדריד ובבית הסוהר טרינידד בעיר ברצלונה בשנים 1960–1974. היא סיפרה על נשים שהיו כלואות עימה ונאנסו. היא העידה: הם הפשיטו אותן [ואנסו אותן]. היא הוסיפה כי גברים מאצ׳ואיסטים נהנו לפרוק את הדחפים הסדיסטיים על נשים רפובליקניות. במקרים רבים הבתים והרכוש של אלמנות הגברים הרפובליקנים הוחרמו על ידי הממשלה ורבות מהן, שחיו בעוני מוחלט, אולצו להפוך לזונות כדי להתפרנס. התופעה שירתה את הגברים הפרנקואיסטים גם משום שקיבעה בעיניהם את דימויין של הנשים הרפובליקניות כזונות מלוכלכות מטבען.

2.17 טבח נאנג׳ינג (1937)

קרב נאנג׳ינג התרחש בתחילת דצמבר 1937 במהלך מלחמת סין–יפן השנייה, והסתיים בכיבושה של בירת הרפובליקה הסינית דאז על ידי הצבא היפני הקיסרי. לאחר ניצחונם המכריע בקרב שאנגחאי, התקדמו היפנים במהירות לעבר נאנג׳ינג. על אף שמנהיג סין, צ׳יאנג קאי שק, הורה על הגנת העיר ומינה כוח מגן ייעודי, החיילים הסינים היו מותשים ולא מאורגנים מספיק אל מול העוצמה הצבאית ואל מול ההפצצות הכבדות של האויב. ב־9 בדצמבר פתחו היפנים במתקפה כוללת על חומות העיר. לאחר ימים ספורים של לחימה, החלו קווי ההגנה המקומיים לקרוס לחלוטין. ב־12 בדצמבר הורה מפקד הכוח הסיני על נסיגה חפוזה, שהפכה עד מהרה לבריחה כאוטית מוחלטת, שבמהלכה חיילים סינים רבים טבעו בנהר היאנגצה או נתפסו. ב־13 בדצמבר נכבשה העיר באופן סופי. נפילת העיר הובילה באופן מיידי לטבח נאנג׳ינג, אירוע היסטורי קשה שבו טבחו החיילים היפנים באכזריות רבה עשרות אלפי שבויי מלחמה ואזרחים סינים לא חמושים. הקרב והטבח שבא בעקבותיו נחשבים לאירועי קיצון טרגיים, אשר הותירו פצע עמוק בהיסטוריה של מזרח אסיה, וזאת על אף שהסינים סירבו להיכנע והמשיכו במאבקם ארוך השנים.

הסיבה לכך שהארמייה העשירית התקדמה לעיר במהירות רבה הייתה למעשה ההסכמה בין הקצינים ופקודיהם כי לאחר כיבושה של העיר, הם יהיו חופשיים לאנוס את הנשים ואת הילדות הסיניות המתגוררות בה כרצונם. לאחר הכיבוש, במהלך ששת השבועות הראשונים, גברים נטבחו בעוד בין 20,000 ל־80,000 נשים וילדות סיניות מכל הגילים שנלכדו בעיר, לרבות תינוקות וקשישות, נאנסו קבוצתית על ידי חיילים לפני שנשחטו. הן נאנסו בברוטליות ובשיטתיות. לפחות 1,000 נשים וילדות נאנסו מדי לילה ורבות נוספות ביום. החיילים עברו מדלת לדלת בחיפוש אחר ילדות צעירות לאנוס. נשים רבות נלקחו בשבי ונאנסו על ידם קבוצתית. אלו שהעזו להתנגד או שעל פניהן ניכרה הבעה כלשהי של אי־הסכמה, נדקרו בכידון או נורו. בעלים או אחים שניסו להגן עליהן נורו. מאות גברים ונשים ששהו באזור הביטחון שהיה תחת ניהולה של ארצות הברית, וחשבו שמצאו מקום בטוח, נסחבו מעת לעת על ידי החיילים שנכנסו כרצונם. גברים נטבחו מייד, בעוד נשים קודם נאנסו על ידם ורק לאחר מכן נשחטו. לעיתים קרובות אולצו אימהות לצפות בעריפת ראשיהם של תינוקותיהן לפני שנאנסו. נשים הרות נאנסו באופן ממוקד ולאחר מכן נדקרו בבטנן בכידון לעיתים קרובות. אפילו ילדים צעירים לא זכו לרחמים. הנרתיקים או החלחולות שלהם, שהיו צרים מדי לחדירה, קודם בותקו ושוסעו כדי לאפשר לחיילים לאנוס גם אותם.

במהלך הטבח בכפרים בעוד גברים סינים לרוב נטבחו מייד, הנשים והילדים קודם נאנסו על ידי חיילים בברוטליות ורק לאחר מכן נשחטו. הם אנסו את הנשים גם כדי להפגין את הבוז התהומי כלפי אסייתים אחרים שהיה מושרש עמוק בחברה היפנית לפני המלחמה. המחשה לכך ניתן לראות במהלך המלחמה בדרום סין, במקרה של חייל בדרגת סמל שאנס ושחט נשים סיניות רבות והזדעזע ברגע שגילה כי אחת הנשים שנאנסו על ידו הייתה אישה יפנית שנישאה לגבר סיני והיגרה לסין. גברים סינים אולצו על ידי חיילים גם לאנוס בעצמם את בנות משפחתם. בנים אולצו לאנוס את אימהותיהם, אבות אולצו לאנוס את בנותיהם, ואחים אולצו לאנוס את אחיותיהם, מול עיניהם של בני משפחה אחרים שאולצו לצפות. לאחר שהנשים נאנסו הן נשחטו לעיתים קרובות וגופותיהן הושחתו מייד בדקירות ובהחדרת כידונים, מקלות חזרן ארוכים או חפצים אחרים לתוך הנרתיקים. ב־19 בדצמבר 1937 הכומר האמריקאי ג׳יימס מ׳ מקאלום, שהתגורר בעיר, כתב ביומנו: מעולם לא שמעתי או קראתי על ברוטליות כזו. אונס! אונס! אונס! אנו מעריכים כי לפחות 1,000 מקרים בלילה ורבים ביום. במקרה של התנגדות או כל דבר שנראה כמו אי־הסכמה, יש דקירות כידון או כדור. אנשים בהיסטריה. נשים נגררות בכל בוקר, אחר הצוהריים וערב. נראה שכל הצבא היפני חופשי ללכת ולבוא כרצונו, ולעשות כרצונו.

החייל קורוסו טדנובו מהאוגדה ה־13 העיד: לקחנו את כל הגברים מאחורי הבתים והרגנו אותם בכידונים ובסכינים. לאחר מכן סגרנו את הנשים ואת הילדים בבית בודד ואנסנו אותם בלילה. לפני שיצאנו למוחרת בבוקר, הרגנו את כל הנשים ואת כל הילדים. החייל טדוקורו קוזו העיד: נשים סבלו יותר מכול. לא משנה כמה צעירות או מבוגרות, כולן לא יכלו להימלט מגורלן להיאנס. שלחנו משאיות פחם לרחובות העיר ולכפרים כדי ללכוד נשים רבות. לאחר מכן כל אחת מהן הוקצתה ל־15–20 חיילים ליחסי מין ולהתעללות. לאחר האונס, הרגנו גם אותן. ב־23 בנובמבר, הכפר ננצ׳יאנטואו הועלה באש. בעוד רבים מתושביו נעולים בתוך הבתים הבוערים, נערה בת 17 ואישה הרה נאנסו שוב ושוב על ידי חיילים עד שלא יכלו עוד ללכת. לאחר מכן החיילים דחפו בחוזקה מטאטא לתוך הנרתיק של הנערה ודקרו אותה בכידון, ואילו את בטנה של האישה ההרה הם שיסעו, ועקרו החוצה את עוברה. נערה בת 15 ננעלה עירומה בצריף שבו שהו כ־200–300 חיילים ונאנסה על ידם כמה פעמים ביום. אישה בחודש השישי להיריונה נאנסה ולאחר מכן נדקרה 16 פעמים בפניה ובגופהּ. דקירה אחת חדרה את הרחם שלה והרגה את עוברה. במקרה אחר, אישה צעירה נאנסה ולאחר מכן נדחף בחוזקה בקבוק בירה לתוך הנרתיק שלה בטרם נורתה.

החייל לשעבר שירו אזומה העיד בגלוי על ביטויי הלעג שבהם השתמשו כאשר בחרו אילו נשים לאנוס לפני ששחטו אותן: בתחילה השתמשנו בכמה מילים גסות כמו פיקנקאן (Pikankan). פי פירושה מותן וקנקאן פירושה מבט. פיקנקאן פירושה בוא נראה אישה פותחת את רגליה. נשים סיניות לא לבשו תחתונים. במקום זאת, הן לבשו מכנסיים שנקשרו בחוט. לא הייתה חגורה. כאשר משכנו בחוט, העכוז נחשף. אנחנו [עשינו] פיקנקאן. הבטנו. לאחר זמן מה [כאשר החלטנו לאנוס אותן] אמרנו משהו כמו זה היום שלי להתרחץ [ביטוי הנועד ללעוג להן על כך שלאנוס אותן זו פעולה הכרחית ויומיומית]... אנסנו אותן כל אחד בתורו. [לאחר מכן] תמיד דקרנו והרגנו אותן משום שגופות אינן מדברות. לימדו אותנו שאנו גזע עליון. אולם הסינים לא היו כאלו, ועל כן היו הרבה מעשי אונס, והנשים תמיד הוצאו להורג. בעת שנאנסו, הנשים היו אנושיות. אולם ברגע שהאונס הסתיים, הן הפכו לבשר חזיר.

באחד המקרים, תינוק בן חמישה חודשים בכה בזמן שאימו נאנסה על ידי חייל. בתגובה, החייל אטם את פיו ואפו עד שנחנק למוות כדי שלא ימשיך להפריע לו בזמן שאנס אותה. במקרה אחר, הניצול טאנג ג׳ונשאן העיד: האדם השביעי והאחרון בשורה הראשונה היה אישה הרה. החייל חשב כי כדאי לו לאנוס אותה לפני שיהרוג אותה, ועל כן הוא הוציא אותה מהקבוצה למקום במרחק של כעשרה מטרים. כאשר ניסה לאנוס אותה, התנגדה האישה בתקיפות. החייל דקר אותה לפתע בבטנה בכידון. היא השמיעה צרחה אחרונה תוך שמעיה נשפכו החוצה. לאחר מכן החייל דקר את העובר שחבל טבורו נראה בבירור והשליך אותו הצידה. במקרה אחר, נערה הרה בת 19, באמצע החודש השישי להיריונה עם בנה הראשון, סירבה להיאנס בכניעה על ידי חייל, ועל כן נדקרה פעמים רבות ונותרה עם תשעה־עשר חתכים בפניה, שמונה ברגליה, וחתך עמוק בבטנה, מה שהוביל למות עוברה.

ב־15 וב־18 בדצמבר רוברט או׳ וילסון, מנתח בבית החולים האוניברסיטאי באזור הביטחון שהיה תחת ניהולה של ארצות הברית, כתב במכתביו למשפחתו: יכול הייתי להמשיך ולספר על מעשי אונס וברוטליות שכמעט לא ניתן להאמין להם. אמש נפרץ ביתו של אחד מאנשי הצוות הסינים של האוניברסיטה ושתיים מהנשים, קרובות משפחתו, נאנסו. שתי נערות כבנות 16 נאנסו למוות באחד ממחנות הפליטים. בחטיבת הביניים של האוניברסיטה, שבה 8,000 אנשים, נכנסו היפנים אמש עשר פעמים, מעבר לחומה, גנבו אוכל ובגדים ואנסו עד שהיו מרוצים. ב־17 בדצמבר הדיפלומט הגרמני ג׳ון ראבה תיעד ביומנו: באחד הבתים ברחוב הצר שמאחורי חומת הגינה שלי, אישה נאנסה ולאחר מכן נפצעה בצווארה בכידון. אמש נאנסו עד 1,000 נשים וילדות, כ־100 נערות במכללת גינלינג... לבדה. שומעים רק אונס. אם בעלים או אחים מתערבים, הם נורים. מה ששומעים ורואים מכל עבר הוא האכזריות וההתעללות של החיילים היפנים".

ב־13 בדצמבר כ־30 חיילים הגיעו לבית ברחוב שינג לו, מספר 5, בחלק הדרום־מזרחי של העיר נאנג׳ינג, ודרשו להיכנס. בעל הבית, מוסלמי בשם הא, פתח את הדלת. הוא הוצא להורג מייד בירי אקדח. האישה שיה נגררה מתחת לשולחן באולם האורחים שבו ניסתה להסתתר עם תינוקה בן השנה. לאחר שהופשטה על ידם ונאנסה על ידי גבר אחד או יותר, נדקרה בכידון בחזה, ולאחר מכן נדחפו בקבוק ומקל לתוך הנרתיק שלה. התינוק נדקר למוות בכידון. לאחר מכן כמה חיילים הלכו לחדר הסמוך, שם שהו הוריה בני 76 ו־74, ושתי בנותיה בנות 16 ו־14. הם עמדו לאנוס את הנערות. הסבתא ניסתה להגן עליהן ללא הועיל. החיילים הוציאו להורג אותה ואת הסב. לאחר מכן שתי הנערות הופשטו על ידם. הבכורה נאנסה על ידי שניים־שלושה חיילים, ואילו הקטנה נאנסה על ידי שלושה חיילים. לאחר מכן הנערה הגדולה נדקרה, ומקל נדחף בחוזקה לתוך הנרתיק שלה. גם הנערה הצעירה נדקרה בכידון.

ב־14 בדצמבר בלילה, נשים בבתים רבים נאנסו על ידי חיילים במקום או נלקחו בשבי. ב־15 בדצמבר בלילה, כמה חיילים נכנסו לבניינים של אוניברסיטת נאנג׳ינג בטאו יואן ואנסו 30 נשים במקום. חלקן נאנסו קבוצתית, על ידי שישה גברים כל אחת. ב־16 בדצמבר, שבע נשים ונערות בנות 16–21 נלקחו מהמכללה הצבאית. כל נערה נאנסה שש־שבע פעמים ביום. רק חמש מהן שבו. ב־30 בינואר, בשעה 17:00 לערך, כ־540 פליטים הצטופפו במבנים מספר 83 ו־85 ברחוב קנטון. יותר מ־30 נשים וילדות נאנסו שם. הנשים והילדים בכו כל הלילות. במקרה אחר, זקנה בת 62 הלכה לביתה סמוך לאזור האנסימן, ובלילה חיילים הגיעו אליה והתכוונו לאנוס אותה. היא אמרה להם כי היא מבוגרת מדי, ובתגובה מקל נדחף בחוזקה לתוך גופהּ. ב־16 בדצמבר, עד 1,000 נשים וילדות נאנסו, כ־100 ילדות במכללת גינלינג לבדה.

2.18 מלחמת העולם השנייה: הזירה האירופית (1939–1945)

הזירה האירופית במלחמת העולם השנייה הייתה זירת לחימה מרכזית שהקיפה את יבשת אירופה, את המזרח התיכון ואת צפון אפריקה בין שנת 1939 לשנת 1945. המערכה החלה עם פלישתה של גרמניה הנאצית לפולין, לאחר סיפוח צ׳כוסלובקיה, צעד שהוביל להכרזת מלחמה מצד בריטניה ומצד צרפת. בשנים הראשונות זכו כוחות הציר לניצחונות אדירים והשתלטו על שטחים נרחבים ברחבי היבשת. המפנה הדרמטי אירע בעקבות הפלישה הגרמנית לברית המועצות, המוכרת כמבצע ברברוסה, ובעקבות כניסתה של ארצות הברית למלחמה לאחר המתקפה בפרל הארבור. כוחות בעלות הברית יצאו למתקפות נגד מוחצות שכללו בין היתר את פלישתן לאיטליה הפשיסטית ואת הנחיתה בחופי נורמנדי שבצרפת. לאחר שנים של מאבק עקוב מדם, הן ממזרח והן ממערב, כותרה גרמניה לחלוטין. במאי 1945, לאחר כיבושה של העיר ברלין בידי כוחות הצבא האדום, הוכרזה כניעה ללא תנאי של הצבא הגרמני. סיום הקרבות בזירה זו חתם את אחת התקופות ההרסניות ביותר שידעה האנושות, תקופה שהותירה יבשת עשנה והרוסה ועשרות מיליוני קורבנות. עד לימינו, המלחמה באירופה נחשבת בעיני היסטוריונים רבים לאירוע דרמטי שעיצב מחדש את הסדר העולמי.

במהלך המלחמה, נשים וילדות מקרב העמים הכבושים נאנסו בהמוניהן על ידי חיילי הוורמאכט (שמו של הצבא הגרמני) בקנה מידה נרחב מאוד, בפרט מקרב העמים הסלאביים במזרח ובדרום־מזרח אירופה ומקרב מיעוטים נוספים שנחשבו על פי חוקי הגזע לנחותים. הצבא למעשה התיר להם לאנוס אותן. לפני שנשים פרטיזניות ונשים אחרות נאנסו על ידי חיילים, הוטבע על גופן הכיתוב זונה עבור כוחותיו של היטלר. חיילים נהגו להתרברב בפירוט כיצד קורבנותיהם נאנסו ולאחר מכן נשחטו על ידם. בספטמבר 1939, במהלך הפלישה לפולין, נשים וילדות יהודיות נאנסו על ידי חיילי הוורמאכט. במהלך המערכה הצבאית בפולין, רק חייל אחד הועמד לדין על ידי בית משפט גרמני על מקרה שבו נשים ממשפחת קאופמן היהודית בעיירה בוסקו־זדרוי נאנסו קבוצתית על ידי שלושה חיילים. אולם גם במקרה זה, השופט הגרמני לא הרשיע אותו בגין אונס הנשים, אלא בגין חילול הגזע הגרמני שנקרא ראסנשאנדה (בגרמנית: Rassenschande), בשל מגע מיני עם תת־אדם שנחשב למביש עבור הגזע הגרמני, כפי שהוגדר על פי מדיניות הגזע של גרמניה. במהלך הוצאות להורג המוניות שבוצעו בעיקר על ידי יחידות הפולקסדויטשה זלבסטשוץ, ולוו על ידי חיילי הוורמאכט בסיועו ובניהולו של הממשל הצבאי הגרמני, השבויים הזכרים נורו מייד בעוד השבויות (הפולניות, האוקראיניות, הבלארוסיות והרוסיות) קודם נאנסו ורק לאחר מכן נורו.

בברית המועצות עד 10,000,000 נשים סובייטיות נאנסו על ידי חיילים גרמנים. כתוצאה מכך, רבות מהן התעברו וילדו יותר מ־1,000,000 ילדים. בעיר בוריסוב 36 נשים וילדות נאנסו על ידי חיילים גרמנים ולאחר מכן נשחטו על ידם. ביניהן הייתה נערה בת 16, אל׳ אי׳ מלצ׳וקובה, שנאנסה בברוטליות ולאחר מכן שדיה נכרתו נשחטו מוסמרה לקרשים ונשחטה. בעיר לבוב 32 נשים שעבדו במפעל בגדים נאנסו על ידי חיילים גרמנים ולאחר מכן נשחטו על ידם בגן ציבורי. כומר שניסה לעצור אותם הוצא להורג. במקרה אחר בעיר, נערות יהודיות נאנסו על ידי חיילים גרמנים ולאחר שהתעברו, נשחטו. במהלך כיבושה של סרביה על ידי מדינות הציר, 772 נשים נאנסו על ידי חיילים גרמנים. נשים נאנסו על ידי חיילים גרמנים גם ביוגוסלביה. באי הקרואטי בראץ׳, נשים נאנסו על ידי חיילים גרמנים לצד הצתה ומעשי טבח, כפעולות ענישה על נפגעים בקרב חייליהם. במהלך הטבח בכפר דיסטומו ביוון, המוני נשים וילדות יווניות מקומיות נאנסו בברוטליות על ידי חיילים גרמנים, וגופן הושחת.

במהלך המלחמה מיליוני יהודים הושמדו על ידי הגרמנים. אחד הסיכונים העיקריים שנשקפו לנשים יהודיות היה גם להיאנס, תופעה שהייתה נפוצה. רבות מהן נאנסו על ידם בברוטליות ולעיתים לאחר מכן נשחטו. הן היו פגיעות במיוחד להתעללות מינית על ידי שוביהן. בין 50% ל־80% מחיילי האס־אס (פלוגות המגן) ומיחידות המשטרה שפעלו במזרח אירופה תקפו מינית נשים יהודיות. היו מקרים שבהם הן נאנסו קבוצתית שוב ושוב על ידי קבוצות של אנשי אס־אס, עד שנפלו על הרצפה מדממות. אסירות יהודיות עברו התעללות מינית על ידי שומרים במחנה הריכוז אושוויץ ובמקומות אחרים. אנשי אס־אס מכל הדרגות נהגו לדחוף את אצבעותיהם לתוך הנרתיקים של נשים צעירות יפות. קצין אס־אס, למשל, נהג לעמוד בפתח תא הגזים שבו הם חנקו למוות יהודים, ולמשש את איברי המין של הנשים הצעירות שהוכנסו לתוכו ברגעיהן האחרונים. חלק מהנשים שנאנסו התעברו ועברו הפלות בכפייה. גם מקרב אלו שהצליחו להימלט ליערות כדי לחפש הצלה ביחידות פרטיזניות, רבות היו מודעות לכך שבשל היותן נשים, הן עלולות להיאנס גם שם. הלכידות החברתית בתוך היחידות האלו שיקפה לעיתים תפיסות חברתיות באשר לייעודן של הנשים, והתפקידים שהן קיבלו הושפעו מכך. על כן נשים שהתקבלו ליחידות הפרטיזנים לרוב הודרו מתפקידי לחימה או מנהיגות, והן אולצו לעיתים קרובות לספק מינית גברים ביחידות האלו כתגמול על ההגנה שהעניקו להן.

גם בחזית המערבית נשים ונערות שאינן סלאביות ממדינות המערב והצפון נאנסו על ידי חיילים גרמנים במהלך המלחמה, אף שעל פי חוקי הגזע הן נחשבו לנחותות פחות. נשים רבות, וביניהן צרפתיות ואיטלקיות, נאנסו על ידם בצ׳כיה, בצרפת, בדנמרק, בהולנד ובבלגיה. בשנת 1940 מייד לאחר הפלישה לצרפת, נשים נאנסו על ידי חיילים גרמנים. משנת 1944 עלה מספר המקרים והם התרחשו לצד מעשי טבח. במהלך הקרב על הבליטה נערה בלגית בת 15 נאנסה על ידי חייל גרמני מדיוויזיית הפאנצר השנייה בעיירה הקטנה ארז׳ימון בבלגיה, בזמן שתושבי העיירה נטבחו על ידי חיילים אחרים. הוא חבט בה בקסדה בברוטליות כדי לדכא את התנגדותה. עם הפלישה והכיבוש הגרמני בנורווגיה נשים נורווגיות רבות נאנסו על ידי חיילים גרמנים באיומי אקדח. במהלך הכיבוש הגרמני של הולנד אישה העידה כי ילדה הולנדית נאנסה מול עיניה על ידי חייל גרמני. נערות פולניות כבנות 15 שסווגו כמתאימות לעבודת כפייה ושונעו לגרמניה נאנסו על ידי גברים גרמנים. שתי נערות פולניות שהועבדו בכפייה במדינת ברנדנבורג בגרמניה ושבו לעיר קרקוב בפולין, בהיותן כבר בהיריון מתקדם, העידו כי נאנסו על ידי חיילים גרמנים בתדירות כה רבה עד שלא היו מסוגלות לבצע אף אחת מהעבודות שיועדו להן.

נשים נאנסו גם על ידי חיילי צבא איטליה, שהייתה חלק ממדינות הציר והשתתפה במלחמה בחזית המזרחית. במהלך כיבושה של יוון על ידי מדינות הציר נשים יווניות רבות נאנסו על ידי חיילי הצבא המלכותי האיטלקי, לרבות על ידי חיילים מדיוויזיית הרגלים ה־24 פינרולו. נשים נאנסו על ידי חיילים איטלקים גם ביוגוסלביה ובצרפת. במהלך המלחמה הייתה גם תופעה של נשים שבצעד נואש הסכימו להיאנס בכניעה ובאורח קבע על ידי גבר מזדמן מכוחות הכיבוש כדי לשרוד. בנובמבר 1941 בהתאם לחוקי הגזע החדשים שהוציאו הנאצים, הורה מפקד דיוויזיית הפאנצר ה־18 כי כל אישה רוסייה, תת־אנושית כלשונו, שבאה במגע מיני עם חיילים גרמנים, בין שנאנסה על ידם ובין שלא, יש להעבירה לידי האס־אס כדי שתוצא להורג. מנגד, ב־20 בפברואר 1942 פורסם צו שהכריז כי עובד או שבוי רוסי שיעז לקיים יחסי מין עם אישה גרמנייה יקבל עונש מוות. במהלך המלחמה מאות גברים פולנים ורוסים שקיימו יחסים עם נשים גרמניות נמצאו אשמים בחילול הגזע והוצאו להורג. לאחר המלחמה ותיקי הכוחות החמושים הביעו רציונליזציה לאונס נשים כחלק ממה שציפו מחיילים לעשות.

2.18.1 תחנות אונס צבאיות גרמניות (1942–1945)

בשנת 1942 גרמניה החלה להקים מערכת נרחבת של תחנות אונס ברחבי רוב אירופה הכבושה עבור החיילים והקצינים של הוורמאכט והאס־אס הנודדים והשבים מהחזית. נשים ונערות מקרב העמים הכבושים, בפרט מפולין, הוכנסו לתחנות בכפייה ונכלאו בהן כדי שלא תוכלנה להימלט. הן נקראו בלעג בתי זונות צבאיים (בגרמנית: Militärbordelle), בתי זונות של הוורמאכט (בגרמנית: Wehrmachtsbordelle) ובתי זונות לחיילים (בגרמנית: Soldatenbordelle). מנהיגי הוורמאכט החליטו להקים אותן כדי לאפשר לחיילים להגיע לפורקן מיני. החשש היה שאם משאב גופן של נשים לא יהיה זמין עבורם, הם ייאלצו לאונן במקום, פעולה שנחשבה לא־גברית. רופא השדה הראשי של הוורמאכט אף הפנה את תשומת הלב לסכנת התפשטותה של ההומוסקסואליות אם הן לא תוקמנה. הסיבה השנייה הייתה חששם של הפקידים מהמשך התפשטותן של מחלות מין בקרב החיילים כתוצאה מאונס נשים אקראיות. על אף החשש העמוק מפני ערבוב הגזע הארי עם גזעים נחותים, הצדקת הקמת התחנות התבססה על הטענה כי גברים ארים ממילא באים במגע עם נשים עירומות מגזעים נחותים המוחזקות במחנות הנאציים, והם ממילא אונסים אותן, כך שמוטב שהם יאנסו אותן באופן מאורגן. בספטמבר 1941 מרשל השדה ולטר פון בראוכיטש אף הציע כי ביקורים שבועיים בתחנות עבור כל החיילים הצעירים ייחשבו לחובה כדי לאפשר להם לפרוק על גופן את הדחפים המיניים העודפים שצברו.

התחנות נוהלו על ידי הוורמאכט. הן לרוב הוקמו במבנים חדשים, אולם במערב לעיתים הוקמו בבתי בושת קיימים ובהרחבות שלהם, ולעיתים קרובות בבתי מלון שהוחרמו על ידי הוורמאכט ובמבנים אחרים. במזרח אירופה הצבא והמשטרה הגרמניים החלו ללכוד נשים ונערות ברחובות הערים הכבושות במהלך פשיטות וסיורים כדי לכלוא אותן בתחנות. הפשיטות הממוקדות האלו נקראו מצוד (בפולנית: Łapanka ובצרפתית: rafle). עד 3 במאי 1941 דווח כי הצבא והמשטרה הגרמניים ביצעו פשיטות המוניות בערים פולניות, שבמהלכן נשים צעירות ונערות כבנות 15 נלקחו בשבי ונכלאו בתחנות. על אף חוקי נירנברג, שאסרו על גברים גרמנים לבוא במגע עם נשים יהודיות משום שהן נחשבו לתת־אדם, גם נשים יהודיות נכלאו בתחנות האלו. נוסף על כך, גם כמה זונות, בעיקר במערב אירופה, אולצו להיכנס לתחנות כדי לא להישלח למחנה ריכוז.

בשנת 1942 נהג המשלחת של הצלב האדום השווייצרי, פרנץ מאוויק, כתב בעיר ורשה על אחד המקרים שבהם חיילים לכדו נשים ונערות לצורך איוש התחנות: גרמנים במדים מביטים בנחישות בנשים ובנערות בנות 15 עד 25. אחד החיילים שולף פנס כיס ומאיר אותו על אחת הנשים, היישר לתוך עיניה. שתי הנשים מפנות את פניהן החיוורות אלינו, הראשונה כבת 30. מה הזונה הזקנה הזאת מחפשת כאן? אחד משלושת החיילים צוחק. לחם, אדוני, מבקשת האישה. בעיטה בתחת את מקבלת, לא לחם, משיב החייל. בעל הפנס מכוון שוב את האור על פניהן ועל גופן של הנערות. הצעירה אולי בת 15. הם פותחים את מעילה ומתחילים למשש אותה בכפותיהם התאוותניות. זו אידאלית למיטה, הוא אומר.

עד שנת 1942 פעלו ברחבי אירופה הכבושה כ־500 תחנות ועל פי רישומים לפחות 34,140 נשים ונערות אירופיות מהמדינות הכבושות הוחזקו בהן, יחד עם האסירות שהוחזקו בתחנות אונס שהוקמו במחנות ריכוז. התנאים בתוך התחנות היו קשים ואכזריים. הן נפתחו מדי יום בין השעות 14:00–20:30. לכל חייל שביקר בתחנה הוקצו 15 דקות לאנוס את אחת הנשים המוחזקות בתחנה בעלות סמלית של שלושה רייכסמארק. כל אישה נאנסה על ידי עד 32 חיילים מדי יום. הקורבנות עברו לעיתים קרובות בדיקות רפואיות מתוכננות כדי להבטיח שגופן לא יעביר מחלות וזיהומים מחייל לחייל. קורבנות שכתוצאה מהאונס התעברו ובטנן כבר תפחה ונראתה לעין, לעיתים שוחררו, אולם בשל החרפה לא שבו למשפחותיהן.

נשים יוגוסלביות הוכנסו גם הן לתחנות, ואף נמצא מסמך משנת 1941 מארכיון בעיר אוסייק ביוגוסלביה, הדן בתוכניות להקמת תחנות רבות בעיר ובהליכי התברואה ובנהלים הנדרשים כדי לשמור על בריאותם של המבקרים. בצרפת הכבושה, עוד לפני שנת 1942, הוורמאכט הקים מערכת בירוקרטית מקיפה של כ־100 תחנות חדשות המבוססת על מערכת קיימת של בתי בושת בשליטה ממשלתית. בעיר פריז בצרפת 22 בתי בושת הוחרמו על ידי הגרמנים והוסבו לתחנות אונס לשימושם הבלעדי. חלק מבעלי התחנות הרוויחו כסף רב מאספקת צורכיהם של קצינים וחיילים גרמנים. החיילים קיבלו תעודות ביקור רשמיות שהונפקו על ידי המפקדה העליונה לכוחות היבשה של הוורמאכט. בברית המועצות נשים וילדות נלקחו בשבי על ידי כוחות גרמניים ונכלאו בתחנות. בעיר סמולנסק פתח הפיקוד הגרמני באחד מבתי המלון תחנה לקצינים, שלתוכה נדחקו ונכלאו מאות נשים וילדות. הן נגררו על ידם ברחוב בזרועותיהן ובשערן ללא רחם.

2.18.2 תחנות אונס גרמניות במחנות ריכוז (1942–1945)

בשנת 1942 גרמניה החליטה להקים תחנות אונס גם במחנות הריכוז עבור האסירים הארים המיוחסים ואלו שנשפטו על פעילות פלילית, ובעיקר הקאפואים ובעלי התפקידים, שכללו את האסירים הפולנים הנוצרים, כדי לתמרץ אותם לשתף פעולה ולהגביר את תפוקתם. על האסירים היהודים נאסר להשתמש בהן. לתחנות הוכנסו בכפייה נשים אסירות מקרב העמים הכבושים שנלקחו בעיקר ממחנה הריכוז ראוונסבריק, שהיה מחנה לנשים בלבד, מלבד במחנה הריכוז אושוויץ, שבו השתמשו באסירות מתוך המחנה. התחנות נקראו בלעג בתי זונות במחנות (בגרמנית: Lagerbordell) ומחלקות הנאה (בגרמנית: Freudenabteilungen). בחלק מהתחנות קועקע על שדי הנשים הכיתוב זונת שדה (בגרמנית: Feld-Hure). חלק מהנשים עברו עיקור בכפייה והפלות כפויות, מה שהביא לעיתים קרובות למותן. התחנות נבנו לרוב כצריפים מוקפים בגדר תיל, שכל אחד מהם הכיל עד 20 נשים. בכל צריף היו כמה חדרי אונס בודדים קטנים. כתוצאה מהאונס התכוף שעברו הנשים, הן הוחלפו לעיתים קרובות בשל תשישות ומחלות ונלקחו למחנה ההשמדה בירקנאו.

בשנת 1942 נפתחה התחנה הראשונה במחנה הריכוז מאוטהאוזן. ב־30 ביוני 1943 נפתחה תחנה במחנה הריכוז אושוויץ בבלוק 24. נשים פולניות רבות הוחזקו בו. ב־15 ביולי נפתחה תחנה במחנה הריכוז בוכנוואלד. בתחילת 1944 נפתחה תחנה במחנה הריכוז נוינגמה. במאי נפתחה תחנה במחנה הריכוז דכאו. ב־8 באוגוסט נפתחה תחנה במחנה הריכוז זקסנהאוזן. בקיץ 1943 או ב־25 במרץ 1944 נפתחה תחנה במחנה הריכוז פלוסנבירג. בסוף הקיץ נפתחה תחנה במחנה העבודה דורה־מיטלבאו. התחנות היו פתוחות בערבים. האסירים נדרשו להירשם ליום מסוים ולשלם שני רייכסמארק כדי לאנוס אישה במשך 20 דקות, על פי לוח זמנים שנקבע מראש. איש אס־אס התאים עבור כל אחד את האישה שיאנוס. התחנות יצרו שוק קופונים בקרב קאפואים, בעלי תפקידים ופושעים, מכיוון שאסירים רגילים היו חסרי פרוטה, כחושים ותשושים, והם נזהרו מלהיחשף לפלוגות המגן אס־אס. נוסף על כך, הרייכספירר הרביעי של הארגון, היינריך הימלר, הנחה שכל האסירים ההומוסקסואלים יערכו ביקורי חובה בתחנות אחת לשבוע, כדי שיחוו כמה מענג הוא משאב גופן של הנשים, כטיפול המרה לנטייתם.

2.18.3 טבח אוחוטה (1944)

בין 4 ל־25 באוגוסט 1944 נכנסה לרובע אוחוטה שבוורשה חטיבת הסער החמושה רונא, ששיתפה פעולה עם הנאצים, בפיקודו של ברוניסלב קמינסקי. תושבים ברובע נטבחו, ובה בעת נשים רבות נאנסו על ידי חיילים. הצבא תחילה התמקד בתקיפת עמדות התנגדות ברחוב גרויצקה, אולם כמעט מייד החלו חיילים מיחידות הצבא לאנוס נשים מקרב האוכלוסייה האזרחית ברחוב אופצ׳בסקה הסמוך. אזרחים שניסו להסתתר במרתפים ברחבי הרובע נטבחו על ידי הצבא, בעוד נשים קודם נאנסו על ידי חיילים. בהמשך, תושבים שנלקחו בשבי הובלו כעדר על ידי חיילים לכיוון מחנה הריכוז ז׳לניאק, תוך שהם סופגים מכות וירי. בה בעת נשלפו נשים שוב ושוב מתוך ההמון על ידי חיילים ונאנסו על ידם. במקרים רבים הן נשחטו לאחר מכן. ב־5 באוגוסט נכנסו יחידות גם למכון הרדיום ברחוב ואוולסקה 15, שם חלק מהחולים נטבחו, בעוד נשים רבות קודם נאנסו קבוצתית על ידי חיילים, דפוס שחזר ונשנה גם במקומות אחרים. החיילים החליטו כי החולים ושמונת אנשי הצוות יישארו במקום, ויתר הצוות יוצעד למחנה ז׳לניאק. בערב נאנסו קבוצתית אחיות שנותרו מאחור.

2.18.4 קרב מונטה קאסינו (1944)

ב־18 בפברואר 1944, חיל המשלוח הצרפתי, שהיה חלק מכוחות בעלות הברית, בפיקודו של הגנרל אלפונס ז׳ואן, כבש את אזור מונטה קאסינו באיטליה. למוחרת בלילה, אלפי חיילים מרוקאים לא סדירים ששירתו במסגרתו בארבע האוגדות הסדירות, ונקראו גומיירים מרוקאים (בצרפתית: Goums Marocains), בפיקודו של הגנרל אוגוסטן גיום, וחיילים צרפתים קולוניאליים אחרים, החלו לסרוק את הגבעות שמסביב, וכפר אחר כפר עבר לשליטתם של החיילים המרוקאים. נשים וילדות נאנסו על ידם בהמוניהן במהלך כל המערכה. בכל עיירה וכפר שנכבשו התחולל אונס המוני. יותר מ־7,000 נשים וילדות נאנסו באזורים הכפריים של דרום לאציו, בין העיר נאפולי לעיר רומא, לרבות בכמה מקומות באזור טוסקנה: בקומונות אבאדיה סן סלווטורה ומורלו, בעיר סיינה, בעיירות פוג׳יבונסי, רדיקופאני, קולה ואל ד׳אלזה וסן קוויריקו ד׳אורצ׳ה, ובכפרים סטרובה וגרצ׳אנו דל׳אלזה.

החיילים המרוקאים נהגו לאנוס נשים בזוגות. כל אחת מהן הוחזקה על ידי שני חיילים משני צידיה, ובה בעת נאנסה על ידם, דרך הנרתיק והחלחולת. במקרים רבים נגרם להן נזק חמור לאיברי המין, לחלחולת ולרחם. אימהות ניסו להגן על עצמן ועל בנותיהן לשווא. הגברים שניסו להגן על הקורבנות נטבחו. בקומונת אספריה, 700 נשים נאנסו מתוך 2,500 תושבים, וכתוצאה מכך רבים נטבחו. באזור סן אנדראה, 30 נשים נאנסו. פרטיזן אדום בשם אנצו ניצה, שנכח במקום, העיד: באבאדיה ספרנו עד 60 קורבנות של אלימות קשה [אונס], שהתרחשה לנגד עיני משפחותיהן. אחד הקורבנות היה החברה לידיה, הקשרית שלנו. הפיקוד הצרפתי השיב למחאותינו כי זוהי המסורת של הכוחות הקולוניאליים שלהם לקבל פרס שכזה לאחר קרב קשה. בקומונת ולמאיו, שתי אחיות אולצו לספק מינית מחלקה של 200 חיילים מרוקאים.

אחת העדויות תיארה את האופן הטיפוסי שבו הקורבנות נאנסו על ידי החיילים המרוקאים: החיילים המרוקאים שדפקו על הדלת שלא נפתחה, הפילו אותה, הכו את רוקה בראשה בקת רובה המוסקט וגרמו לה ליפול לקרקע מחוסרת הכרה. היא נגררה 30 מטרים מהבית ונאנסה, בזמן שאביה נגרר, הוכה ונקשר לעץ על ידי חיילים אחרים. עוברי האורח המבועתים לא יכלו להושיט עזרה לנערה ולהורה משום שחייל נותר על המשמר עם רובה מוסקט שהיה מכוון אליהם. הקצין הבריטי נורמן לואיס, ששירת בחזית מונטה קאסינו, העיד: הכוחות הקולוניאליים הצרפתים שוב משתוללים. בכל פעם שהם כובשים עיירה או כפר, מתרחש אונס סיטונאי. לאחרונה נאנסו כל הנקבות בכפרים פטריקה, פופי, איזולטה, סופינו ומורולו. בעיירה לנולה, שנפלה לידי בעלות הברית ב־21 במאי, 50 נשים נאנסו, אולם מכיוון שהמספר הזה לא הספיק, נאנסו ילדים ואפילו זקנים. בקומונה קאסטרו די וולשי, רופאים טיפלו ב־300 קורבנות אונס.

הקצינים הצרפתים שצפו באומללות נאנסות על ידי פקודיהם לא התערבו. כאשר תושבים דיווחו על מעשי האונס, הקצינים משכו בכתפיהם וסילקו אותם בחיוך. בקומונת אבאדיה, תושבים התחננו בפני המפקדים הצרפתים שיורו לחייליהם המרוקאים להפסיק לאנוס, אולם הם סירבו והשיבו כי זו המסורת של חייליהם הקולוניאליים לקבל פרס כזה לאחר קרב קשה. הקורבנות שנאנסו על ידי חיילים מרוקאים תוארו באיטליה כמי שהומרוקנו (באיטלקית: Marocchinate) – מונח שנגזר ממוצאם של החיילים ותיאר אונס אכזרי במיוחד. נוסף על כך, נשים נאנסו גם על ידי קצינים לבנים, נגדים וחיילים מכל ארבע אוגדות חיל המשלוח הצרפתי, חלקם דוברי איטלקית כקורסיקאים, שלא נכחו במחלקות החיילים המרוקאים.

2.18.5 הכיבוש הסובייטי במזרח אירופה (1944–1945)

במהלך המלחמה, ברית המועצות כבשה וסיפחה כמה מדינות ואזורים, ובהם: האזורים המזרחיים של פולין, לטביה, אסטוניה, ליטא, חלק ממזרח פינלנד, מזרח רומניה ואזור רותניה הקרפטית בצ׳כוסלובקיה. בכל מדינה שבה הכוחות הסובייטיים עברו וכבשו, במהלך התקדמותם נגד גרמניה ולאחריה בשנים 1944–1945, נשים וילדות גרמניות, פולניות, הונגריות וסרביות נאנסו על ידם בהמוניהן, לרבות בערים גדולות. הן נאנסו ללא כל התחשבות בגילן, שנע בין 9 ל־80, ולעיתים סבתא, אם ונכדה נאנסו יחד. בשנת 1945, במהלך מתקפת החורף של הצבא האדום, מספר הנשים שנאנסו הגיע לקנה מידה המוני. נשים נאנסו קבוצתית על ידי עשרות חיילים. בכמה מחוזות התרחשו אורגיות של אונס. במחוז לשנו, כמה מפקדים הצהירו בגלוי כי חייליהם למעשה צריכים לאנוס נשים כדי לבוא על סיפוקם. נשים נאנסו גם על ידי שבויי מלחמה סובייטים לשעבר ואזרחים סובייטים שעבדו עבור המנהל הצבאי הסובייטי בגרמניה, שעטו לעיתים קרובות מדים זהים.

מפקד המיליציה הפולנית בעיירה טשביאטוב פרסם אזהרה לכל הנשים הפולניות לא לצאת ללא ליווי כדי שלא תיאנסנה על ידי הכוחות הסובייטיים. שוד סחורות מחנויות ומחוות לווה לעיתים קרובות באונס עובדות משק, כמו בכפרים זאלשיה, אולכוב, פליקסין והוטה שקלאנה, לרבות שחיטתן לאחר מכן בכפר לגייבניקי. עבור הנשים, רכבות נעות ותחנות הרכבת היו מסוכנות במיוחד, כמו בעיר בידגושץ׳ ובסביבת הערים ראדום ולגניצה. מספר הנשים הפולניות האתניות שנאנסו בשנים 1944–1947 מגיע ל־100,000, ואף יותר מכך. הכוחות הסובייטיים לא הבחינו בין הנשים שנפלו לידיהם על בסיס שיוכן האתני, והם לא הבדילו בין כובשים לקורבנות. באזורי ורמיה ומזוריה, גם נשים פולניות וגם נשים גרמניות נאנסו על ידם ללא הבחנה. עם זאת, ככלל, נשים דוברות גרמנית נאנסו על ידי הכוחות הסובייטיים בברוטליות רבה יותר מאשר נשים ממוצא סלאבי. כתוצאה מהאונס ההמוני התפשטה מגפה של מחלות מין ברחבי המדינה, וממנה נדבקה כעשירית מהאוכלוסייה הכללית. באזור מזוריה, עד מחצית מהנשים נדבקו.

באזור פומרניה התרחש אונס המוני. בעיר קרקוב, הכניסה הסובייטית לעיר וכיבושה לוו בגל אונס נשים וילדות. גברים פולנים שניסו לחלץ אותן בעת שנאנסו קבוצתית, נורו. באזור שלזיה, נשים פולניות נאנסו בהמוניהן, יחד עם עמיתותיהן הגרמניות, גם לאחר שהחזית הסובייטית עברה הרבה יותר מערבה. בפרובינציית פרוסיה המזרחית, נשים גרמניות אתניות רבות, שהוזהרו מבעוד מועד על ידי הגרמנים, נמלטו לקראת המתקפה הסובייטית, תוך שהן מותירות את הנשים הפולניות להיאנס. אולם לא כולן הספיקו. בסוף ינואר 1945, בעיירה אילאווה, שהייתה בפיקודו של המפקד הסובייטי קונסטנטינוב, חמש נשים גרמניות מהעיר המבורג שניסו להימלט נמצאו כמה ימים לאחר מכן עירומות ומתות בתוך מרתף בבית ברחוב ריבקוב בעיירה. במרץ 1945, סמוך לעיר רטיבור, 30 נשים שנלכדו בבית חרושת לפשתן ננעלו בבית בכפר מאקובו, ונאנסו קבוצתית במשך תקופה, תחת איום שאם הן לא תיאנסנה על ידם בכניעה, הן תישחטנה. נשים גרמניות ופולניות שנתפסו ברחובות הערים קטוביץ, זאבז׳ה וחוז׳וב נאנסו קבוצתית על ידי חיילים, לרוב בחוץ.

במרץ 1945 בעיר אולשטין, כמעט שלא נותרה אישה ששרדה ולא נאנסה על ידי הסובייטים, ללא קשר לגילה. ב־17 באפריל 1945, אישה פולנייה שעבדה סמוך לחיל המצב הסובייטי העידה במכתב מהעיר גדנסק: מכיוון שדיברנו פולנית, היינו מבוקשות. עם זאת, מרבית הקורבנות שם נאנסו עד 15 פעמים. אנסו אותי שבע פעמים. זה היה נורא. בעיר גדיניה דווח כי המפלט היחיד עבור הנשים כדי לא להיאנס היה להסתתר בתוך מרתפים במשך כל היום. חודש יוני 1945 היה הגרוע ביותר. אישה בת 52 מהעיירה פינצ׳וב, שנאנסה קבוצתית, העידה כי שני יוצאי מלחמה סובייטים ששבו מהעיר ברלין בגרמניה אמרו לה כי מכיוון שהם נלחמו עבור פולין במשך שלוש שנים, יש להם זכות לקבל את כל הנשים הפולניות ולאנוס אותן. בעיירה אולקוש נאנסו 12 נשים בתוך יומיים, ובמחוז אוסטרוב – 33 נשים. ב־25 ביוני בכפר הממוקם סמוך לעיר קרקוב, בעל וילד נורו למוות, ולאחר מכן האישה נאנסה. בכפר אחר, ילדה בת ארבע עברה התעללות מינית על ידי שני גברים סובייטים. בששת החודשים הראשונים של שנת 1945 בכפר דמבסקה קוז׳ניה, נאנסו 268 נשים.

נשים פולניות ששונעו לגרמניה לעבודות כפייה ואסירות לשעבר ששבו למדינה נאנסו על ידי חיילים סובייטים בקנה מידה נרחב. במאי 1945 דרך הערים סטארגרד ושצ׳צ׳ין התנהלה תנועה המונית של פולנים ששבו מעבודות כפייה ברייך השלישי. לאורך המסע נשים פולניות נאנסו על ידי חיילים בודדים וקבוצות מאורגנות. בתום המלחמה, מנהיגים קומוניסטים יוגוסלביים, וביניהם הפוליטיקאי הפרטיזני היוגוסלבי מילובאן ג׳ילאס, מחו בפני שליט ברית המועצות יוסיף סטלין על האונס ההמוני שביצעו חיילים סובייטים שכבשו חלקים מיוגוסלביה. סטלין השיב להם: האם הוא [ג׳ילאס] אינו יכול להבין חייל שחצה אלפי קילומטרים בדם ובאש ובמוות, הנהנה עם אישה? במהלך המלחמה ואחריה, הניצולות שתקו משום שלא יכלו לדבר תוך שמירה על כבודן בשל הטאבו המסורתי בחברה.

ב־13 בפברואר 1945 הצבא האדום והצבא הרומני, במהלך התקדמותם לעבר העיר ברלין בגרמניה, כבשו את העיר בודפשט בהונגריה, שהייתה מוגנת על ידי חיילים הונגרים וגרמנים, וטבחו ב־38,000 תושבים. במהלך הוצאות להורג, נשים וילדות הונגריות בנות 10–70 נאנסו בהמוניהן על ידי גברים סובייטים. ילדות נלקחו בשבי, שונעו למגורי הצבא האדום ונכלאו, שם נאנסו על ידם שוב ושוב ולעיתים נשחטו לאחר מכן. ההערכה היא כי עד 800,000 נשים הונגריות נאנסו על ידי הכוחות הסובייטיים. האונס היה כה המוני שנשים מעטות בלבד בהונגריה לא נאנסו. כתוצאה מכך נשים רבות התעברו ונדבקו במחלות מין.

2.18.6 כיבוש גרמניה (1945–1948)

בשנת 1945 צבאות בעלות הברית פלשו לגרמניה וכבשו אותה. בשנים 1945–1948 במהלך הפלישה והכיבוש שלאחריה, נשים וילדות גרמניות נאנסו בהמוניהן על ידי חיילים מכל צבאות בעלות הברית שהתקדמו (סובייטים, אמריקאים ואירופים). ההערכה היא שיותר מ־2,000,000 נשים וילדות נאנסו על ידם. כתוצאה מכך, נשים רבות התעברו. הפלות, שלא היו חוקיות במדינה, הותרו בשל כך באופן זמני. רבות מהן מתו מפציעות פנימיות כתוצאה מהאונס הברוטלי שעברו. אחרות מתו מהפלות שכשלו או כתוצאה מהידבקות במחלות מין שלא טופלו בשל מחסור בתרופות. נשים רבות שנאנסו שמו קץ לחייהן, בעיקר בשל חוסר יכולת להתמודד עם הטראומה. חלקן אולצו לשים קץ לחייהן על ידי אבותיהן כדי למחות את החרפה. נשים נשואות שנאנסו נורו למוות על ידי הבעלים שלהן. נשים רבות שנאנסו כונו על ידי חיילים ועל ידי גברים גרמנים אחרים זונות של בעלות הברית. הן ספגו התעללות מילולית ואיומים מצדם ברחובות ובבתיהן. בשנת 1946 השופטים במשפטי נירנברג הצהירו כי דיני המלחמה חלים רק על נתיני אויב, לא על בעלי ברית, ועל כן אונס הנשים הגרמניות לא נחשב לפשע מלחמה. במשך עשרות שנים הייתה התעלמות מהן בשל הגישה הרווחת שזהו גורלן המוצדק, שהרי מדינתן היא זו שפתחה במלחמה. בחברה הגרמנית, הן נחשבו לחרפה והושתקו.

2.18.6.1 הכיבוש הסובייטי (1945–1948)

ב־21 באוקטובר 1944 חיילי הצבא האדום של ברית המועצות כבשו את הכפר נמרסדורף (כיום היישוב מאיאקובסקויה) בגרמניה וטבחו בתושבים. הוא היה אחד היישובים הגרמניים־אתניים הראשונים בגבולות גרמניה שלפני המלחמה שנפלו לידיהם. כל הנשים שנשחטו קודם נאנסו על ידם. גילן נע בין 8 ל־84. נשים רבות נורו לאחר שנאנסו. גופותיהן של נשים שנאנסו נצלבו. בחצר החווה נשים עירומות מוסמרו לעגלה בתנוחת צלב דרך ידיהן. סמוך לפונדק הגדול הרוטר קרוג שתי נשים עירומות מוסמרו בתנוחת צלב דרך ידיהן לכל אחת משתי דלתותיו של אסם.

בשנת 1945 הצבא כבר פלש באופן מסיבי לגרמניה. כבר מהימים הראשונים של הפלישה ובמהלך היווסדה של גרמניה המזרחית בסתיו 1949, ואף לאחר מכן, נשים וילדות גרמניות נאנסו בהמוניהן על ידי חיילים סובייטים. כתבת המלחמה הסובייטית נטליה גסה העידה: החיילים הרוסים אנסו כל נקבה גרמנייה מגיל 8 עד גיל 80. ההערכה היא כי עד 2,000,000 נשים וילדות גרמניות נאנסו על ידם. לפחות 1,400,000 נשים נאנסו רק בפרובינציות פרוסיה המזרחית ופומרניה ובאזור שלזיה. לפחות 100,000 נשים נאנסו בעיר ברלין, הן במהלך הקרב והן אחריו, בהתבסס על עלייה בשיעורי ההפלות בחודשים לאחר מכן ועל דיווחים עדכניים של בתי חולים. מעשי האונס בעיר היו כה נרחבים שהם נקראו "אונס ברלין". נשים נאנסו לעיתים קרובות גם על ידי חיילים מיחידות עורפיות שהגיעו בגלים לאחר מכן.

כמחצית מהקורבנות נאנסו קבוצתית על ידי הכוחות הסובייטיים, שוב ושוב, חלקן עד 60–70 פעמים. רבות מהן נאנסו על ידם בברוטליות ובפומבי, לרבות מול עיניהם של הבעלים שלהן לפני ששניהם נטבחו. חלקן נאנסו על ידי חיילים ממוצא אסייתי ומונגולי שלחמו בשורות הצבא האדום, אשר תוארו על ידן כפראיים וכמפחידים. נשים גרמניות נאנסו בהמוניהן גם על ידי חיילים ממוצא קזחי שנחשבו לאכזריים במיוחד. נשים פולניות, לרבות ילדות, ששוחררו ממחנות הריכוז הנאציים ואלו שהוחזקו בעבודות כפייה בחוות ובמפעלים, נאנסו גם הן על ידי חיילים. כ־240,000 מהקורבנות מתו (כ־10,000 נשים בעיר ברלין). בשנים 1945–1946 3.7% מהתינוקות בגרמניה נולדו לאימהות שנאנסו. בעיר ברלין כ־90% מהנשים שנאנסו בשנת 1945 נדבקו בזיהומים המועברים במגע מיני. תיקים של משרד הפנים והמשטרה החשאית של ברית המועצות חשפו כי ההנהגה ידעה על האונס ההמוני, אולם כאשר סיפרו לשליט ברית המועצות, יוסיף סטלין, כי חיילי הצבא האדום התעללו מינית בפליטות גרמניות, הוא השיב: אנו מרצים לחיילינו יותר מדי. תנו להם לנהוג כרצונם [לאנוס נשים שנופלות לידיהם]. חיילים המשיכו לאנוס נשים עד שבחורף 1947–1948 המנהל הצבאי הסובייטי בגרמניה ריתק אותם למחנות ולעמדות שמירה, והפריד אותם למעשה מהאוכלוסייה. בווינה שבאוסטריה בין 70,000 ל־100,000 נשים נאנסו על ידם.

במהלך הקרב על העיר ברלין, נשים העידו: למחרת בבוקר, אנו הנשים פעלנו כדי להיראות לא מושכות ככל האפשר בעיני הסובייטים על ידי מריחת פנינו באבק פחם וכיסוי ראשינו בסמרטוטים ישנים, האיפור שלנו לקראת האיוואן [כינוי גרמני לחייל סובייטי]. הצטופפנו יחד בחלק המרכזי של המרתף, רועדות מפחד, בעוד אחדות מאיתנו הציצו מבעד לחלונות המרתף הנמוכים לראות מה קורה ברחוב שבשליטת הסובייטים. הרגשנו משותקות למראה המונגולים החסונים הללו, שנראו פראיים ומפחידים. באפריל 1945 אישה גרמנייה בשם מגדה וילנד ניסתה להסתתר במרתף בית הדירות שלה. היא העידה כי החייל הסובייטי הראשון שמצא אותה היה נער צעיר בן 16 שמוצאו היה ממרכז אסיה. היא נלכדה ונאנסה על ידו. במאי 1945 הנלורה קוהל בת ה־12, שלימים הפכה לאשתו הראשונה של קנצלר מערב גרמניה לשעבר, הלמוט קוהל, נאנסה קבוצתית על ידי חיילים סובייטים ולאחר מכן הושלכה מחלון בקומה הראשונה. כתוצאה מכך היא ספגה פציעה קשה בגבה שנותרה לכל החיים. היא סבלה ממחלות ארוכות וקשות בשל הטראומה שעברה. בשנת 2001 היא שמה קץ לחייה.

לאחר המלחמה ותיקי ברית המועצות העלו את זיכרונותיהם על חוויותיהם בגרמניה. קצין צבא לשעבר העיד: היינו צעירים, חזקים, וארבע שנים ללא נשים. על כן ניסינו לתפוס נשים גרמניות. עשרה גברים אנסו ילדה אחת. לא היו מספיק נשים ועל כן הצטרכנו לקחת צעירות, בנות 12 או 13. אם היא בכתה, הכנסנו משהו לתוך פיה. חשבנו שזה כיף. קצין חיל הרגלים הימי לשעבר בפרובינציית פרוסיה המזרחית, זכר אגרננקו, כתב בלעג ביומנו: חיילי הצבא האדום אינם מאמינים ביחסים פרטניים עם נשים גרמניות. 9, 10, 12 גברים בכל פעם, הם אונסים אותן על בסיס קולקטיבי. אשת קשר טלפונית בצבא האדום העידה: כאשר כבשנו כל עיירה, היו לנו שלושה ימים ראשונים לביזה ו...[מעשי אונס]. אני זוכרת אישה גרמנייה שנאנסה שוכבת עירומה, עם רימון יד בין רגליה. לא הרגשתי בושה. באחד המקרים תואר סגן שהעמיד בשורה קבוצת חיילים מיחידתו כדי לארגן את האונס הקבוצתי של אישה גרמנייה שהייתה שרועה על הקרקע. ידיה ורגליה היו כבר פרושות ומפושקות עבור החייל הראשון בתור.

אלכסנדר סולז׳ניצין, שהשתתף בפלישה לגרמניה, כתב עליה בשירו לילות פרוסיה. באחד מבתיו כתב: הרינגשטראסה 22. הוא לא נשרף, רק נבזז ונשדד. אנקה סמוך לקירות, חצי עמומה: האם פצועה, בחיים למחצה. הבת הקטנה על המזרן, מתה. כמה היו עליו? מחלקה, פלוגה אולי? ילדה הפכה לאישה, ואישה הפכה לגופה... האם התחננה: חייל, תהרוג אותי! תיעודים של מעשי אונס מוזכרים ביצירות של סופרים סובייטים אחרים, בעיקר ספרי זיכרונות המבוססים על חוויותיהם האישיות, כמו לב קופלב, ולדימיר גלפנד, מיכאיל קוריאקוב, יבגני פלימאק, דוד סמואילוב, בוריס סלוצקי, ניקולאי ניקולין, גריגורי פומרנץ, ליאוניד ריאביצ׳ב ווסילי גרוסמן. אונס הנשים הגרמניות על ידי החיילים הסובייטים נחשב לטאבו והקורבנות הושתקו, עד לאחר פירוק ברית המועצות וגרמניה המזרחית. ילדים שנולדו לנשים שנאנסו כונו ילדים רוסים, וחוו אפליה חברתית במשך עשרות שנים.

2.18.6.2 הכיבוש האמריקאי (1945–1946)

בשנת 1945 ארצות הברית פלשה לגרמניה. בשנים 1945–1946, במהלך הפלישה והכיבוש שלאחר מכן, נשים וילדות גרמניות מגיל 7 עד 69, נאנסו בהמוניהן על ידי לוחמים אמריקאים ואלו שהגיעו מייד אחריהם. נשים שכתוצאה מכך התעברו וילדו היו לעיתים קרובות חסרות כול, ולרוב ננטשו לגורלן. על פי מספר הילדים ממוצא מעורב שנולדו בתקופה הזו, גם אם רק 5% מהם נולדו לאימהות שנאנסו, ורק אחת מכל 100 נשים שנאנסו התעברה וילדה, התוצאה היא שכ־190,000 נשים נאנסו על ידי חיילים אמריקאים. חיילים חמושים רבים אנסו קבוצתית נשים וילדים בזמן שהם כיוונו אליהם כלי ירייה. בחודשים ינואר ויולי, ביותר מרבע מהמקרים, הן נאנסו יחד עם רבות אחרות, זו לצד זו. שיעור המקרים השתנה בין יחידה ליחידה בהתאם לגישת המפקד. אנשי צבא נהגו לפרוץ לבתי משפחות גרמניות ולבחור נשים לאנוס, תוך שהם מאיימים בנשק על בני משפחותיהן. לאחר מכן אישה אחת או יותר נאנסו על ידם. לאחר שהם באו על סיפוקם, כל המשפחה הושלכה לרחוב. חיילים אמריקאים המשיכו לאנוס נשים גרמניות ואוסטריות לפחות עד המחצית הראשונה של שנת 1946. רק בחודשים מאי ויוני 1946, נמצאו בחמישה מקרים גופות של נשים גרמניות בצריפים אמריקאיים.

כאשר הגיעו לצבא דיווחים על מעשי אונס, פקידים גילו עניין רק אם החייל שאנס היה שחור והיה חשש שהאונס שהוא ביצע יערער את מעמדו או את מטרותיו הפוליטיות של הממשל הצבאי האמריקאי בגרמניה. נשים נאנסו בהמוניהן גם על ידי חיילים לבנים שכנגדם לא ננקטו כל צעדים. הצבא הנהיג מדיניות של הימנעות מהתרועעות עם אוכלוסיית האויב, אולם באחת הגזרות למשל, מפקד צבא מוערך במיוחד פסק כי החיילים למעשה רשאים להמשיך לאנוס נשים גרמניות על אף המדיניות הזו כאשר קבע כהלצה צינית כי הזדווגות [אונס] ללא שיחה אינה מהווה התרועעות, כלומר מכיוון שבאותם הרגעים הם רק נהנים ממשאב גופן בלי לקיים כל שיח אנושי עימן, הם אינם נחשבים כמי שמתרועעים עימן, ועל כן אינם חורגים מהמדיניות. הביטוי הפך למוטו בפי חיילי הצבא. נוסף על כך, אלפי חיילים אמריקאים ניצלו את אספקת המזון השופעת שעמדה לרשותם אל מול הרעב ומצבה הנואש של האוכלוסייה הכבושה, והעמידו בפני נשים שתי אפשרויות: להיאנס על ידם בכניעה או לגווע מרעב. ההצעה הזו נקראה בלעג פיתיון נשים (Frau bait). החיילים המשועשעים נתנו להן מזון לאחר שאנסו אותן אף שהמשיכו לראות בהן אויב, כדי להחדיר בהן את ההכרה כי הישרדותן אפשרית רק כזונות שלהם.

2.18.6.3 אישה בברלין (1945)

בשנת 1954 פורסם בעילום שם ספר הזיכרונות "אישה בברלין" (בגרמנית: Eine Frau in Berlin), המכסה את התקופה שבין 20 באפריל ל־22 ביוני 1945, במהלך פלישת הצבא האדום לעיר וכיבושה. זהות המחברת נחשפה רק לאחר מותה כמרתה הילרס. הילרס הייתה אישה גרמנייה בלונדינית כבת 30, שהתגוררה בדירת עליית גג. היא כתבה כי עם הגעתו של הצבא האדום לרחוב שבו התגוררה, השתררה לפתע דממה. החיילים נכנסו לבניינים ולמקלטים במרתפים ובחרו נשים לאנוס. נשים ששהו עימה במרתף ניסו נואשות להימלט מהם. היא ניסתה לשכנע את החיילים שלא לאנוס אותן וחיפשה מפקד כדי להתחנן בפניו שיעצור את האונס, אולם תחינותיה זכו להתעלמות כמעט מוחלטת.

לבסוף היא נאנסה קבוצתית על ידי שני חיילים מחוץ למרתף. בהמשך, היא נאנסה על ידי חיילים פעמים רבות נוספות. באחד המקרים, ארבעה חיילים סובייטים פרצו לדירה ואחד מהם, פטקה שמו, אנס אותה. נשים באזור נאנסו על ידי חיילים סובייטים בקנה מידה נרחב. הילרס כתבה: אם אישה ושכנותיה הולכות למפקד סובייטי כדי להתלונן על מעשי האונס ולבקש את עזרתו בעצירתם, הוא פשוט צוחק. משפחות רבות ניסו נואשות להחביא את בנותיהן הצעירות כדי שלא תיאנסנה ותאבדנה את בתוליהן. בהמשך, חייל רוסי שתואר כזקן נכנס לדירה ואנס אותה באופן מבזה במיוחד, בעודו פוער את פיה בכוח ויורק לתוכו כדי לאלצה לבלוע את כיחו. לאחר שנאנסה על ידו, הקיאה ובכתה, היא הבינה כי עליה למצוא זאב בודד שירחיק את הלהקה, כדי שלא תיאנס בשיטתיות ובברוטליות מדי יום על ידי חיילים אקראיים רבים. היא יצאה כדי למצוא קצין סובייטי בדרגה גבוהה יותר. נשים אחרות קיבלו החלטות דומות, משום שזו הייתה הברירה היחידה עבורן.

ברחוב היא פגשה סגן מאוקראינה בשם אנטול, המתואר כגדול וחזק. הוא השיב לה שהוא יגיע לדירה בשעה 19:00. באותו הלילה הגיע גם החייל פטקה עם כמה מחבריו. כאשר אנטול הגיע, הוא התנהל בנינוחות, והיא גילתה שלדרגתו אין משמעות בעיני הסובייטים. במהלך הימים הבאים, אנטול הגיע שוב ושוב כדי לאנוס אותה, ובכך נוצר טאבו בקרב החיילים שמשאב גופהּ כבר נתבע על ידי קצין ושייך לו. אולם הטאבו לא תמיד הועיל. בין המבקרים הרבים בדירה, היא נאנסה גם על ידי סגן בלונדיני צולע, תוך התעלמות מוחלטת מהטאבו. באחד הימים, הוא הביא עימו רב־סרן כדי שגם הוא יאנוס אותה. הסגן שאל אותה אם רב־הסרן מוצא חן בעיניה. בשלב זה היא הבינה כי לא נותרה לה ברירה בהתחשב בכך שאנטול עזב, ועל כן הסכימה להיאנס על ידו בכניעה תמורת מצרכים כמו בייקון, חמאה, סוכר, נרות, בשר משומר שסיפק לה. הילרס העידה כי לא רצתה להפוך לזונה, אולם בעיניה, במלחמה לנשותיהם של המובסים אין לעיתים ברירה אלא להפוך לזונות של המנצחים כדי לשרוד. בחברה הגרמנית, אישה גרמנייה שהפכה לזונה של חיילים סובייטים נחשבה לחרפה, ועל כן בשנת 1959, כאשר ספר הזיכרונות שלה פורסם גם בגרמנית, הוא זכה להתעלמות ולהשמצות במדינה, מה שהוביל לכך שהילרס סירבה לפרסם מהדורה נוספת במהלך חייה.

2.18.7 הכיבוש האמריקאי בצרפת (1944–1945)

בין יוני 1944 למאי 1945, במהלך פלישת ארצות הברית לצרפת וכיבושה, כ־4,500 נשים צרפתיות נאנסו על ידי חיילים אמריקאים, לרבות בסוף קיץ 1944, זמן קצר לאחר פלישתם לאזור נורמנדי. נשים רבות נאנסו קבוצתית על ידי חיילים חמושים כאשר כלי ירייה מכוונים אליהן. דווחו מאות מקרים של אלימות מינית באזור. במחוז מאנש לבדו נאנסו 208 נשים. נוסף על כך, מפקד דיוויזיית חיל הרגלים ה־29, שנקראה הדיוויזיה הכחולה־אפורה, האלוף צ׳ארלס האנטר גרהארט, הקים בית זונות עבור פקודיו בסמוך לעיר רן ואייש אותו בנשים צרפתיות כדי שיוכלו ליהנות ממשאב גופן באופן מאורגן יותר. מחוץ למבנה הוצב שלט שאותו גרהארט אישר באופן אישי ועליו נכתב: המכלאה הכחולה־אפורה – שיעורי רכיבה 100 פרנק, כלעג לקורבנות על היותן כסוסות המוחזקות במכלאה שאליה חיילים מגיעים בזה אחר זה כדי לרכוב עליהן. באוגוסט 1945, ראש עיריית לה אבר, פייר ווזן, התחנן בפני המפקד האמריקאי באזור, קולונל תומאס ויד, שיקים בתי זונות מחוץ לעירו, כדי להפחית את האונס ההמוני בעיר. גברים צרפתים מקומיים העידו: מול הגרמנים, הגברים היו צריכים להסוות את עצמם, אולם מול האמריקאים, היינו צריכים להסתיר את הנשים.

2.19 מלחמת העולם השנייה: הזירה האסייתית (1941–1945)

המערכה באוקיינוס השקט הייתה זירת לחימה מרכזית במהלך מלחמת העולם השנייה, אשר הקיפה את מזרח אסיה, את האוקיינוס השקט ואת אוקיאניה. העימות החל עם התפשטותה הצבאית של האימפריה היפנית, וקיבל תפנית דרמטית בדצמבר 1941, כאשר יפן תקפה במפתיע את פרל הארבור, צעד שהוביל לכניסתה של ארצות הברית למערכה. בתחילה, הכוחות היפניים רשמו ניצחונות מהירים והשתלטו על שטחים נרחבים. עם זאת, קרב מידוויי בשנת 1942 סימן נקודת מפנה, שלאחריה החלו בעלות הברית בלוחמת איים אינטנסיבית לכיוון יפן. המלחמה התאפיינה בקרבות ימיים ואוויריים אדירים, וכן בלחימה אכזרית בג׳ונגלים ובאיים. המערכה הגיעה לקיצה באוגוסט 1945, לאחר שארצות הברית הטילה פצצות אטום על הירושימה ועל נגסאקי, ובמקביל החלה פלישה סובייטית למנצ׳וריה. אירועים אלו הובילו לכניעתה המוחלטת של יפן בספטמבר 1945. חוקרים מתארים את סיום המערכה כפרק דרמטי ששינה את פני אסיה, אשר סיים את עידן האימפריאליזם היפני באזור.

במהלך המלחמה נשים וילדות במדינות ובשטחים שנכבשו על ידי הכוחות היפניים נאנסו בהמוניהן ובאופן תכוף. כבר בשלבי הפלישה הראשונים למושבת איי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה) נשים וילדות רבות – מקומיות ואירופיות – נאנסו על ידי חיילים. נשים וילדים לבנים נאנסו על ידם באזורים כמו הערים בנדונג, פדאנג ומנאדו, בעיירה בלורה ובאיים טרקן ופלורס. נשים נאנסו בהמוניהן במהלך הקרבות שניטשו בין העיר שאנגחאי לעיר נאנג׳ינג. בבורמה נשים ונערות טמיליות הודיות שאולצו לעבוד בסלילת מסילת הרכבת נאנסו על ידי חיילים שנדבקו כתוצאה מכך במחלות מין כמו שנקרואיד, עגבת וזיבה. נוסף על כך, נשים וייטנאמיות הושאו בכפייה לחיילים יפנים, ילדו להם ילדים רבים וננטשו לאחר שהחיילים שבו ליפן בשנת 1955. ההיסטוריוגרפיה הווייטנאמית הרשמית ראתה בילדים אלו ילדים של אונס וזנות. הסכנה המוחשית כי ילדות צ׳יטיות תיאנסנה על ידי חיילים יפנים הביאה את בני משפחותיהן להפסיק את הנוהג האנדוגמי ולאפשר לגברים אירואסייתים, סינים והודים טהורי־דם לשאת אותן בתקווה שהנישואים יגנו עליהן.

2.19.1 הטבח באי באנגקה (1942)

ב־12 בפברואר 1942, היאכטה המלכותית של סראוואק ניסתה להימלט מהעיר סינגפור, רגע לפני נפילתה לידי הצבא היפני הקיסרי. על סיפונה היו אנשי צבא אוסטרלים ובריטים ו־65 אחיות בצבא אוסטרליה ששירתו בבית החולים הכללי ה־2/13. הספינה הופצצה על ידי מטוסים יפניים וטבעה. כ־100 ניצולים, ובהם 22 אחיות, הגיעו בסירות הצלה אל חוף ראג׳י באי באנגקה, באיי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה). האחיות טיפלו בפצועים ובמקום הוצב שלט גדול של הצלב האדום.

ב־16 בפברואר, באמצע הבוקר, ספינה שעליה קצין וכ־20 חיילים יפנים הגיעה לאי. הם ראו את האחיות והחליטו לאנוס אותן. אולם ראשית, כל הגברים הפצועים שהיו מסוגלים ללכת הוצעדו לאחד האזורים באי ונטבחו. בהמשך, גם חיילים פצועים שנותרו על אלונקות נטבחו. לאחר שהאחיות שמעו צרורות ירי מהירים, החיילים שבו אליהן, התיישבו מולן, ולאחר שניקו את כידוניהם ואת רוביהם מול עיניהן, אנסו את מרביתן. לאחר שגופן הביא אותם על סיפוקם, ניתן היה מבחינתם לקטול גם אותן. הוצב מקלע על החוף, והקצין הורה להן להיכנס לעומק הים. כאשר המים הגיעו בערך למותניהן, הן נורו למוות. כולן נטבחו מלבד האחות בולווינקל. היא נורתה בסרעפת ושכבה ללא תנועה במים עד שהיפנים עזבו. באוסטרליה שלאחר המלחמה, הן נחשבו לחרפה משום שנאנסו. על כן במשך כמעט 80 שנה, הושתקו הפרטים, וממשלת אוסטרליה אסרה על בולווינקל לדבר על כך.

2.19.2 טבח מנילה (1945)

בין 3 בפברואר ל־3 במרץ 1945, במהלך הקרב על העיר מנילה בפיליפינים, הכוחות היפניים, בפיקודם של אדמירל סנג׳י איוואבוצ׳י, גנרל טומויוקי ימאשיטה וראש המטה אקירה מוטו, החליטו על השמדה המונית של התושבים. מכיוון שנשים כה רבות נאנסו על ידם במהלך הטבח, הוא מוכר גם בכינוי האונס של מנילה (בפיליפינית: Paggahasa ng Maynila). בין 100,000 ל־500,000 אזרחים נטבחו, לרבות נשים וילדים. נשים וילדות פיליפיניות נאנסו קבוצתית שוב ושוב.

באחד המקרים, חיילים נכנסו לתוך מקלט שבו הסתתרו נשים, תינוקות וילדים. תינוקות וילדים נדקרו בכידונים בזמן שאימהותיהם התחננו לרחמים. נשים קודם נאנסו על ידם. נערה צעירה נאנסה על ידי 20 חיילים לפחות, בטרם נכרתו שדיה. אחד החיילים הניח את שדיה הכרותים והמרוטשים על חזהו כדי לחקות אישה, וללעוג למראה גופן המביש של הנשים בעיניו, בזמן שיתר החיילים צחקו. לאחר מכן הם שפכו על הנערה הצעירה בנזין, יחד עם שתי נשים נוספות שאותן הם אנסו למוות, והציתו את שלושתן. החיילים המשיכו להצית את המקלט כולו והרגו רבים מיושביו. נשים שניסו להימלט מהבניין הבוער נלכדו ונאנסו על ידי החיילים. שדיה של אחת מהן, לופז בת ה־28, נכרתו ולאחר מכן היא נאנסה על ידי חיילים ושיערה הוצת. ראשה של אישה אחרת נערף חלקית בזמן שניסתה להגן על עצמה ולאחר מכן היא נאנסה על ידי חייל. ב־10 בפברואר, נשים נאנסו בבית האחיות של בית החולים הכללי הפיליפיני. ב־12 בפברואר, 41 מיושבי מכללת דה לה סאל נטבחו ושתי נשים נאנסו. אחד החיילים אנס גם את גופתה של אחת הנשים. אזרחים פיליפינים שניסו להימלט נלכדו ונטבחו, בעוד נשים הרות נשחטו על ידם בשיסוע בטנן.

נוסף על כך, 400 נשים וילדות מרובע ארמיטה העשיר רוכזו ושונעו לוועדת מיון שבררה מתוכן את 25 הנשים והילדות שנחשבו ליפות ביותר. אלו שנבחרו, רבות מהן רק בנות 12–14, הובלו למלון בייביו שהוסב למרכז אונס, שם נאנסו שוב ושוב על ידי חיילים וקצינים יפנים, כל אחד בתורו. יותר מ־400 נשים נאנסו במלון הזה, במלון הדירות אלחאמברה, במלון הדירות מיר אמור ובמלון מנילה – שכולם שכנו ברובע ארמיטה.

2.19.3 תחנות האונס של צבא האימפריה היפנית (1938–1945)

במהלך המלחמה, הצבא והצי היפניים הקימו באמצעות מערכת ממשלתית כ־2,000 תחנות אונס צבאיות בתוך מחנות הצבא בקו החזית, וכלאו בתוכן נשים וילדות מהמדינות ומהשטחים הכבושים בכל רחבי המזרח הרחוק, כדי שהחיילים יאנסו אותן באופן מאורגן. תכתובות פנים־צבאיות מלמדות שאחת המטרות הייתה לצמצם את התפשטותן של מחלות מין בקרב החיילים באמצעות עריכת בדיקות רפואיות שוטפות לקורבנות. התחנות נקראו בלעג תחנות מנחמות (בתעתיק: Ianjo), והקורבנות נשים מנחמות (ביפנית: 慰安婦 ובתעתיק: ianfu), משום שגופן הסב לחיילים עונג כה רב, עד שבעיניהם המשועשעות הוא ניחם אותם על קשיי המלחמה. ברישומים הרשמיים של הצבא והצי, הן נקראו אספקה צבאית, תחמושת נקבית ויחידות אספקה למלחמה בעת שינוען לתחנות. גופן כונה בלעג גם שירותים ציבוריים על ידי הגברים היפנים בשל השימוש בו לסיפוק צורכיהם הגופניים של חיילים רבים.

בשנים 1938–1945 הוחזקו בתחנות בין 360,000 ל־410,000 נשים וילדות. מרביתן היו צעירות, ואחוז ניכר מהן – קטינות. מרביתן היו מקוריאה, מסין, מהפיליפינים, מתאילנד, מבורמה, מאינדונזיה ומווייטנאם. אחרות היו מטימור, ממלאיה, מטאיוואן, ממנצ׳וקוו, ממיקרונזיה, מהודו סין הצרפתית, מאיי הודו המזרחיים ההולנדיים, מגינאה החדשה (לרבות כמה יפניות פפואניות ממוצא מעורב), וממדינות ומשטחים נוספים שנכבשו. בתחנות נכלאו גם כ־400 נשים וילדות הולנדיות שנלקחו בשבי במושבות הולנד, יחד עם נשים וילדות אירופיות ומערביות אחרות, בעיקר מאוסטרליה. התחנות הוקמו בחצי האי הקוריאני, במנצ׳וריה (כיום צפון־מזרח סין), ביפן, בפיליפינים, בסין, באינדונזיה, במלאיה, בווייטנאם, בקמבודיה, בתאילנד, בבורמה, בטאיוואן, בהודו סין הצרפתית, באזור הונג קונג ומקאו, ובאיים גינאה החדשה, סחלין והקוריליים. הן הוקמו בהוראת שלטונות הצבא והצי ובתמיכתם, ונוהלו ישירות או באמצעות סוכנים פרטיים. המשטרה הצבאית הייתה אחראית לפיקוח עליהן בחלקים שונים של סין ובאי ג׳אווה באינדונזיה. התחנות היו כה נפוצות, שהצבא הציע שיעורי חשבונאות שלימדו כיצד לנהל אותן ולקבוע את שיעור ההתכלות או העמידות האקטוארית של משאב גופן של הנשים שהוחזקו בהן, לנוכח הבלאי המואץ בו כתוצאה ממעשי האונס התכופים שעברו.

כבר מהשלבים הראשונים של המלחמה, כאשר יפן החלה להתרחב צבאית, השלטונות החלו לקחת בשבי נשים ולכלוא אותן בתחנות. נשים צעירות וילדות נלכדו בבתיהן. אנשי המשטרה הצבאית של הצי לקחו נשים בשבי ברחובות וכלאו אותן בתחנות לאחר שערכו להן בדיקות רפואיות כפויות. נשים שונעו לתחנות גם בהונאה ותחת הבטחות כוזבות למשרות ולתשלומים לצורך סיוע בהקלת חובות משפחתיים, למשל לעבודה במפעלים וכאחיות, או לרכישת השכלה גבוהה כביכול. הצבא כפה מכסות ולעיתים קרובות הורה ישירות למנהיגים מקומיים לספק לו נשים עבור התחנות לאורך קווי החזית, בפרט באזורים הכפריים שבהם מתווכים היו נדירים. בסין, במקרים שבהם המקומיים לא סיפקו לחיילים את מבוקשם, האחרונים הוציאו לפועל את מדיניות שלושת הכול, שמשמעותה הייתה לקחת בשבי ולאנוס נשים ללא הבחנה, ובה בעת להשמיד את כולם, לשרוף הכול ולבזוז הכול. הנשים שנבחרו להילקח לתחנות הופרדו מבני משפחותיהן ולעיתים קרובות אולצו קודם לצפות בהם נטבחים על ידי חיילים. ניצולה העידה כי כאשר החיילים לקחו אותה, הם כבר החלו להפשיט את עורו של אביה בעודו בחיים. נשים שבני משפחותיהן לחמו נגד היפנים נכלאו בתחנות באופן ממוקד על ידי כוחות צבא, כמו המשטרה הצבאית של הצי (הטוקוטאי), ששבתה נשים וכלאה אותן בתחנות בחזיתות בסין, בהודו סין ובאינדונזיה, לאחר שאבותיהן העזו לתקוף את המשטרה הצבאית (הקמפייטאי).

הקורבנות הוחזקו בתחנות מטונפות ללא שירותים, מים או מתקני כביסה, ולא סופק להן מזון בכמות מספקת. התנאים בתחנות הובילו גם להתפשטותן של מחלות מין. הנשים שהוכנסו לראשונה לתחנות ותחילה צרחו וניסו להתנגד, לרוב נלקחו מייד להיאנס כמו כולן, כדי שתלמדנה מהר על בשרן שהתנגדותן חסרת תוחלת, מה שריסק לחלוטין את רוחן והביא אותן בלית ברירה להשלמה עם גורלן. בימים רגילים הן נאנסו בברוטליות על ידי עשרה גברים מדי יום, ועד 40 גברים בימים שלאחר קרב, תוך שהן מוכות על ידם שוב ושוב, בפרט כאשר הן העזו לנסות להתנגד להם. הן הוחזקו כשלוש שנים בממוצע בתחנות ועל כן ההערכה היא שכל אחת מהן נאנסה כ־7,500 פעמים. נשים שניסו להימלט או שהעזו לא להיאנס בכניעה על ידי החיילים, עברו עינויים. נאסר עליהן אפילו לשים קץ לחייהן משום שגופן נחשב למשאב חיוני במלחמה. בני משפחותיהן של נערות שניסו בכל זאת לשים קץ לחייהן, אוימו בענישה.

נשים רבות מתו כתוצאה מהאונס הברוטלי והמתמשך שעברו. על כן נשים שהוחזקו בתחנות הוחלפו בנשים אחרות בתדירות גבוהה. במקרים רבים, אלו שחלו באופן אנוש הושלכו מהתחנות לגווע לבדן. מרבית הניצולות – שיעור גבוה במיוחד – הפכו לעקרות, כתוצאה מהנזק שנגרם לנרתיקים שלהן לאחר שנאנסו פעמים רבות, או כתוצאה ממחלות מין ומזריקות הסלוורסן שקיבלו לרוב. הקורבנות לא קיבלו טיפול רפואי מלבד טיפול במחלות מין, וגם הוא נועד רק כדי להבטיח שגופן לא יעביר מחלות מחייל לחייל. הן עברו גם עיקורים והפלות, כדי להבטיח שמשאב גופן ימשיך לספק את התפוקה. לעיתים קרובות, הנשים נאנסו גם על ידי הרופאים הצבאיים ועובדי הרפואה עצמם בזמן שנבדקו על ידם.

לפחות 80% מהנשים שהוחזקו בתחנות היו קוריאניות והן יועדו לבעלי הדרגות הנמוכות יותר. עד 75% מהן מתו כתוצאה מהאונס התכוף שעברו. נשים אירופיות, לעומת זאת, יועדו לקצינים, משום שמשאב גופן נחשב למפתה יותר. בשנת 1942, כ־800 נשים נסחרו מקוריאה לבורמה, באמתלה שהובאו לבקר פצועים בבתי חולים או לגלגל תחבושות. מרביתן המכריע של הילדות שנכלאו בתחנות היו ממשפחות עניות. בקוריאה, בנותיהם של גברים מיוחסים או פקידים שהסכימו להיכנע ליפן לא נלקחו לתחנות כגמול על נאמנותם, אלא אם הן או בני משפחותיהן העזו לגלות נטיות התומכות בעצמאות. במדינה זו, הצבא והצי העבירו לעיתים קרובות לקבלני משנה את המשימה לקחת בשבי ילדות ולשנע אותן לתחנות. קבלנים אלו היו לרוב קשורים בדרך כלשהי לקבוצות פשע מאורגנות שקיבלו תשלום עבורן. בקוריאה, שהייתה חברה קונפוציאנית מסורתית, אישה שקיימה יחסי מין שלא במסגרת נישואים נחשבה לחרפה, ועל כן הנערות הקוריאניות שנכלאו בתחנות היו כמעט תמיד בתולות. הצבא ראה בכך את הדרך הטובה ביותר להבטיח שגופן של הקורבנות לא ידביק את החיילים במחלות מין, ובכך להגביל את התפשטותן, אשר תשבית את כושרם של חיילים ומלחים.

באחד המקרים נשים קוריאניות נרכשו על ידי מנהל תחנה יפני תמורת 300 עד 1,000 ין בהתאם למאפיינים הפיזיים של גופן. הן נכלאו בתחנתו, הפכו לרכושו ולא שוחררו גם לאחר השלמת תנאי השעבוד המפורטים בחוזה. אישה קוריאנית בשם קים האק־סון, שנכלאה בתחנה בשנת 1941, העידה כי נאנסה 30–40 פעמים מדי יום, בכל יום בשנה. היא הוסיפה: בהיותי בת 17, החיילים היפנים באו במשאית, הכו אותנו [אותי ואת חברתי], ואז גררו אותנו לתוך החלק האחורי של המשאית [ששינעה אותנו לאחת התחנות]. ביום הראשון נאנסתי והאונס מעולם לא פסק. אני מרגישה חולה כאשר אני מתקרבת לגבר. לא רק גברים יפנים, אלא כל הגברים, אפילו בעלי. אני רועדת בכל פעם שאני רואה דגל יפני.

במושבת איי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה), המשטרה הצבאית הקימה את התחנות וכלאה בהן נשים, לרבות מאות נשים אירופיות וייתכן שאף יותר. כמה נשים הוכנסו בכפייה גם לבתי קצינים ואולצו להפוך לשפחות המין שלהם. הן נחשבו למי ששפר עליהן גורלן, משום שכל אחת מהן נאנסה באורח קבע רק על ידי גבר אחד. באי ג׳אווה, נשים וילדות מוסלמיות רבות, לרבות כ־1,000 ממזרח טימור, נכלאו בתחנות ונאנסו על ידי חיילים. חלקן שונעו לתחנות באזורים אחרים. בין היעדים הנפוצים היו מזרח אינדונזיה, תאילנד, בורמה, מלאיה, האי גינאה החדשה ואזורים אחרים מחוץ למושבה. רבות מהן היו נערות בנות 14–19, לרבות ממשפחות בולטות מהמעמד הגבוה, שאבותיהן הונו בכך שנאמר להם שהן משונעות לעיר טוקיו ביפן או לסינגפור, כדי לרכוש השכלה או לעבוד כמלצריות וכשחקניות. כמה נשים שונעו גם מהאי פלורס. שם, כל הנשים והילדות האינדונזיות שהוחזקו בתחנות נאנסו על ידי 23 גברים מדי יום, ובהם קצין, שני נגדים ו־20 חיילים. כל אחת יועדה להיאנס על ידי 100 גברים מדי שבוע, וקיבלה מכל אחד כרטיס שאותו הצטוותה להציג כהוכחה לכך שגופהּ מספק את התפוקה. ילדה מוסלמית אינדונזית מהאי ג׳אווה בשם סיטי פאטימה העידה כי הובטח לה שמשנעים אותה לעיר טוקיו ביפן תחת האמתלה שתלמד שם, ובמקום זאת נלקחה להיאנס באחת התחנות הצבאיות באי פלורס.

במחוז באלי עם הגעתם של היפנים, נשים עברו התעללות מינית ולאחר מכן נכלאו בתחנות, עד שכל התחנות במחוז אוישו. נשים הולנדיות יועדו רק לקצינים משום שמשאב גופן נחשב למפתה ביותר. כ־400 ילדות הולנדיות יחד עם ילדות אירופיות נוספות ממחנות הפליטים שונעו לתחנות ונכלאו בהן. הוכנסו אליהן בכוח 65 נשים. אחרות שהתמודדו עם רעב במחנות הסכימו להצעות מזון ותשלום עבור עבודה שטבעה לא נחשף בפניהן לחלוטין. חלקן הקריבו את עצמן כדי להגן על הצעירות יותר. הילדות ההולנדיות נאנסו מדי יום ולילה והוכו על ידם באורח קבע. בעיירה בלורה נכלאו בשני בתים 20 נשים וילדות אירופיות. במשך תקופה של שלושה שבועות הנשים ובנותיהן נאנסו בברוטליות על ידי חיילים, שוב ושוב, כאשר יחידותיהם חלפו סמוך לבתים.

בפיליפינים כ־1,000 נשים וילדות נכלאו בתחנות, חלקן בנות 12. התחנות נפרסו בכל רחבי המדינה בתוך בסיסים צבאיים ומחוץ להם, מהאזור הצפוני של עמק קגאיאן ועד אזור דבאו שבדרום. בעיירה סן אילדפונסו, בבית מגורים לחיילים שנקרא הבית האדום (בתעתיק: Bahay na Pula), הוחזקו נשים צעירות שאולצו להפוך לשפחות מין. הניצולה נרסיסה קלאבריה, שהוחזקה באחת התחנות בגיל 13 במשך 18 חודשים, העידה כי במהלך היום הנשים אולצו לבשל, לנקות ולכבס לחיילים, ומדי לילה נאנסו על ידם. ניצולה אחרת בשם פדנסיה דייוויד, שהוכנסה לתחנה על ידי חיילים בהיותה בת 14, אולצה לכבס בגדים ולבשל להם, ומדי לילה נאנסה על ידי 5–10 חיילים.

באי גינאה החדשה נכלאו בתחנות גם נשים מלנזיות. נשים שונעו לתחנות מהעיירה רבאול (כיום באזור פפואה גינאה החדשה), יחד עם כמה נשים יפניות פפואניות מעורבות שנולדו לאבות יפנים ולאימהות פפואניות. הקפטן האוסטרלי דייוויד האצ׳ינסון־סמית העיד כי הוחזקו בתחנות גם ילדות יפניות פפואניות צעירות. בתקופת כיבוש האי 16,161 נשים פפואניות מהאי הוחזקו בתחנות ונאנסו על ידי חיילים. השבוי גורדון תומס, שהוחזק בעיירה רבאול, כתב ביומנו כי כל אישה ככל הנראה נאנסה על ידי 25–35 גברים מדי יום. מנתח ימי יפני בשם קנטארו איגוסה, שהוצב בעיירה, כתב בזיכרונותיו כי הנשים הצטוו לשטוף את איברי המין שלהן לאחר כל פעם שנאנסו, כדי שיהיו נקיים לשימוש על ידי אנשי הצבא הבאים בתור. חלקן לא הצליחו לשטוף אותם ביעילות, חלקן בשל חוסר ניסיון, וחלו במחלות מין, עד שאיברי המין שלהן היו כה נפוחים שהן בכו והתחננו לעזרה לשווא. הם המשיכו לאנוס אותן על אף הזיהום ואי־הנוחות החמורה שלהן.

במלאיה ילדות מוסלמיות הוכנסו בכוח לתחנות כדי שתיאנסנה על ידי חיילים. אישה מלאית שנאנסה ונכלאה באחת התחנות העידה: [הייתי] כמו בעל חיים, הם עשו לי בדיוק כמו שהם אוהבים. הייתי צריכה לציית לפקודות שלהם עד הכניעה. במזרח טימור נכלאו בתחנות גם ילדות שטרם קיבלו אפילו וסת. ילדות אלו נאנסו שוב ושוב על ידי חיילים. מי שהעזה לסרב להיאנס על ידם בכניעה נשחטה. בסין, בעיר שאנגחאי הכבושה, הצבא פתח תחנות עבור החיילים. בצפון מחוז חביי ילדות חווי מוסלמיות שונעו לבית הספר לילדות חווי בהבטחה כוזבת שתקבלנה הכשרה כבדרניות, אולם הן נכלאו ואולצו להפוך לשפחות מין. בטאיוואן יותר מ־2,000 נשים נכלאו בתחנות על ידי הצבא. יותר ממחציתן היו קטינות. כ־100 נשים מיקרונזיות מלגונת טרוק באיי קרוליין נכלאו גם הן בתחנות.

הניצולה סוקי פאלקונברג, שהוחזקה באחת התחנות, העידה: חדירה סדרתית על ידי גברים רבים אינה צורה קלה של עינויים. הקרעים בפתח הנרתיק לבדם צורבים כמו אש על חתך. איברי המין שלך מתנפחים ונחבלים. הנזק לרחם ולאיברים פנימיים אחרים עלול גם הוא להיות עצום... השימוש בי כמזבלה ציבורית על ידי אותם גברים הותיר בי בושה עמוקה שאני עדיין חשה בתחתית הבטן – זוהי מעין הרגשה קשה, כבדה וחולה שלעולם אינה נעלמת לחלוטין. הם ראו לא רק את גופי העירום וחסר האונים לחלוטין, אלא גם שמעו אותי מתחננת ובוכה. הם השפילו אותי לכדי משהו נמוך ומגעיל שסבל קשות מולם... גם שנים לאחר מכן, נדרש לי אומץ אדיר להעלות את המילים האלו על הדף, כל כך עמוקה החרפה התרבותית.

הצבא והצי חילקו ליחידות קונדומים רבים בחינם, כדי לאפשר לחיילים לאנוס את הקורבנות ללא חשש שגופן יעביר מחלות מין מחייל לחייל. הקונדומים מותגו בשם התקפה מס׳ 1 (Attack No. 1), מתוך תפיסת איבר המין הגברי כנשק המלחמה האימתני ביותר, וגופן של הקורבנות כטריטוריה שהם כובשים בעיניהם המשועשעות. ההחלטה אם להשתמש בקונדומים הייתה בלעדית של החיילים, בעוד לנשים לא הייתה כל יכולת להתנגד כאשר הן נאנסו על ידי חיילים שלא השתמשו בהם. ביולי 1943 במלאיה הצבא חילק 1,000 קונדומים לחיילים במדינת נגרי סמבילן, ועוד 10,000 לחיילים במדינת פראק. ככל שהמלחמה נמשכה ובשל המחסור כתוצאה מהטבעת כמעט כל צי הסוחר היפני על ידי צוללות אמריקאיות, כך הטיפול הרפואי בקורבנות בתחנות הוזנח, משום שהציוד הרפואי האוזל נשמר לאנשי השירות. מכיוון שספינות יפניות הוטבעו בזו אחר זו על ידי הצוללות האמריקאיות, הלוגיסטיקה היפנית קרסה, ועל כן הוחלט לשטוף קונדומים ולעשות בהם שימוש חוזר, מה שהפחית את יעילותם. נשים הצטוו, לאחר שנאנסו על ידי אנשי צבא, לנקות את נוזלי הזרע שלהם מהקונדומים שבהם השתמשו, ולשמור אותם עבור החיילים הבאים בתור.

לפני שכוחות הצבא נמלטו מקרבות אבודים עם כוחות בעלות הברית, הם שחטו שבויות קוריאניות שהוחזקו בתחנות משום שלא היה להם עוד צורך במשאב גופן. בשנים 1944–1945, במהלך העמידה האחרונה של הכוחות היפניים, נשים שהוחזקו בתחנות נשחטו לעיתים קרובות או אולצו לשים קץ לחייהן בעצמן. בלגונת טרוק במיקרונזיה, 70 נשים נשחטו לפני המתקפה האמריקאית הצפויה, לאחר שחיל הים פירש בטעות את ההתקפה האווירית האמריקאית כהקדמה לנחיתת כוחות ארצות הברית. בבורמה, חלק מהנשים הקוריאניות שהוחזקו בתחנות הוצאו להורג באמצעות רימוני יד שהושלכו לתוך המחפורות שבהן הוחזקו, ואחרות באמצעות בליעת כדורי ציאניד שניתנו להן. במהלך הקרב על האי סאיפאן, נשים שהוחזקו בתחנות ניצלו את ההזדמנות ושמו קץ לחייהן בקפיצה מצוקים. בבורמה ובאיי האוקיינוס השקט, נשים שהוחזקו בתחנות נשחטו כדי שגופותיהן תספקנה מזון לחיילי הצבא המורעבים שהיו מנותקים באיים מרוחקים באוקיינוס השקט או לכודים בג׳ונגלים של בורמה. מכיוון שהשבויות הוחזקו בתחנות שהוקמו במחנות הצבא בשדות הקרב, רבות מהן נהרגו גם על ידי כוחות בעלות הברית בזמן שהכריעו את מערך ההגנה באוקיינוס השקט והשמידו מחנות יפניים.

לאחר כיבושו של האי ג׳אווה, כוחות בעלות הברית, כמו ההולנדים והאוסטרלים, התירו לכוחות היפנים להמשיך לשלוט באוכלוסייה ולאנוס נשים אינדונזיות מוסלמיות באי בהמוניהן. הגברים ההולנדים עצמם אנסו נשים אינדונזיות במשך מאות שנים, לרבות החזקתן בתחנות צבאיות עבור החיילים ההולנדים. לאחר המלחמה, במשך עשרות שנים, ניצולות לא סיפרו לבני משפחותיהן כי הן הוחזקו בתחנות, כדי להסתיר מהם את הביזוי שעברו. בתרבויות קונפוציאניות, כמו אלו של סין וקוריאה, שבהן מין לפני הנישואים נחשב למביש, התעלמו מהניצולות והן נודו במשך עשרות שנים לאחר המלחמה. באופן מסורתי בתרבויות האלו, אישה שאינה נשואה חייבת להעריך את צניעותה מעל חייה, ומכל אישה שמאבדת את בתוליה לפני הנישואים מכל סיבה שהיא, מצופה לשים קץ לחייה. בחירת הקורבנות להמשיך לחיות הפכה אותן למנודות. בשנת 2012, ראש עיריית אוסקה לשעבר ומנהיג־שותף של מפלגת השיקום של יפן, טורו השימוטו, הצהיר כי תפקידן של הנשים שנכלאו בתחנות בניגוד לרצונן היה הכרחי במלחמה, משום שבין הקרבות, חיילים צריכים לנוח, כלשונו, על גופן של נשים. בשנים שלאחר המלחמה, נשים קוריאניות רבות חששו לחשוף שהן הוחזקו בתחנות, כדי שלא יתנערו מהן ושלא תנודינה עוד יותר.

2.19.3.1 עדותה של יאן ראף־או׳הרן (1944)

בפברואר 1944 קצינים יפנים בכירים הגיעו למחנה שבויים צבאי נטוש בעיירה אמבראווה באי ג׳אווה. הם הורו לכל הצעירות מגיל 17 לעמוד בשורה, כדי שיוכלו לבחור מביניהן את אלו עם הגוף שיסב לחיילים את העונג הרב ביותר. נבחרו עשר נשים ונערות, ובהן האישה האוסטרלית־הולנדית ממוצא אירי, ז׳אן אלידה יאן ראף־או׳הרן, בת ה־21. היא ושש נשים צעירות נוספות הובלו על ידי קצינים לתחנה צבאית במבנה הולנדי ישן בעיר סמראנג. בבוקר הראשון הן צולמו, והתצלומים הונחו על המרפסת ששימשה כאזור קבלה, כדי שאנשי הצבא יוכלו, בזמן ההמתנה לתורם, לבחור את מי מהן ברצונם לאנוס. במהלך ארבעת החודשים הבאים, הצעירות נאנסו והוכו על ידי המבקרים בשיטתיות ביום ובלילה, ואלו שהתעברו עברו הפלות בכפייה. ראף־או׳הרן ניסתה להתנגד בכל פעם שנאנסה, אולם ללא הועיל. היא אף גזרה את שערה כדי שגופהּ לא יפתה את החיילים, אולם צעד זה השיג את התוצאה ההפוכה משום שגופהּ סקרן אותם עוד יותר.

בחברה שבה חיו הקורבנות, מי שנאנסה נחשבה לחרפה, ועל כן לאחר המלחמה, הן, לצד הורים רבים של הנערות הצעירות, אשר העריכו כי בנותיהם הוחזקו בתחנות, שתקו במשך עשרות שנים. ראף־או׳הרן שמרה על שתיקתה עד שנת 1992. ב־15 בפברואר 2007 היא העידה: סיפור אחד מעולם לא סופר, הסיפור המביש ביותר: סיפורן של נשים מנחמות, וכיצד נשים אלו נתפסו בכוח בניגוד לרצונן כדי לספק שירותי מין לצבא הקיסרי היפני. לעולם לא אוכל לשכוח. בתחנות המנחמות הכו אותי ואנסו אותי ביום ובלילה באופן שיטתי. אפילו הרופא היפני אנס אותי בכל פעם שביקר כדי לבדוק אותנו לצורך איתור מחלות מין. במשך 50 שנה הנשים המנחמות שמרו על שתיקה. הן חיו בבושה נוראה, בתחושה של טינופת ולכלוך.

2.19.4 הפלישה הסובייטית למנצ׳וריה (1945)

בין 9 ל־20 באוגוסט 1945, הכוחות הסובייטיים פלשו וכבשו את מנצ׳וריה ואת חלקו הצפוני של חצי האי קוריאה שהיו בשליטת יפן. במהלך הפלישה והכיבוש, נשים וילדות יפניות נאנסו בהמוניהן על ידי חיילים סובייטים ובעלי בריתם המונגולים, כפי שאירע בעיר חרבין. הם אנסו אותן לעיתים קרובות בעידודה ואף בהשתתפותה של האוכלוסייה הסינית המקומית שהתנגדה לכיבוש היפני. במנצ׳וקוו, נשים נאנסו שוב ושוב על ידי חיילים מדי יום, לרבות 75 אחיות רפואיות שעבדו בבית החולים הצבאי סונוו וילדות שבני משפחותיהן עבדו עבור הצבא ובמסילת הברזל בשדה התעופה בעיר ביי־אן. במהלך הכיבוש, כוחות נכנסו בכל יום לשדה התעופה ביי־אן, שבו שהו כ־1,000 פליטים יפנים, כדי לאנוס את ילדותיהם. בכל יום הם בחרו עשר ילדות. אלו שנבחרו נאנסו על ידם שוב ושוב. הסובייטים דחו את כל תחנוניהם של הקצינים היפנים להפסיק את האונס, והשיבו להם כי עליהם למסור לידיהם את נשותיהם כדי שיאנסו אותן משום שהן שלל המלחמה שלהם. בעיירה גגנמיאו הנקראת כיום גגנמיאו ג׳ן (ביפנית: 葛根廟鎭), נשים וילדים נאנסו על ידי חיילים, לעיתים לאחר שנשחטו. כוחות סובייטיים שהוצבו בעבר בעיר ברלין קיבלו אישור מהצבא האדום להיכנס לעיר שניאנג ל־שלושה ימים של אונס.

במהלך טבח גגנמיאו, יותר מ־1,000 נשים וילדים נאנסו ונשחטו על ידי חיילים ופורעים סינים מקומיים חמושים. במקרה אחר, אישה יפנית נאנסה על ידי תושבים לאחר שילדהּ נשחט על ידי חיילים. אישה אחרת, שילדהּ נשחט אף הוא על ידי חיילים, הופשטה מכל בגדיה על ידי תושבים ושדיה נכרתו במגל. ב־14 באוגוסט, נשים מתוך קבוצת משפחות שניסו להימלט מיישוביהן, עם המנהיג המקומי יאמדה טאמי, לעיר מודאנג׳יאנג, נאנסו על ידי חיילים. ב־15 באוגוסט, קבוצה נוספת של נשים שניסו להימלט לעיר חרבין, יחד עם המנהיגה המקומית איקדה הירוקו, ולבסוף שבו ליישוביהן, נאנסו על ידי חיילים. בחלקו הצפוני של חצי האי קוריאה, נשים יפניות וקוריאניות נאנסו אף הן על ידי חיילים. נשים יפניות רבות נישאו לגברים מנצ׳ורים מקומיים (בעיקר סינים), בתקווה שהם יגנו עליהן מפני חיילים סובייטים. הן הושארו מאחור ונודעו ביפן כנשות מלחמה נטושות (בתעתיק: zanryu fujin).

2.19.5 קרב אוקינאווה (1945)

בין אפריל ליוני 1945, כוחות בעלות הברית פלשו לאי אוקינאווה וכבשו אותו. במהלך המלחמה, יפן הזהירה לעיתים קרובות את תושביה כי אם המדינה תובס, כל הנשים היפניות קודם תיאנסנה על ידי חיילי בעלות הברית, ורק לאחר מכן הן תישחטנה על ידם. על כן על החיילים והאזרחים באזורים שנכבשו להישמע לפקודות להילחם עד מוות או לשים קץ לחייהם. כתוצאה מכך, ביולי 1944, נשים באי סאיפאן שמו קץ לחייהן בהתאבדויות המוניות, לרבות בקפיצה מצוק בנזאי ומצוק ההתאבדות. עם נחיתת הנחתים האמריקאים באי, הם סרקו כפר שלם בחצי האי מוטובו. כל הגברים הצעירים גויסו למלחמה, ועל כן מצאו הנחתים רק נשים, ילדים וקשישים. תוך ניצול המצב, הם החלו לצוד נשים לאור יום כדי לאנוס אותן. אלו שהסתתרו בכפר או במקלטים הסמוכים נגררו החוצה בזו אחר זו, ותוך זמן קצר כל נשות הכפר נפלו לידיהם. עד 10,000 נשים אוקינאוויות נאנסו על ידי החיילים הפולשים ואלו שנחתו בהמשך במסגרת הכיבוש.

האונס היה כה נפוץ, עד כי רוב תושבי האי הכירו או שמעו על אישה שנאנסה. נשים רבות נאנסו בברוטליות חסרת רחמים, וכתוצאה מכך חלקן נותרו עם פגיעות גופניות חמורות. למעשה, לא רק נשים יפניות נאנסו על ידי חיילים, שכן מספיק היה להיות אישה בעלת מראה מזרח־אסייתי כדי להיות בעיניהם ראויה להיאנס על ידם, כפי שקרה למשל לכמה שפחות מין קוריאניות שהיפנים שינעו בכוח לאי. במהלך הקרב, נשים אוקינאוויות נאנסו אף על ידי חיילים יפנים שראו באוקינאווים נחותים כמו הסינים והקוריאנים. הם ידעו כי קיים סיכוי קלוש שישרדו בשל איסור הצבא על כניעה, ועל כן בחרו ליהנות ממשאב גופן לפני מותם.

באחד המקרים, אנשי הרגימנט הרביעי של הנחתים צעדו דרומה ועברו על פני קבוצה של כעשרה חיילים שהתקבצו יחד במעגל צפוף סמוך לכביש. רב־טוראי שצעד עימם העיד כי החיילים נראו די נלהבים והניח שהם משחקים בקראפס (הימורים בקוביות), ואז כאשר חלפנו על פניהם, יכולתי לראות שהם אונסים אישה מזרחית, כל אחד בתורו. הצוות שלנו המשיך לצעוד כאילו שום דבר חריג לא קרה. במקרה אחר, שלושה נחתים אפרו־אמריקאים בני 19–20, טוראי ג׳יימס ד׳ רובינסון, טוראי ג׳ון מ׳ סמית וטוראי אייזק סטוקס, נהגו להגיע מדי שבוע לכפר קאצויאמה. הם הורו בכל פעם לתושבים לאסוף את כל הנשים המקומיות כדי שיאנסו אותן במה שנתפס בעיניהם המשועשעות כטקס שבועי. לאחר שהנשים רוכזו באלימות, הן הובלו בכוח לגבעות הסמוכות ונאנסו על ידם. חלק מהנשים שנאנסו התעברו וילדו ילדים דו־גזעיים. אחרות התעברו, אולם לא ילדו ילדים משום שנשחטו מייד לאחר שנאנסו או שעברו הפלות בתנאי שדה על ידי מיילדות כפריות – חלקן עוד לפני שהבעלים שלהן שבו מהמלחמה. הניצולות נחשבו לחרפה, ועל כן כמעט כולן שמרו על שתיקה בשל הפחד, והאונס שלהן נשמר כסוד מלוכלך. רבות נותרו מאחור. דיווחים על מעשי אונס שכן התקבלו זכו להתעלמות גורפת מצד המשטרה הצבאית. יותר מחמישה עשורים לאחר תום המלחמה, נשים שנאנסו עדיין לא העזו לדבר.

2.19.6 כיבוש יפן (1945–1952)

ב־15 באוגוסט 1945, יפן הודיעה על כניעתה. היפנים היו מודעים היטב להיסטוריה שבמהלכה חיילי צבא יפן אנסו את נשותיהם ואת בנותיהם של המובסים בסין ובמקומות אחרים, והניחו שחיילי הכיבוש של בעלות הברית ינהגו באופן דומה. על כן ממשלת יפן ומספר ממשלות מחוזיות פרסמו אזהרות לנשים הקוראות להן להישאר בבתיהן ובחברת גברים שיגנו עליהן. המשטרה במחוז קנאגאווה, שם היו צפויים האמריקאים לנחות תחילה, קראה לנשים צעירות ולילדות להימלט מהאזור. כמה רשויות מחוזיות קראו לנשים לשים קץ לחייהן לפני שהן נאנסות, ואם לא התאפשר הדבר – אזי מייד לאחר שנאנסו. הן קראו ליישם חינוך מוסרי ורוחני כדי לאכוף את ההוראה הזו. עם הגעתם של כוחות הכיבוש, נשים החלו להיאנס על ידם בהמוניהן. במהלך מבצע אוקינאווה ותחילת הכיבוש האמריקאי, אלפי נשים באיי ריוקיו נאנסו על ידי חיילים. בחודש הראשון נאנסו על ידם לפחות 3,500 נשים. במהלך השבועות הראשונים של הכיבוש, בנמלי צי כמו בערים יוקוסוקה ויוקוהמה, נשים נאנסו לעיתים קרובות. כאשר צנחנים אמריקאים נחתו בעיר סאפורו, נשים נאנסו על ידם קבוצתית ולאחר מכן חלקן שמו קץ לחייהן. נשים יפניות שהתחננו בפני חיילים למזון נאנסו על ידם, ולעיתים קיבלו מהם מזון לאחר מכן.

ב־4 באפריל 1946, קרוב לחצות, כ־50 חיילים שהגיעו בשלוש משאיות תקפו את בית החולים נקאמורה ברובע אומורי, כדי לאנוס את הנשים ששהו בו. עם הישמע שריקת משרוקית שהייתה עבורם האות לכך שניתן להתחיל לאנוס אותן, הם אנסו יותר מ־40 מטופלות וכ־37 נשות צוות במשך שעה. אחת הנשים החזיקה את תינוקתה בת היומיים. התינוקת הושלכה על הרצפה וכתוצאה מכך נהרגה, ולאחר מכן האם נאנסה על ידם. מטופלים גברים שניסו להגן על הנשים נטבחו. ב־11 באפריל, בין 30 ל־60 חיילים אמריקאים ניתקו את קווי הטלפון לבניין מגורים בעיר נגויה, ובה בעת אנסו נשים וילדות רבות בנות 10–55 ששהו בו, באין מפריע. במקרה אחר, ילדה בת עשר מהעיר טוקיו נאנסה למוות על ידי שני חיילים. גופתה נמצאה קרועה באורח קשה במכונית לאחר שאיבדה דם רב. כמות ניכרת של דם הצטברה במושב האחורי, שם נמצאה גם גופייה ספוגה בדם. בערים יוקוסוקה וטאטיאמה, נשים רבות ששהו לבדן בבתיהן נאנסו על ידי חיילים באיומי אקדח או בתואנת שווא כי הגיעו לתת להן כסף. אפילו במשרדי ממשלה ובמקומות ציבוריים אחרים, נשים ששהו לבדן נאנסו. בעיר מוסאשינו, תלמידות בית ספר יסודי נאנסו קבוצתית.

נשים נאנסו גם על ידי אנשי כוח הכיבוש של חבר העמים הבריטי שהוצבו ביפן, אשר כלל כוחות אוסטרליים, בריטיים, הודיים וניו זילנדיים. הן נאנסו לעיתים קרובות על ידי חיילים אוסטרליים. ניצולה העידה: רוב האנשים בקורה נותרו בתוך בתיהם והעמידו פנים שאינם יודעים דבר על מעשי האונס שביצעו כוחות הכיבוש. החיילים האוסטרליים היו הגרועים ביותר. הם גררו נשים צעירות לתוך הג׳יפים שלהם, לקחו אותן להר ואנסו אותן. שמעתי אותן צורחות לעזרה כמעט מדי לילה. קצין בצבא האוסטרלי, אלן קליפטון, ששירת כמתורגמן וכחוקר, העיד: עמדתי ליד מיטה בבית חולים. עליה שכבה ילדה מחוסרת הכרה, שערה הארוך והשחור מפוזר בפראות על הכרית. רופא ושתי אחיות פעלו להחיות אותה. שעה לפני כן היא נאנסה על ידי 20 חיילים. מצאנו אותה במקום שבו השאירו אותה, על חלקת אדמה נטושה. בית החולים היה בהירושימה. הילדה הייתה יפנית. החיילים היו אוסטרלים. הגניחות והיללות [שלה] פסקו והיא נותרה שקטה. עיוותי הייסורים שעל פניה נעלמו, ועורה החום והרך היה חלק ונטול קמטים, מוכתם בדמעות כמו פניה של ילדה שבכתה עד שנרדמה.

במהלך עשרת הימים הראשונים לכיבושו של מחוז קנאגאווה, דווח כי 1,336 נשים נאנסו. בספטמבר 1945, בעיר יוקוהמה, דווח כי 119 נשים נאנסו. ב־3 בספטמבר, למשל, אישה נאנסה קבוצתית על ידי 27 חיילים. בשנת 1946 דווח כי 301 נשים נאנסו, בשנת 1947 – 283 נשים, בשנת 1948 – 265 נשים, בשנת 1949 – 312 נשים, בשנת 1950 – 208 נשים, בשנת 1951 – 125 נשים, ובשנת 1952 – 54 נשים. אולם נתונים אלו מייצגים שבריר בלבד מכלל המקרים, שכן הם מתייחסים, כאמור, למקרים מדווחים בלבד. האומללות שנאנסו נחשבו לחרפה ביפן, ועל כן כמעט כולן נמנעו מדיווח בשל הפחד. מקרים שבכל זאת דווחו צונזרו והושתקו על ידי הצבא או שלא טופלו בחומרה. עם תחילתו של הכיבוש, דיווחה העיתונות היפנית על מקרי אונס במשך שבועיים. בתגובה לכך, ב־10 בספטמבר, הטילו המפקד העליון של כוחות בעלות הברית והרשויות האמריקאיות צנזורה נרחבת ומיידית על כל התקשורת היפנית. צנזורה זו כללה חוקי עיתונות וצנזורה מוקדמת שאסרו על פרסום מעשי אונס שבוצעו על ידי כוחות הכיבוש, לרבות כל הדוחות והסטטיסטיקות, ואף אסרו על עצם האזכור של קיום הצנזורה. הצנזורה נמשכה עד סיום הכיבוש בשנת 1952.

2.19.6.1 תחנות אונס לכוחות הכיבוש (1945–1946)

בשנת 1945, עם כניעתה, צפתה יפן כי נשים וילדות יפניות תיאנסנה בהמוניהן על ידי כוחות בעלות הברית במהלך הכיבוש. על כן ב־21 באוגוסט החלה להקים בעצמה ובמהירות מערכת רחבה של תחנות אונס צבאיות שבהן תוחזקנה נשים ונערות שנחשבו ממילא לטמאות, כמו זונות וכאלו שכבר נאנסו, כדי שמשאב גופן יספק את דחפיהם הברוטליים של יותר מ־300,000 חיילי בעלות הברית. הצידוק הממסדי היה שמהלך זה יגן על כלל הנשים והילדות מפני אונס. התחנות הוקמו באזורים שבהם הוצבו הכוחות. פקידי ממשלה כינו את הנשים שהוחזקו בהן סכרים פטריוטיים המונעים אונס המוני של נשים וילדות טהורות ומגנים על צניעותן. בטקס שנערך בהשתתפותם של פקידי ממשל ומשטרה הוקראה השבועה הבאה: באמצעות הקרבתן של אלפי אוקיצ׳יות של תקופתנו, אנו בונים שובר גלים כדי לעצור את הגלים המשתוללים ולהגן על טוהר הגזע ולטפחו. הכינוי אוקיצ׳יות נגזר משמה של סאיטו קיצ׳י (שהייתה ידועה כאוקיצ׳י) – משרתתו של טאונסנד האריס, הקונסול האמריקאי הראשון ביפן (1856–1861) – אשר אולצה להקריב את גופה ולספק אותו מינית באורח קבע בשירות האימפריה היפנית.

ממשלת יפן הקימה את איגוד הפנאי והשעשועים (RAA, ביפנית: 特殊慰安施設協会 ובתעתיק: Tokushu Ian Shisetsu Kyōkai) כדי שינהל את התחנות, והציבה בתוכן 55,000 נשים. התחנות כונו בלעג תחנות מנחמות ומתקני ניחומים, והנשים והנערות כונו נשים מנחמות, משום שגופן הסב לחיילים עונג כה רב, עד שבעיניהם המשועשעות הוא ניחם אותם על קשיי המלחמה. נשים מהמעמד התחתון הוקרבו והוכנסו לתחנות כדי להגן על הנשים מהמעמדות הגבוהים יותר. שיתוף הפעולה בין המשטרה לרשויות הרפואיות באכיפת משטר ומשמעת על נשים שנחשבו לטמאות, לא הותיר לאלו שנאנסו ברירה מלבד לשים קץ לחייהן.

מתחילת הכיבוש, פקידי צבא של בעלות הברית שיתפו פעולה עם המהלך, ובספטמבר 1945 מפקדים אמריקאים ביקשו מהמערכת היפנית להקים את התחנות עבור חייליהם, ואף הציעו את עזרתה של המשטרה הצבאית במידת הצורך. הדחף של חיילי בעלות הברית לאנוס נשים יפניות היה כה עז, שבעוד התחנות היו עדיין בתהליך הקמה וחלקן טרם היו מוכנות לפתיחה, מאות חיילים פרצו לשתיים מהתחנות ואנסו את כל הנשים שהוחזקו בהן. בעיר יוקוהמה, יותר מ־100 חיילים אמריקאים פרצו לאחת התחנות ואנסו 14 נשים שהוחזקו בה. עד 70,000 נשים יפניות הוחזקו בכלל התחנות, והן נאנסו לעיתים קרובות. המשטרה הצבאית וחיילים דרשו מהן לעיתים שירות בחינם או החזרים כספיים. הקורבנות התקשו להתלונן בשל יחסי הכוחות בין המשטרה היפנית לחיילי בעלות הברית. קציני רפואה אמריקאים הקימו תחנות פרופילקטיות שחילקו עשרות אלפי קונדומים בשבוע ברובעי החלונות האדומים ובתוך התחנות הגדולות, אולם בכל זאת חלה עלייה עצומה במחלות מין בקרב החיילים. זו הייתה אחת הסיבות שבתחילת 1946 נסגרו התחנות שפעלו בחסות רשמית. כתוצאה מכך, מספר הנשים שנאנסו מחוץ לתחנות, שעמד על כ־40 ביום, זינק לממוצע של 330 ביום לאחר סגירתן. נתון זה ממחיש כי הממסד היפני הצליח באמצעותן להגן על נשים רבות מפני אונס.

2.20 מלחמת השחרור של בנגלדש (1971)

מלחמת העצמאות של בנגלדש התרחשה בשנת 1971 והייתה עימות מזוין ומכריע בין מערב פקיסטן לבין מזרח פקיסטן. המלחמה פרצה בעקבות שנים של קיפוח פוליטי, כלכלי ותרבותי של תושבי המזרח, והגיעה לנקודת אל־חזור לאחר שהממשל המרכזי סירב להכיר בניצחונה של מפלגת ליגת אוואמי בראשותו של שייח׳ מוג׳יבור רחמאן בבחירות הדמוקרטיות של 1970. בסוף מרץ 1971 פתח הצבא הפקיסטני במבצע דיכוי אכזרי בשם זרקור, שנועד לחסל כל התנגדות לאומית. בתגובה, הוכרזה באופן רשמי עצמאותה של בנגלדש, ואזרחים מקומיים יחד עם חיילים עריקים הקימו כוח גרילה לאומי. העימות לווה בפעולות אכזריות ובמעשי טבח המוניים כלפי האוכלוסייה, אירועים המוגדרים כיום על ידי היסטוריונים רבים כהשמדת עם. בעקבות האלימות, עשרות מיליוני פליטים נמלטו להודו השכנה. בדצמבר 1971 התערבה הודו בסכסוך בגלוי, מה שהוביל למלחמה כוללת קצרה מול פקיסטן. בתוך פחות משבועיים, הכוחות המשולבים של הצבא ההודי ושל הלוחמים הבנגלים הכניעו לחלוטין את הכוחות הפקיסטניים, שנכנעו בדאקה. הניצחון הבטיח את הקמתה של מדינה ריבונית חדשה, באירוע היסטורי ששירטט מחדש את מפת דרום אסיה וסיים את שליטתה של פקיסטן בחלק זה של היבשת.

במהלך המלחמה, בין 200,000 ל־400,000 נשים וילדות בנגליות מכל הקאסטות והדתות (הינדואיות ומוסלמיות), ואולי אף יותר, נאנסו על ידי אנשי צבא פקיסטן ומיליציות פרו־פקיסטניות. הן נאנסו בשיטתיות ובברוטליות חסרת הבחנה, כחלק מאסטרטגיה צבאית מכוונת ומאורגנת. גברים במערב פקיסטן האמינו כי ההינדואים הם נחותים, ועל כן נשים וילדות הינדואיות היו המטרות העיקריות. נשים הינדואיות נאנסו קודם לעיתים קרובות, ורק לאחר מכן נשחטו, וכידונים הוחדרו לתוך איברי המין שלהן. מנגד, נשים בנגליות מוסלמיות נתפסו כהינדואיות או כבעלות סממנים הינדואיים, וכמי שמאגר הגנים שלהן זקוק לתיקון באמצעות עיבורן בכוח כחלק מתכנונם של הפקיסטנים המערביים ליצירת גזע חדש. על כן הן נאנסו ועוברו בכפייה באופן מכוון על ידי החיילים והקצינים, ולאחר מכן הושארו בחיים כדי לכפות עליהן ללדת צאצאים מתוקנים. בהתאם לדמוגרפיה של בנגלדש, 80% מהנשים שנאנסו היו מוסלמיות. מנהיגי הדת (לרבות אימאמים, מולאים ומוציאי פתווה ממערב פקיסטן) הכריזו בגלוי כי הכוחות רשאים לאנוס נשים בנגליות משום שמשאב גופן הוא למעשה שלל המלחמה ורכוש ציבורי (בתעתיק: gonimoter maal). ילדות שאינן הינדואיות הצטוו לדקלם תפילות מוסלמיות. אלו שלא ידעו נאנסו, בעוד אלו שידעו היו עשויות להינצל.

השירות החשאי של פקיסטן (המודיעין הבין־שירותי) הקים בשיתוף פעולה עם המפלגה הפוליטית ג׳מאעת־א־אסלאמי מיליציות אסלאמיסטיות פרו־פקיסטניות, כמו אל־באדר וא־שאמס, שהוכוונו לאנוס נשים בנגליות. נשים נאנסו גם על ידי לוחמים בנגליים מקומיים ששיתפו פעולה עם הכוחות הפקיסטניים במהלך פשיטות על כפרים, כמו מיליציית ראזאקר. חברי מפלגת ג׳מאעת־א־אסלאמי וכמה ממנהיגיה שהפסידו בבחירות בבנגלדש שיתפו פעולה עם הכוחות הפקיסטניים באונס הנשים. בין המעורבים היו מנהיגים בכירים כמו מנהיג מפלגת ג׳מאעת־א־אסלאמי מוטיור רחמן ניזאמי; סגן מנהיג מפלגת ג׳מאעת־א־אסלאמי דלוואר חוסיין סיידי; חבר מיליציית ראזאקר אבול קאלאם אזאד; והמנהיגים גולם עזאם, סלאח א־דין קאדר צ׳אודרי ועלי אחסן מוחמד מוג׳היד. ב־25 ביולי תכנן וייעץ העוזר הבכיר למזכיר הכללי של מפלגת ג׳מאעת־א־אסלאמי, מוחמד כמארוזאמאן, לאנוס נשים בכפר שוהאגפור. חבר במיליציית ראזאקר, עבדול קאדר מוללה, אנס נשים וקטינות בתחום מירפור. הגנרל אמיר עבדאללה ח׳אן ניאזי, שפיקד על הצבא הפקיסטני בבנגלדש, נהג להצהיר בנוכחות קצינים כיצד צבאו ינהג בנשים הבנגליות: אני אשנה את גזעה של אומת הממזרים הזו (בתעתיק: Main iss haramzadi qom ki nasal badal doonga), כלומר, חייליו יאנסו אותן ובכך יכפו עליהן ללדת צאצאים מגזע מתוקן.

הטקטיקה בכיבושן של עיירות הייתה כדלקמן: בשלב הראשון, חיל הרגלים הושאר מאחור וארטילריה הוכנסה קדימה. הופגזו בתי החולים ובתי הספר, מה שהוביל לכאוס מוחלט בעיירות. בשלב השני, חיל הרגלים נכנס ומיין את התושבים על פי מינם, מלבד ילדים קטנים. הנשים הוכנסו למתחמי אונס ייעודיים תחת שמירה כדי שגופן יהיה זמין עבור החיילים. בפשיטות של כוחות מיחידות צבא וממיליציות על כפרים, גברים נטבחו בדפוס נרחב שחזר ונשנה, בעוד נשים קודם נאנסו בתוך הכפרים עצמם, לעיתים קרובות מול עיניהם של בני משפחותיהן. חלק מהנשים נאנסו שוב ושוב עד שמתו. אחרות שנותרו בחיים נשחטו. מנגד, נשים מוסלמיות ביהריות שהתגוררו בבנגלדש נאנסו בהמוניהן על ידי לאומנים בנגליים, משום שהקהילה הואשמה בתמיכה בפקיסטן. נשים נאנסו בהמוניהן גם על ידי המורדים הבנגליים ממיליציית מוקטי בהיני. בליל 25 במרץ נשים ממשפחות מוסלמיות נאנסו על ידי הכוחות הבנגליים ומיליציות שהוצבו במזרח פקיסטן, ושדיהן של חלקן נכרתו בסכינים שעוצבו במיוחד. רבות מהן היו פליטות ממדינת ביהר בהודו שבני משפחותיהן בחרו בפקיסטן בזמן מהומות החלוקה בשנת 1947. בסוף 1971, כאשר הודו פלשה לבנגלדש, נאנסו נשים בנגליות גם על ידי כוחות צבא הודו.

ב־17 באפריל חבר בכוחות ראזאקר המקומיים מהכפר רמצ׳נדרפור, קנאן אודין סרקר, הבטיח ל־50 משפחות הינדואיות מהאזורים הסמוכים במחוז שרפור, מתת־המחוזות בדרגנג׳ ובירמפור, ומהכפרים כולאהאטי ואפתאבגאנג׳, מעבר בטוח להודו. אולם לאחר שרוכזו, הן נכלאו בכפר בראיהאט (כיום בתת־המחוז פולבארי). אנשי מיליציות ראזאקר ואל־באדר בזזו את כספן ואת תכשיטיהן. לאחר מכן חבר נוסף ממיליציית ראזאקר שהיה מקורב לסרקר הודיע לצבא פקיסטן על כליאתן. בשעה 11:00 הן הובלו על ידי צבא פקיסטן לכפר אקירה, 100 מטרים מדרום לכפר בראיהאט, שם הוחלט לטבוח בגברים, בנערים ובילדים, ואילו את הנשים והילדות לאנוס. בהתאם לכך, הם הצטוו לעמוד בשתי שורות סמוך לבריכה. לאחר מכן נורו צרורות ממקלעים לעבר שורת הגברים, הנערים והילדים. כמה נערים וילדים שעדיין הראו סימני חיים נדקרו למוות בכידונים. לאחר שהחיילים טבחו בהם, הם הפנו את תשומת ליבם לנשים ולילדות בשורה השנייה ואנסו את כולן קבוצתית ובברוטליות במקום.

מתחילת המלחמה הורו אנשי מיליציית ראזאקר המקומיים, בפיקודו של מדריץ׳ עלי, לתושבי כפר נאריה להתאסלם ולהשיא בכפייה את ילדותיהם לנערים מוסלמים כדי להינצל מההתקפה על הכפר. התושבים סירבו, ואנשי המיליציה איימו שילמדו אותם לקח. ב־5 במאי הגיעו רגלית 12 חיילים ממחנה שרפור לכפר דרך הכפר סאדוהאטי הסמוך. הכפר היה מאוכלס בעיקר בהינדואים עניים ונחשלים שהתפרנסו מעבודות כפיים. הוא היה מוקף בגבעות רבות, מה שהפך אותו לבלתי נגיש בעונת הגשמים, שבה סירות כפריות נותרו אמצעי התחבורה היחיד אליו וממנו. עם הגעת החיילים לכפר ניסו התושבים שנותרו להימלט על נפשם, אולם משתפי הפעולה המקומיים מהמיליציות ראזאקר ואל־באדר מנעו זאת מהם. יותר מ־100 תושבים נלקחו בשבי והובאו לביתו של קאמיני קומאר דב, תושב הכפר, שם הוחלט לטבוח בגברים ואילו את הנשים לאנוס. הנשים והילדים הופרדו מהגברים ונכלאו בחדר, ואילו הגברים הועמדו בשורה ונטבחו בירי צרורות. לאחר מכן הנשים נאנסו על ידי החיילים.

כאשר צבא פקיסטן התפרס מהעיר דאקה לעבר המחוזות, ניסו ההינדואים להימלט מבנגלדש כדי למצוא מקלט בהודו השכנה. בדרכם חשבו שמצאו מחסה בכפר המרוחק באושגארי באיחוד דמרה. ב־13 במאי נכנס הצבא, בסיוע משתפי פעולה מקומיים, לאזור דרך נהר בוראל וחסם את הכפר. משתף פעולה בשם אסד הוביל את הכוחות לכפר. עם רדת החשיכה נגררו הגברים החוצה מבתיהם והועמדו בשורה כדי שקודם יצפו בנשותיהם נאנסות. לאחר מכן הובאו הנשים, הושכבו על הקרקע ומול עיניהם נאנסו על ידי החיילים. לאחר שהחיילים באו על סיפוקם, הם טבחו בכל הגברים ובכל הנשים שאנסו (כ־350 תושבים), והציתו את בתיהם.

ב־26 במאי הגיעה בחשאי קבוצה של חמישה חיילים בפיקודו של קפטן שופאיאת מהעיירה פטואחאלי בסירת מנוע. מבוקר ה־27 במאי פשטו החיילים ומשתפי הפעולה המקומיים על העיירה בארגונה. מהבוקר ירד גשם ללא הרף ורוב התושבים נותרו בבתיהם. הם לא היו מודעים לפשיטה ועל כן לא הייתה להם הזדמנות להימלט מהעיירה. עד הערב לקחו החיילים בשבי כ־500–600 תושבים (מתוכם כ־150 נשים), קשרו אותם בחבלים והובילו אותם לבית הסוהר התת־מחוזי בעיירה. הנשים הופרדו מהגברים והוכנסו למחלקת נשים. בהמשך נהגו החיילים להיכנס למחלקה ולבחור נשים לאנוס על פי טעמם. מי שהעזה לסרב להיאנס על ידם בכניעה, ספגה בעיטות והוכתה בקתות הרובים ולעיתים נורתה למוות. לאחר מכן הובלו כל הנשים למחלקה ריקה סמוכה, שם נאנסו קבוצתית על ידי החיילים לאורך כל הלילה. חלקן נלקחו להיאנס גם בבית בונגלו של מחלקות B ו־C, שם הקימו הכוחות החמושים של הצבא את המחנה הזמני שלהם. בבוקר הושבו הנשים למחלקה עם כתמי דם על גופן כתוצאה מהאונס שעברו.

בליל 6 באוקטובר פשטה קבוצה של 60–65 אנשי מיליציית ראזאקר חמושים, בפיקודם של איסכנדר עלי מרידה, מוקול אחמד באדשה, אנסאר עלי ח׳ליפה וסייד האולדר, על בתיהן של משפחות הלדר ומיטרה בכפר אנגולקטה. הם פרצו את הדלתות וקשרו את הגברים, את הנשים ואת הילדים. לאחר מכן אנסו את הנשים, ורק לאחר שבאו על סיפוקם לקחו 37 גברים קשורים בחבלים להשמדה.

בתום המלחמה הצהיר בגאווה חייל מערב־פקיסטני: אנו הולכים, אולם אנו מותירים את הזרע שלנו מאחור. מספר עצום של נשים נותרו מעוברות, ובין 25,000 ל־250,000 נשים אולצו ללדת. במהלך שלושת החודשים הראשונים של שנת 1972 נולדו 30,000 תינוקות, ו־170,000 נשים ונערות עברו הפלות, מתוכן כ־5,000 בהפלות עצמאיות. חלק מהתינוקות נשלחו לאימוץ מחוץ למדינה, בנוהג שעודד הנשיא המייסד של בנגלדש, מוג׳יבור רחמן, שהצהיר: איני רוצה את הדם המזוהם הזה במדינה הזאת. נשים רבות שמו קץ לחייהן. מרבית הקורבנות נדבקו בזיהומים המועברים במגע מיני. הניצולות אולצו להתמודד לא רק עם הפציעות הפיזיות והטראומה, אלא גם עם חברה מוסלמית שמרנית ועוינת שראתה בהן סמל לזיהום חברתי, השפלה וחרפה ואף כינתה אותן בלעג זונות (בתעתיק: Barangonara). הן נודו על ידי הבעלים שלהן ועל ידי בני משפחותיהן וקהילותיהן, ורק מעטות יכלו לשוב למשפחותיהן ולבתיהן. גברים מעטים הסכימו לשאת אותן, ואלו שכן, ציפו שהמדינה תפצה אותם בנדוניה גדולה. הנשים שבכל זאת נישאו עברו לרוב התעללות, ומרביתן ננטשו לאחר שהבעלים שלהן קיבלו את הנדוניה. הקורבנות נותרו ללא תמיכה רבה מהמדינה או מהקהילה.

2.20.1 מחנות אונס פקיסטניים (1971)

במהלך המלחמה, הצבא הקים גם מחנות אונס צבאיים עבור החיילים ואנשי המיליציות. ילדות כבנות 8 ועד נשים כבנות 75 נלקחו בשבי והוחזקו כשפחות מין בתוך צריפים שנקראו בלעג בתי זונות. רבות מהן נאנסו בהמוניהן יחד, ולעיתים מייד לאחר מכן, הן נשחטו בשחיטה המונית. אחרות הושארו בחיים ונאנסו שוב ושוב. רבות מהן לבסוף נשחטו או שמו קץ לחייהן. חלקן השתמשו בשיער ראשיהן כדי לתלות את עצמן. בתגובה, החיילים גזזו את שערותיהן של הנשים. בחודשים מרץ ואפריל, 563 נערות נלקחו בשבי והוחזקו על ידי הצבא במחנה אונס. כולן התעברו. הצבא החל לשחררן רק לאחר שהן כבר היו בין החודש השלישי לחמישי להיריונן, והפלות לא היו אפשריות. הצבא החזיק נשים רבות במחנות אונס גם בתוך אזור העיר דאקה. מרביתן נלכדו באוניברסיטה ובבתים פרטיים. קצינים לא רק שהתירו לפקודיהם לאנוס אותן, אלא גם השתמשו בהן כשפחות מין בעצמם. חלק מהנשים שועבדו כזונות.

באחד המקרים, שתי אחיות בשם עלייה וליילי הוחזקו במחנות אונס. עלייה שונעה על ידי הצבא למחנה אונס כאשר הייתה בת 13, שם היא נאנסה קבוצתית שוב ושוב במשך שבעה חודשים. היא הייתה בחודש החמישי להיריונה כאשר שבה לביתה. ליילי הייתה כבר הרה כאשר נלקחה בשבי על ידי הכוחות החמושים והוכנסה למחנה אונס. כתוצאה מכך, היא הפילה. שתיהן העידו כי בזמן שנאנסו הוטחו בהן עלבונות. נערה אחרת בשם חדיג׳ה, בת 13, נלקחה בשבי על ידי קבוצת חיילים בעת שהייתה בדרכה לבית הספר עם ארבע ילדות נוספות. חמשתן הוכנסו למחנה אונס ברובע מוחמדפור בעיר דאקה, שם הוחזקו ונאנסו במשך שישה חודשים, עד תום המלחמה.

2.21 הכיבוש האינדונזי במזרח טימור (1975–1999)

הפלישה האינדונזית למזרח טימור, שזכתה לשם הקוד מבצע לוטוס, החלה בדצמבר 1975 לאחר תהליך נסיגתה של האימפריה הפורטוגלית והכרזת העצמאות של המפלגה המקומית. מחשש להקמת מדינה קומוניסטית סמוך לגבולה, ובתמיכה שקטה של מדינות המערב, פלש צבא אינדונזיה בהוראת השלטון בג׳קרטה לטריטוריה והחל בכיבוש צבאי נוקשה. במהלך הפלישה והשלטון שבא בעקבותיה, שארך כ־24 שנים, הפעיל הצבא האינדונזי כוח רב ודיכוי אכזרי נגד תנועות ההתנגדות ונגד האוכלוסייה המקומית. תקופה זו לוותה באלימות קשה, בהרעבה המונית התיישבותית ובמחלות, אשר גבו את חייהם של עשרות אלפי אזרחים, אירועים המוגדרים על ידי היסטוריונים כאסון הומניטרי מן המעלה הראשונה. על אף ההתנגדות העיקשת, אינדונזיה סיפחה את האזור באופן רשמי כמחוז נוסף. השליטה האינדונזית הגיעה לקיצה רק בשנת 1999, כאשר בעקבות משבר פוליטי ובעקבות לחץ בין־לאומי הולך וגובר, התקיים משאל עם בחסות האומות המאוחדות. במשאל זה בחר הרוב המוחלט של התושבים בעצמאות, מה שהוביל בסופו של דבר לסיום הכיבוש ולהקמתה של מדינת מזרח טימור הריבונית.

במהלך הכיבוש, אלפי נשים טימוריות נאנסו על ידי חיילים אינדונזים כחלק מהמערכה, לעיתים בשל היותן קרובות משפחה או שהיו קשורות לגברים שנחשדו כמתנגדים. ב־7 בדצמבר 1975, הצבא האינדונזי (ABRI/TNI) פלש למזרח טימור, במסגרת מבצע המכונה לוטוס (באינדונזית: Operasi Seroja), באמתלה של אנטי־קולוניאליזם ואנטי־קומוניזם, כדי למוטט את המסגרת הארגונית של הממשלה בראשותה של מפלגת פרטילין שקמה בשנת 1974, ולהביא להפלתה. במהלך החודשים הראשונים של הכיבוש, הצבא התמודד עם התנגדות כבדה של המורדים באזורים ההרריים של פנים האי, אולם בשנים 1977–1978 הוא רכש נשק חדש ומתקדם מארצות הברית וממדינות אחרות. הפלת הממשלה העממית וקצרת הימים הציתה כיבוש אלים בן רבע מאה שבמהלכו בין 100,000 ל־180,000 חיילים ואזרחים נהרגו או גוועו ברעב, לרבות במהלך הפלישה לעיר הבירה דילי. כוחות אינדונזיים וכוחות העזר שלהם היו אחראים ל־70% מההשמדה.

הצבא שמר עבור חייליו תיקי מסמכים שבהם היו רשימות של נשים שזמינות להיאנס על ידם בכל עת. נשים קיבלו זימונים רשמיים המורים להן להתייצב במתקנים צבאיים כדי להיאנס על ידי חיילים. רשימות אלו הועברו בין גדודי הצבא, מה שהוביל לכך שנשים שהופיעו בהן נאנסו שוב ושוב. נשים אולצו להפוך גם לשפחות מין של חיילים באופן שיטתי ומוסדי ובתמיכתו של הצבא, ואף הושאו בכפייה לעיתים קרובות כחלק ממדיניות הצבא. נשים נאנסו גם במהלך חקירות שערכו הרשויות האינדונזיות. באחד המקרים, אישה אולצה להתגורר עם מפקד בעיר באוקאו. במקרה אחר, אישה נאנסה שוב ושוב במהלך חקירתה שנמשכה שבועות. אישה אחרת הופשטה ונחקרה עירומה למחצה, תוך שהיא עוברת התעללות מינית ברוטלית באיומי מוות. במקרה נוסף, אישה אולצה לצעוד עירומה על פני שורת חיילים, ולאחר מכן להיכנס לתוך מכל מלא בשתן ובצואה. נשים שנאנסו נחשבו לחרפה, ועל כן הן היססו לדווח, וזאת בנוסף לפיקוח הצבאי האינטנסיבי וההדוק שהוטל במהלך הכיבוש. גם ילדים שנלקחו בשבי נאנסו.

2.22 מלחמת האזרחים בסיירה לאון (1991–2002)

מלחמת האזרחים בסיירה לאון הייתה סכסוך מזוין אכזרי שנמשך מעל לעשור, בין שנת 1991 לשנת 2002. המלחמה פרצה כאשר החזית המהפכנית המאוחדת, בתמיכת כוחות זרים, פתחה במרד נגד ממשלת סיירה לאון, בניסיון להשתלט על מוסדות השלטון ועל משאבי הטבע של המדינה, בעיקר על אזורי כריית היהלומים. המאבק התאפיין באלימות קיצונית שהופנתה ברובה כלפי האוכלוסייה האזרחית, וכללה קטיעת גפיים המונית, גיוס נרחב של ילדים־חיילים, ומעשי טבח קשים. במהלך העימות התערבו כוחות שונים, ביניהם חברות אבטחה פרטיות, כוחות אזוריים, ולבסוף כוח התערבות מטעם האו״ם ומטעם בריטניה, שתרם באופן מכריע לדחיקת המורדים. כפי שתואר במחקרים רבים, סחר בלתי חוקי ביהלומי דמים שימש דלק למכונת המלחמה, ותרם להמשך שפיכות הדמים. המלחמה הסתיימה באופן רשמי רק לאחר התערבות בין־לאומית מאסיבית, שבעקבותיה פורקו ארגוני המורדים מנשקם, והוקם בית דין מיוחד לשפיטת פושעי מלחמה. הסכסוך הותיר אחריו עשרות אלפי הרוגים, מיליוני פליטים ועקורים, ומדינה שלמה שנדרשה לשיקום עמוק של תשתיותיה ושל מרקם החיים בה.

במהלך המלחמה, בין 215,000 ל־257,000 נשים וילדות נאנסו בברוטליות רבה על ידי לוחמי מיליציות של החזית המהפכנית המאוחדת, המועצה המהפכנית של הכוחות החמושים וכוחות ההגנה האזרחית והצבא. לוחמי המיליציות אנסו אותן ללא הבחנה באשר לגילן, אולם העדפתם המובהקת הייתה לאנוס נשים וילדות צעירות, וכן בתולות. חלק מהנשים נאנסו על ידם בברוטליות כה רבה, שלאחר מכן הן דיממו למוות. לעיתים קרובות נאנסו הקורבנות קבוצתית על ידי גברים רבים (76% מהניצולות). למרביתן נדחפו גם חפצים לתוך הנרתיקים שלהן, כמו עצי הסקה בוערים, סכינים, מטריות ומקלות. אנשי מיליציית החזית המהפכנית המאוחדת נהגו לחרוט על גופן של הנשים שאנסו את ראשי התיבות של הארגון (RUF), מה שהציב אותן בסיכון להיות מזוהות בטעות על ידי כוחות הממשלה כחברות בו. נשים וילדות נסחרו גם כשפחות מין על ידי הצבא והמיליציות. שליש מהנשים נאנסו בשבי ו־15% מהן אולצו להפוך לשפחות מין, ואף נסחרו למחנות פליטים. כמו כן, נשים וילדות הושאו בכפייה.

מתחילתה של המלחמה ובמהלכה, מיליציית החזית המהפכנית המאוחדת גייסה נשים וילדים בכפייה (עד 30% מהם היו ילדות, ו־80% מתוכן היו בנות 7–14). הילדים הזכרים קיבלו נשק ויועדו להפוך ללוחמים, בעוד לנשים לעיתים קרובות לא ניתנה גישה לנשק והן יועדו בעיקר לשמש שפחות מין עבור הגברים במיליציה. הן נאנסו באורח קבע, לעיתים על ידי גבר אחד ולעיתים קבוצתית על ידי כמה גברים. נשים שגויסו הצטוו להיאנס על ידם בכניעה. אף שאנשי המיליציה הורשו לאנוס נשים שגויסו בכפייה, הם לעיתים קרובות אנסו גם נשים מחוץ למיליציה. הילדים הזכרים שגויסו אומנו בין היתר לאנוס נשים וילדות ולהופכן לשפחות המין שלהם, כחלק מהכשרתם כלוחמים. המועצה המהפכנית של הכוחות החמושים גייסה אף היא ילדים כלוחמים שאנסו נשים וילדות. בסוף המלחמה 6% מהניצולות העידו כי הן התעברו, ו־34% העידו כי הן נדבקו במחלות מין. ילדות נדבקו גם בנגיף הכשל החיסוני (HIV). נשים שנאנסו נודו מהקהילה (חברתית וכלכלית), ותויגו כבלתי ראויות לנישואים משום שהן איבדו את בתוליהן. על כן תופעה נפוצה לאחר המלחמה הייתה שהן נותרו עם הבעלים שלהן (המורדים לשעבר) שנשאו אותן בכפייה, או הפכו לזונות כדי לשרוד.

2.23 מלחמת אבחזיה (1992–1993)

מלחמת אבחזיה (1992–1993) הייתה סכסוך חמוש עקוב מדם שהתרחש בין כוחות הממשלה של גיאורגיה לבין בדלנים אבחזים, שזכו לתמיכה צבאית מצד רוסיה ומצד לוחמים מצפון קווקז, בהם מיליציות של צ׳צ׳נים. המלחמה פרצה באוגוסט 1992, לאחר שגיאורגיה שלחה את צבאה לאזור כדי להשתלט מחדש על חבל הארץ ולשמור על נתיבי התחבורה ועל מסילות הברזל. בתגובה, פתחו הבדלנים במאבק מזוין כדי להתנתק מגיאורגיה. הלחימה התאפיינה באלימות קשה כלפי אוכלוסייה אזרחית ובמעשי טבח נרחבים. נקודת ההכרעה של הסכסוך אירעה בספטמבר 1993, כאשר הכוחות הבדלניים כבשו את העיר סוחומי, בירת החבל. כיבוש העיר הוביל לנסיגה מוחלטת של כוחות גיאורגיה ולגירוש המוני של מאות אלפי אזרחים גיאורגים מבתיהם, באירוע המוכר כיום כטיהור האתני של הגיאורגים באבחזיה. המלחמה הסתיימה בניצחון צבאי של הבדלנים, אשר הכריזו על עצמאות דה־פקטו של החבל, על אף שהקהילה הבין־לאומית עדיין רואה בו חלק ריבוני של גיאורגיה. הסכסוך הותיר פצעים עמוקים בחברה המקומית ועיצב מחדש את המפה הפוליטית של אזור הקווקז.

במהלך המלחמה נשים וילדות צעירות נאנסו בברוטליות על ידי חיילים אבחזים, בדלנים ובעלי בריתם. באוקטובר 1992 לאחר נפילתה של העיירה גגרה לידי הגדוד של שאמיל בסייב, כל הנשים והילדות שלא הצליחו להימלט בזמן נלכדו, נגררו מבתיהן ונאנסו על ידי חיילים לפני שנשחטו. המפקד האבחזי ארשבה אנס בעצמו נערה בת 14 ורק לאחר מכן הורה להוציא אותה להורג. חיילים היו להוטים לאנוס ילדות צעירות. אישה גאורגית מבוגרת ששרדה העידה: הם הביאו עיוור ואת אחיו. הם החלו להכות את העיוור, את אחיו ואת אשתו בקת אקדח ובעטו בו. הוא נפל. חייל אחד אמר: לא נהרוג אותך, אך איפה הילדות הצעירות? במקרה אחר אישה העידה כי גבר אולץ לאנוס את בתו, נערה מתבגרת. חיילים אנסו גם גופות. ב־5 ביולי הכפר קמאני נפל לידי הבדלנים ובעלי בריתם מצפון הקווקז. הכפר היה מיושב ברובו על ידי סוואנים (תת־קבוצה אתנית של העם הגאורגי) ונזירות אורתודוקסיות שחיו בכנסיית גאורגיוס הקדוש במרכז הכפר. תושבי הכפר (לרבות נשים וילדים) נטבחו, והכנסייה הפכה לזירת מרחץ דמים. הנזירות קודם נאנסו מול עיניהם של הכמרים האורתודוקסים, האב יורי אנואה והאב אנדריה, ורק לאחר מכן נשחטו.

לאחר המתקפה האבחזית על העיר אוצ׳מצ׳ירה התושבים גורשו לאצטדיון הכדורגל העירוני בעיירה אחלדאבה, שם הנשים והנערות הופרדו מהגברים. הגברים נלקחו להשמדה מיידית בעוד הנשים והנערות נלקחו קודם להיאנס. במשך כמה שעות, בזמן שהגברים נטבחו, הנשים והנערות נאנסו. לאחר מכן גם הן נשחטו. בין 8 ל־13 בפברואר 1994 מיליציית הבדלנים האבחזית ובעלי בריתם תקפו את הכפרים ואת האזורים המאוכלסים באזור גאלי. תושבים נטבחו, בתים הוחרבו ונשים נאנסו. נוסף על כך בדלנים אבחזים ארגנו מחנות מעצר שבהם החזיקו נשים ונערות במשך 25 יום ובמהלכם אנסו אותן באופן שיטתי. פליטה גאורגית קשישה ששרדה את המלחמה העידה: הם לכדו ילדה צעירה שהסתתרה בשיחים סמוך לבית שבו טבחו בהוריה. היא נאנסה כמה פעמים. אחד החיילים הרג אותה והשחית את גופתה. היא נחתכה לשניים. ליד גופתה הם הותירו הודעה: כפי שהגופה הזו לעולם לא תהיה חתיכה אחת, גם אבחזיה וגאורגיה לעולם לא יתאחדו.

תושבת מחוז אוצ׳מצ׳ירה לשעבר שנלקחה בשבי על ידי בדלנים אבחזים, לילה גולטיאני, העידה: גרתי באבחזיה לפני 15 שנה, בעיירה הקטנה אחלדאבה, מחוז אוצ׳מצ׳ירה. אבחזים תקפו את העיירה שלנו ב־16 בספטמבר 1993. היה בלתי אפשרי להסתתר בשום מקום מהכדורים שירדו עלינו כגשם. הקוזאקים הרוסים ניגשו אליי והחלו להכות אותי. אחד הקוזאקים הרוסים ניגש אליי ושאל אותי אם אי פעם קיימתי יחסי מין עם קוזאק. הוא תפס אותי וניסה לקרוע את בגדיי. לאחר מכן התחלתי להתנגד, אולם הם הכו את ראשי בקרקע ובקתות של רובי AK-47. לאחר מכן הם לקחו אותי לבית ספר אבחזי שם החזיקו אסירים אזרחיים גאורגים. היו שם כמה נשים בהיריון וילדים בגילים שונים. גדוד הקוזאקים המשיך להגיע לשם באופן קבוע. הם לקחו ילדות צעירות וילדים ואנסו אותם באופן שיטתי. הם היו בגילים 10, 12, 13 ו־14. הם כיוונו במיוחד לילדים. אחת הילדות הייתה בת 8. היא נחטפה על ידי קבוצות שונות של קוזאקים ונאנסה פעמים רבות. אינני יודעת כיצד היא הצליחה לשרוד לאחר כל כך הרבה מעשי אונס. הם לקחו גם נשים, אולם מאוחר יותר הם התחילו לקחת נשים מבוגרות. הם אנסו את הנשים המבוגרות האלו באופן שבו איני רוצה לפרט, זה היה נורא.

2.24 מלחמת בוסניה (1992–1995)

מלחמת בוסניה התרחשה בין שנת 1992 לשנת 1995, והייתה אחד הסכסוכים העקובים מדם שהתפרצו בעקבות התפרקותה של יוגוסלביה. המלחמה פרצה בעקבות הכרזת העצמאות של בוסניה והרצגובינה, שהובילה להתקוממות של הסרבים הבוסנים בתמיכתה של סרביה, וללחימה של קבוצות אתניות נוספות, בהן הקרואטים. הלחימה אופיינה באכזריות רבה כלפי אזרחים, בטיהור אתני רחב היקף, בהשמדה המונית ובהקמת מחנות מעצר. אחד האירועים הבולטים והטרגיים ביותר בסכסוך היה המצור הממושך על עיר הבירה סרייבו, וכן טבח סרברניצה, שהוכר באופן רשמי על ידי הקהילה הבין־לאומית כהשמדת עם. הסכסוך היה כה מורכב והרסני, עד שחוקרים כינו אותו המשבר החמור ביותר באירופה מאז תום מלחמת העולם השנייה. המלחמה הגיעה לסיומה בסוף שנת 1995 בעקבות התערבות צבאית של כוחות הברית הצפון־אטלנטית ובעקבות לחץ דיפלומטי בין־לאומי, שהובילו לחתימה על הסכם דייטון. הסכם זה עיצב מחדש את המבנה הפוליטי של המדינה וחילק אותה לישויות אוטונומיות על בסיס אתני. ההסכם אומנם הביא לסיומן של פעולות האיבה באופן רשמי, אולם הסכסוך הותיר אחריו חברה שסועה ועשרות אלפי קורבנות, פליטים ועקורים שבתיהם נחרבו.

במהלך המלחמה בין 20,000 ל־50,000 נשים וילדות נאנסו בשיטתיות ובברוטליות על ידי גברים מכל הצדדים והקבוצות האתניות בבוסניה ובקרואטיה. מרביתן היו בוסניאקיות וחלקן קרואטיות שנאנסו על ידי כוחות סרביים (קצינים וחיילים) של צבא רפובליקת סרפסקה, המשטרה, הצבא היוגוסלבי ואנשי היחידות הלא סדירות שנקראו צ׳טניקים. הם אנסו אותן בתמיכת רשויות מקומיות ומפקדים, ואף בהוראתם, כחלק ממדיניות צבאית, מאורגנת היטב, מתוכננת, מערכתית, רשמית, שיטתית וממוקדת וכמטרה אסטרטגית בפני עצמה בהשמדת הקבוצה האתנית. נשים נאנסו קבוצתית בפומבי ברחובות ובבתיהן, מול עיניהם של בני משפחותיהן, תושבי כפרים ושכנים. נשים נאנסו גם באמצעות חפצים כמו בקבוקי זכוכית שבורים, אקדחים ואלות. נוסף על כך נשים אולצו להפוך לשפחות מין ולזונות. החברה הבוסנית היא חברה פטריליניארית שבה ילדים נחשבים למי שיורשים את מוצאם האתני מאביהם. על כן התוקפים לעגו לקורבנות שאנסו כי כתוצאה מכך הן תלדנה להם ילדים מהמוצא האתני שלהם.

נשים נאנסו באופן השיטתי ביותר במזרח בוסניה, למשל בשכונת גרבביצה במהלך המצור על העיר סרייבו, ובמהלך הטבח בעיירות פוצ׳ה ווישגרד. בעיירה פוצ׳ה במהלך ההתקפה על האוכלוסייה הלא סרבית, גברים לא לוחמים נטבחו, בעוד נשים וילדות (מרביתן בוסניאקיות) נלקחו בשבי ונאנסו בהמוניהן שוב ושוב על ידי אנשי הכוחות החמושים הסרביים, בין היתר בפיקודו של גויקו יאנקוביץ׳. מפקד חטיבת וישגרד הסרבית, מומיר סאביץ׳, אנס בעצמו שוב ושוב אישה בוסניאקית. ב־23 במאי 1992 בסביבות הצוהריים כ־1,000 חיילים סרבים מהצבא העממי היוגוסלבי פלשו לתוך הכפר חאמברינה, טבחו בתושבים והציתו בתים. נשים נאנסו על ידם. ב־24 ביולי כוחות סרביים מהחטיבה החמישית של קוזארה מהעיר פריידור ומהחטיבה השישית של קראינה מהעיירה סאנסקי מוסט פלשו רגלית לכפר ברישבו ופתחו בטבח שנמשך יומיים. הם טבחו בתושבים קרואטים בכל מקום שבו נמצאו ושרפו בתים ורכוש. נשים רבות קודם נאנסו ורק לאחר מכן נשחטו. מנגד גם נשים סרביות נאנסו על ידי כוחות קרואטיים ובוסניאקיים במהלך המלחמה. לאחר שכוחות מועצת ההגנה הקרואטית פלשו לעיר אוראשיה באפריל 1992, נשים סרביות נאנסו על ידם.

באזור העיירה וישגרד נשים רבות נאנסו באופן שיטתי על ידי חיילי צבא רפובליקת סרפסקה וחברי קבוצה צבאית מקומית שנקראה הנוקמים, הזאבים והנשרים הלבנים, בפיקודו של מילאן לוקיץ׳. הקבוצה הייתה בקשרים עם המשטרה המקומית ויחידות הצבא הסרביות. ב־14 ביוני 1992 קבוצה של 70 תושבים בוסניאקים, בעיקר מהכפר קוריטניק, נכלאה בבית ברחוב פיונירסקה בעיירה וישגרד. לפני שנטבחו, חלק מהנשים קודם הוצאו ונאנסו. לאחר מכן הן הושבו לבית ונזרק רימון פנימה, מה שהוביל למותם של חלקם. לבסוף הבית הוצת ו־59 מהם נשרפו למוות. ביולי 1995 הכוחות הסרביים פלשו לעיירה סרברניצה ולסביבתה שבה הצטופפו עשרות אלפי פליטים בוסניאקים. גברים ונערים נלקחו להשמדה, בעוד אלפי הנשים והילדות נאנסו על ידי חיילים ברחובות. פליטים ראו אותן נגררות ונאנסות ושמעו אותן צורחות, אולם הם לא יכלו לעשות דבר משום שחיילים עמדו בקרבת מקום.

הניצולה זומרה שהומרוביץ׳ העידה: הסרבים החלו בשלב מסוים להוציא נשים צעירות וילדות מקבוצת הפליטים. הן נאנסו. האונס התרחש לעיתים קרובות מול עיניהם של אחרים ולעיתים אף מול עיניהם של ילדי האם. חייל הולנדי עמד בסמוך והוא פשוט הסתכל סביבו עם ווקמן על ראשו. הוא לא הגיב כלל למה שקרה. החיילים ההולנדים הסתובבו בכל מקום. לא ייתכן שהם לא ראו. זה לא קרה רק מול עיניי, אלא מול עיניהם של כולם. ראיתי דברים מבעיתים. למשל הייתה ילדה כנראה בת שבע בערך. ברגע מסוים, כמה צ׳טניקים [לוחמים סרבים] המליצו לאחיה לאנוס אותה. הוא לא עשה זאת ואני גם חושבת שהוא לא יכול היה כי הוא עדיין היה ילד. לאחר מכן הם רצחו את הילד הצעיר הזה. הניצולה קאדה חוטיץ׳ העידה על אחד המקרים: שמעתי אישה מתחננת: תעזבו אותה, היא רק בת תשע... הצרחות פסקו פתאום. השמועה נפוצה במהירות מאוחר יותר שילדה בת תשע נאנסה.

באותו הלילה סניטר מהגדוד ההולנדי ראה שני חיילים אונסים נערה: ראינו שני חיילים סרבים, אחד מהם עמד על המשמר והשני שכב על הנערה, ללא מכנסיו. וראינו ילדה שוכבת על הקרקע, על איזשהו מזרן. היה דם על המזרן והיא הייתה מכוסה בדם. היו לה חבורות על רגליה ודם ירד במורד רגליה. היא הייתה בהלם מוחלט. הניצולה זרפה טורקוביץ׳ העידה על אישה שנאנסה מול עיניה: שניים אחזו ברגליה והרימו אותן באוויר, בעוד השלישי החל לאנוס אותה. ארבעה מהם אנסו אותה, כל אחד בתורו. אנשים שתקו, ואף אחד לא זז. היא צרחה, זעקה והתחננה שיפסיקו. הם הכניסו סמרטוט לתוך פיה, ואז רק שמענו יבבות חנוקות.

במהלך המלחמה נשים ונערות רבות התעברו לאחר שנאנסו. במחקר שנערך בקרב 68 ניצולות קרואטיות ובוסניאקיות עלה כי 44 מהן נאנסו יותר מפעם אחת, 21 מהן נאנסו מדי יום במהלך כל תקופת השבי שלהן, ו־29 מהן התעברו. נשים וילדות שנאנסו נדבקו במחלות מין. במהלך המלחמה כ־3,000 גברים וילדים זכרים נאנסו גם הם אנאלית ואוראלית במחנות מעצר ובמקומות אחרים. שבויים זכרים אולצו לאנוס בברוטליות זה את זה. המעשים כללו השחתת גופם וגרימת חבלות קהות באיברי המין שלהם. ההערכה היא כי סיפורם של מאות אם לא אלפי קורבנות זכרים לעולם לא יישמע, משום שמתו לאחר מכן או בשל הבושה. בשל התרבות הגברית הדומיננטית בבוסניה רבים מהם נדחו מקהילותיהם, ולעיתים קרובות נחשבו לבלתי גבריים ואף הואשמו שהם הומוסקסואלים. לאחר המלחמה ילדים שנולדו לנשים שנאנסו סבלו ממשבר זהות בבגרותם משום שבחברה הייתה חובה להזדהות כבוסניאק, כסרבי או כקרואטי.

2.24.1 מתקני אונס סרביים (1992–1995)

במהלך המלחמה הרשויות הסרביות הקימו מתקני אונס שבהם הוחזקו יותר מ־35,000 נשים וילדות בוסניאקיות וקרואטיות לשימוש הכוחות הסרביים, בתנאים בלתי נסבלים של זוהמה. בחלק מהמתקנים הן אולצו להפוך לזונות בכפייה ונאנסו תמורת תשלום. גם אגפי נשים במחנות מעצר רגילים פעלו כמתקני אונס. החברה בבוסניה הייתה חברה פטריליניארית שבה האמונה הייתה שהצאצאים יורשים את מוצאם האתני מאביהם, ועל כן אחת המטרות המוצהרות של מתקנים אלו הייתה לעבר נשים מוסלמיות וקרואטיות בכוח כדי לכפות עליהן ללדת דור חדש של ילדים סרבים. המתקנים הוקמו בין היתר במחנות קרטרם, מניאצ׳ה, אומארסקה, טרנופוליה, אוזאמניצה, ווינו ווילינה ולאס. למעשה 80% מכלל הנשים והילדות שנאנסו במלחמה נאנסו במתקנים במשך תקופות ממושכות. הן נאנסו בברוטליות שוב ושוב במשך שנים, ושוחררו רק לאחר שהתעברו והיו בשלב מאוחר של היריונן, כדי להבטיח שלא תוכלנה עוד לעבור הפלות. חיילים ושוטרים סרבים הגיעו למתקנים באורח קבע, בחרו אישה אחת או מספר נשים שחפצו לאנוס, הוציאו אותן ואנסו אותן לעיני כול, בידיעה מלאה ולעיתים קרובות במעורבות ישירה של הרשויות המקומיות, ובפרט של כוחות המשטרה. במקרים אחרים ילדות הוצאו מהמתקנים והוחזקו במקומות שונים למשך תקופות ממושכות או נסחרו ונמכרו כשפחות.

ברחבי העיירה פוצ׳ה לאחר כיבושה באפריל 1992 הקימו הרשויות הסרביות מתקני אונס רבים שבהם מאות נשים וילדות נאנסו קבוצתית על ידי חיילים, שוטרים ואנשי קבוצות צבאיות סרביות באופן שיטתי. המשטרה המקומית הייתה מעורבת, וראש כוחות המשטרה, דראגן גאגוביץ׳, אף נהג להגיע בעצמו למתקנים האלו כדי לבחור נשים לאנוס על פי טעמו. אלו שנבחרו הוצאו מהמתקנים ונאנסו על ידו. מפקד בצבא רפובליקת סרפסקה, דראגוליוב קונארץ׳, ואנשיו נהגו גם הם להגיע למתקנים האלו באופן שיטתי כדי לבחור נשים ונערות לאנוס על פי טעמם. הנשים והנערות שנבחרו, חלקן בנות 14 בלבד, הוצאו מהמתקנים ושונעו לבסיס החיילים (בית ברחוב אוסמן ג׳יקיץ׳ מספר 16), שם נאנסו על ידם שוב ושוב. אחד הבתים שנקרא ביתו של קרמן הוסב למתקן אונס שנוהל על ידי המפקד רדובאן סטנקוביץ׳. נשים וילדות בוסניאקיות, לרבות ילדות כבנות 12, הוחזקו בו ונאנסו בברוטליות שוב ושוב על ידי כוחות סרביים שביקרו במקום באורח קבע תמורת תשלום. המתקן נקרא בלעג בית זונות. ילדות שהוחזקו במרכזי מעצר שונים הוצאו על ידי חיילים באורח קבע והוחזקו כשפחות המין שלהם. מנשים רבות שהוחזקו במתקנים האלו לא נותר זכר לאחר מכן.

מפקד בצבא רפובליקת סרפסקה, רדומיר קובאץ׳, החזיק באופן אישי ארבע ילדות בדירתו ואנס שלוש מהן פעמים רבות, אחת מהן בת 12. הוא הזמין גם חברים לדירתו והתיר להם לאנוס אותן. בהמשך הוא השאיל שתיים מהן לחיילים שאנסו אותן קבוצתית במשך יותר משלושה שבועות. לאחר שהושבו אליו מכר מייד את אחת מהן כשפחת מין והעניק את השנייה כמתנה לחברו. בהמשך הוא מכר את יתר הילדות.

בעיר דובוי נשים לא סרביות שלא נשחטו מייד נלקחו בשבי במקומות שונים בעיר בתנאים לא אנושיים ונאנסו. המפעל ששימש את חברת בוסנקה בעיר, שייצרה ריבות ומיצים, ובית ספר בכפר גראפסקה באזור הוסבו גם הם למתקני אונס. ארבעה סוגים של כוחות נכחו במתקנים האלו: המיליציה הסרבית המקומית, הצבא היוגוסלבי, כוחות משטרת רפובליקת קראינה הסרבית שבסיסם בעיר קנין, הנקראים מרטיצ׳בצ׳י, בפיקודו של מילאן מרטיץ׳, ואנשי קבוצת הנשרים הלבנים. מתחם דיור לשעבר באצטדיון אולימפי בעיר הוסב גם הוא למתקן אונס. אלפי נשים בוסניאקיות וקרואטיות נכלאו בו ונאנסו בהמוניהן באופן שיטתי. הקבוצות הפרה־צבאיות הסרביות השונות שפעלו באזור, והיו שלוחה של הצבא העממי היוגוסלבי, השתמשו במשאב גופן גם לצורך מימון, וקראו לגברים הסרבים באזור להגיע למתקן ולאנוס אותן באופן שיטתי תמורת תשלום. בשל הביקוש הרב לאנוס אותן אורגנו אוטובוסים ששינעו גברים מהעיר בלגרד ומסביבתה למתקן. נשים רבות מתו במתקן כתוצאה מהאונס הברוטלי שעברו. במחנות המעצר בעיר הופרדו הנשים מהגברים, ובתוך כך כוחות סרביים נהגו להפגיש גברים עם בנות משפחתם ולכפות עליהם לאנוס אותן. באחד המקרים נער בן 14 אולץ לאנוס את אימו.

במחנה קלינוביק כ־100 נשים וילדות בנות 12–60 הוחזקו ונאנסו קבוצתית באורח קבע. ניצולה העידה כי אונסיהן אמרו להן שוב ושוב: אתן תלדנה את ילדינו. אתן תלדנה את הצ׳טניקים [לוחמים סרבים לאומניים] הקטנים שלנו, וכי הם אונסים אותן כדי לשתול [בתוך גופן] את הזרע של הסרבים. בכל פעם שחשקה נפשם של הגברים הסרבים לאנוס אותן, הושמע ברמקול המחנה השיר הלאומי הסרבי מצעד אל הדרינה (בתעתיק: Marš na Drinu), אשר אותת להן כי הן עומדות שוב להיאנס וכי עליהן להיות מוכנות. לעיתים קרובות נבחרו נשים מאותה משפחה. נשים רבות הוכו בזמן שנאנסו, לעיתים בברוטליות, וחלקן אולצו לשאת את העוברים עד תום ההיריון וללדת.

במחנה אומארסקה בין האביב לקיץ 1992 (במשך חמישה חודשים), הוחזקו בין 5,000 ל־7,000 בוסניאקים וקרואטים בתנאים לא אנושיים. נשים במחנה נאנסו בברוטליות, הוכו, גופן הושחת והן נשחטו כדבר שבשגרה. במאי 1992 סרבים מהכפר סנאגובו הקיפו את הכפר ליפליה, כבשו אותו והפכו אותו למחנה ריכוז שבו כלאו 400 איש בכמה בתים. בתים שבהם הוחזקו נשים הוסבו למתקני אונס, והן נאנסו על ידם בברוטליות באורח קבע. במחנה אוזאמניצה באחד המקרים אולצו הגברים השבויים לאנוס נשים שבויות. בעיר סרייבו נשים בוסניאקיות וקרואטיות אולצו להפוך לזונות ונכלאו במתקן שנקרא בלעג בית זונות. כוחות של ארגון האומות המאוחדות שהוצבו באזור נהגו גם הם לבקר בו באורח קבע.

ב־24 במאי 1992 הוקם מחנה טרנופוליה על ידי רשויות הצבא והמשטרה של רפובליקת סרפסקה בכפר טרנופוליה. הוחזקו בו בין 4,000 ל־7,000 גברים, נשים וילדים בכל זמן נתון (מרביתם בוסניאקים וחלקם קרואטים), ובין מאי לנובמבר 1992 הוחזקו בו כ־30,000 שבויים. כמות המזון והמים לא הייתה מספקת והשבויים סבלו לעיתים קרובות מרעב ומצמא. מתקני השירותים היו לקויים גם הם. מרבית השבויים ישנו באוויר הפתוח. המחנה נשמר מכל עבר על ידי הצבא הסרבי. הותקנו קיני מקלעים ועמדות חמושות היטב שכיוונו את נשקן לעבר המחנה. החיילים השתמשו במחבטי בייסבול, במוטות ברזל, בקתות רובים, בידיהם, ברגליהם ובכל דבר אחר שהיה ברשותם כדי להכות את השבויים. נשים וילדות נאנסו על ידי חיילים, שוטרים ושומרי המחנה. הן נאנסו לרוב בלילות. נשים רבות הוצאו בשעות אלו מהמחנה על ידי חיילים ונאנסו על ידם. על כן בלילות שררה אימה גדולה בקרב הנשים והילדות מפני האפשרות שתילקחנה להיאנס.

באזור וישגרד מלון וילינה ולאס הוסב על ידי חיל אוז׳יצה לאחד ממתקני האונס העיקריים והאקסקלוסיביים ביותר. הוחזקו בו רק נשים וילדות שנחשבו ליפות ונבחרו בקפידה, כדי שבין היתר תלדנה להם צ׳טניקים כלשונם, בעוד נשים מבוגרות יותר נלקחו להיאנס במקומות אחרים, כמו בתים מאוכלסים או נטושים. כ־200 נשים וילדות לא סרביות מהאזור, בעיקר בוסניאקיות (רבות מהן מתחת לגיל 14), הובאו למתקן על ידי שוטרים, אנשי הקבוצות הצבאיות הנשרים הלבנים ואנשיהם של המפקדים ז׳לקו רז׳נטוביץ׳ ארקאן ו־ווייסלב ששל. המתקן כונה בלעג בית זונות. הקורבנות נאנסו בברוטליות על ידי המבקרים פעמים רבות והוכו באלות. מילאן לוקיץ׳, מנהיג קבוצה מקומית של לוחמים צבאיים שכונתה הנוקמים, הזאבים והנשרים הלבנים, שהקים את מפקדתו במלון, אנס בעצמו את אחת הנשים כמה פעמים והוציא להורג שבויות שהוחזקו בו. מנהל המלון, דושקו אנדריץ׳, אנס גם הוא נשים שהוחזקו במתקן. מפקד המשטרה, ריסטו פרישיץ׳, סייע באונס ובעינויים שלהן ובהוצאתן להורג. מרביתן מתו או שמו קץ לחייהן ורק פחות מעשר שרדו. גופותיהן לא נמצאו משום שנקברו במקומות נסתרים ולאחר מכן נקברו מחדש. מתקן אונס נוסף הוקם גם במלון וישגרד.

2.24.2 מתקני אונס קרואטיים ובוסניאקיים (1992–1995)

במהלך המלחמה גם כוחות קרואטיים ובוסניאקיים הקימו מתקני אונס. במחנה הכליאה בכפר צ׳לביצ׳י שהיה בשליטה בוסניאקית וקרואטית ובפיקודו של זדראבקו מוצ׳יץ׳ נאנסו נשים סרביות בברוטליות ובאורח קבע. סגנו חאזים דליץ׳ אנס בעצמו שתי נשים. במקרה אחר נחקרה אישה על ידי המפקד המקומי הקרואטי של מיליציית הג׳וקרים, אנטו פורונדז׳יה, שהשתתף בטיהור האתני בעמק לשווה והיה תחת פיקודה של מועצת ההגנה הקרואטית. בחקירה היא הותקפה על ידי פורונדז׳יה, הוכתה ונאנסה דרך פיה והחלחולת שלה על ידי חייל אחר. במחנה דרטלי שבו מרבית השבויים היו אזרחים סרבים שהוחזקו בתנאים לא אנושיים, נאנסו נשים ונאמר להן כי תוחזקנה עד שתלדנה להם אוסטשה (ילד קרואטי שיהפוך ללוחם במיליציה שלהם). בעיר סרייבו נאנסו נשים וילדות סרביות בברוטליות במתקנים שנוהלו על ידי בוסניאקים וכונו בלעג בתי זונות. בשנת 1993 במחנה מעצר בעיריית ויטז אנס בעצמו מפקד המשטרה הצבאית במועצת ההגנה הקרואטית, אנטה קובאץ׳, אישה בוסניאקית. במחנה הליודרום ביישוב רודוץ׳ הוחזקו נשים סרביות ובוסניאקיות יחד ועברו תקיפות מיניות.

2.24.3 המלחמה הקרואטית בוסנית (1992–1994)

במהלך המלחמה התחוללה גם תת־מלחמה בין קרואטיה לבוסניה שבמהלכה נאנסו נשים בוסניאקיות על ידי כוחות קרואטיים. בעמק לשווה נטבחו תושבים בוסניאקים ונשים נאנסו. ב־19 ביוני הותקפה העיירה נובי טרווניק על ידי כוחות קרואטיים. בוסניאקים שהתגוררו בחלקה התחתון נטבחו ונשים נאנסו. יחידות מועצת ההגנה הקרואטית, בפיקודו של איוויצה ראייץ׳, לרבות המאטוריצה וחטיבת באן יוסיפ ילאצ׳יץ׳, פלשו לכפרים בוסניאקיים בעיריית קיסליאק, טבחו בתושבים ואנסו נשים. ב־23 באוקטובר 1993 השתלטו כוחות קרואטיים של יחידות מועצת ההגנה הקרואטית בשם אפוסטולי ומטוריצה, בפיקודו של ראייץ׳, על הכפר סטופני דו הבוסניאקי. מפקדים וחיילים כפו על תושבים לצאת מבתיהם וממקומות מסתורם ושדדו מהם את חפצי הערך. מרבית התושבים שנפלו לידיהם (בין 37 ל־44 איש) נטבחו, בעוד נשים נאנסו קודם. כל הבתים נבזזו לפני שהוצתו. עד למוחרת נחרב רוב הכפר. בין 23 באוקטובר ל־3 בנובמבר בעיירה וארש נבזז רכושם של הבוסניאקים על ידי מפקדי מועצת ההגנה הקרואטית וחייליה, בפיקודו ופיקוחו של ראייץ׳, ונשים עברו התעללות מינית.

2.25 השמדת העם ברואנדה (1994)

מלחמת האזרחים ברואנדה הייתה סכסוך מזוין שהתחולל בין שנת 1990 לשנת 1994 בין ממשלת רואנדה, שנשלטה על ידי בני ההוטו, לבין החזית הפטריוטית הרואנדית, ארגון מורדים שהורכב בעיקר מגולים בני הטוצי. המלחמה פרצה באוקטובר 1990 כאשר כוחות המורדים פלשו לרואנדה מאוגנדה כדי להפיל את הנשיא ז׳ובנל הבירימנה ולהבטיח את שובם של פליטי הטוצי למולדתם. על אף שבשנת 1993 נחתמו הסכמי ארושה שנועדו לסיים את הסכסוך ולהקים ממשלת מעבר משותפת, המתיחות הפוליטית והאתנית נותרה בעינה. נקודת השבירה הטרגית הגיעה באפריל 1994, כאשר מטוסו של הנשיא יורט והוא נהרג. התנקשות זו שימשה אות הפתיחה המיידי להשמדת העם ברואנדה, שבה נטבחו באכזריות מאות אלפי בני טוצי ובני הוטו מתונים בתוך כ־100 ימים בלבד. בעקבות זאת, חידשה החזית הפטריוטית בפיקודו של פול קגאמה את הלחימה, וביולי 1994 הצליחה לכבוש את הבירה קיגאלי ולהשתלט על המדינה כולה. ניצחון צבאי זה שם קץ למלחמת האזרחים ול״השמדת העם, אולם הוביל מייד למשבר פליטים עצום, כאשר מיליוני בני הוטו נמלטו למדינות השכנות, באירוע בעל השלכות דרמטיות שעיצב מחדש את האזור כולו.

עוד לפני שהחלה ההשמדה, נשים טוטסיות נאנסו במלחמת האזרחים. בתחילת אוקטובר 1990, זאיר שלחה מאות חיילים מהדיוויזיה הנשיאותית המיוחדת לעיר קיגאלי. הם יצאו ישירות לחזית והחלו להילחם במיליציית החזית הפטריוטית הרואנדית. נשים נאנסו על ידי החיילים בצפון המדינה ובתיהן נבזזו. במהלך ההשמדה עצמה, בין 250,000 ל־500,000 נשים וילדות טוטסיות בכל רחבי המדינה ומכל הגילים, לרבות נשים הרות, נאנסו בשיטתיות ובברוטליות רבה על ידי גברים הוטואים ממיליציית אינטרהאמווה, כוחות ההגנה של רואנדה, אנשי המשמר הנשיאותי ואזרחים, כחלק בלתי נפרד ומכוון של השמדת העם הטוטסי. רבות נאנסו על ידם קבוצתית. מנהיגים הוטואים (צבאיים ופוליטיים) עודדו ואף הורו ברמה הלאומית והמקומית לאנוס אותן בהמוניהן. כוחות הממשלה גייסו גם אזרחים הוטואים והורו להם לאנוס את השכנות הטוטסיות שלהם. אחת המטרות הייתה לעבר אותן, שכן החברה הפטריארכלית ברואנדה היא פטריליניארית שבה הילדים יורשים את מוצאם מאביהם. נוסף על כך, נאנסו על ידי גברים הוטואים גם נשים הוטואיות שנחשבו למתונות, זוהו פוליטית עם הטוטסים, היו נשואות לגברים טוטסים או העזו להסתיר טוטסים.

כהכנה להשמדה ובמהלכה, נעשה שימוש נרחב בתעמולה מאורגנת, הן בעיתונות המודפסת והן ברדיו, כדי לעודד את הגברים ההוטואים לאנוס את הנשים הטוטסיות, כמו בתחנת הרדיו החופשי של אלף הגבעות, שהציגה את משאב גופן כמפתה. התעמולה מילאה תפקיד חשוב ותרמה משמעותית לאונס הנרחב, האכזרי והפומבי מאוד שלהן. קריקטורות בתקשורת המודפסת הציגו אותן כחפצים מיניים. אחת הקריקטורות שהודפסה בכתב העת קנגורה אף הציגה את ראש כוחות שמירת השלום של ארגון האומות המאוחדות ברואנדה בעצמו, רומיאו דאלייר, נהנה מגופן של שתי נשים טוטסיות, עם הכיתוב בשפת הקיניארואנדה כי הוא, אנשיו וצבאו למעשה לא עמדו בפני גופן המפתה. קריקטורה אחרת הציגה שלושה צנחנים בלגים מקיימים יחסי מין עם נשים טוטסיות. מי שכיהנה כראשת הממשלה ונשחטה כבר בתחילת ההשמדה, אגאת אווילינגיימנה, הוצגה בעצמה בספרות הפוליטית ובתעמולה כמופקרת מבחינה מינית.

לוחמים לעגו לקורבנותיהם והטיחו בהן: אתן נשים טוטסיות חושבות שאתן טובות מדי בשבילנו, ובואו [נאנוס אותן וכך] נבדוק מה הטעם של אישה טוטסית. לעיתים קרובות נאנסו הקורבנות בפומבי, במקומות כמו בתי ספר, כנסיות, מחסומי דרכים, בנייני ממשלה ובין שיחים. תושבים אולצו בכוח ובאיומים לעמוד בסמוך ולצפות בהן נאנסות. בזמן שחלקן נאנסו הושחת גופן, ובפרט השדיים, הנרתיקים והעכוזים שלהן. חלקן נאנסו גם באמצעות חפצים כמו מקלות וכלי נשק – מה שלעיתים קרובות הוביל למותן. נשים וילדות אולצו גם להפוך לשפחות המין הקולקטיביות של גברים הוטואים במשך כמה שבועות, וחלקן הושאו בכפייה. גם נשים הרות נאנסו. אחת הניצולות, מרי לואיז נייובוהונגירו, העידה כי היא נאנסה כחמש פעמים ביום, ובכל פעם ראתה אנשים מקומיים, גנרלים וגברים הוטואים צופים בה נאנסת. בין אונס לאונס, היא אולצה לעבד את האדמה.

נוסף על כך, גברים הוטואים שחררו מאות גברים חולי איידס מבתי חולים וארגנו אותם לחוליות אונס, כדי שידביקו את הקורבנות ויגזרו עליהן מוות איטי ובלתי נמנע. ניצולות העידו כי הגברים שאנסו אותן לעגו להן על כך שלאחר שיבואו על סיפוקם, לא ישמידו אותן, כדי שתחווינה מוות איטי מהמחלה. רבות מהן נדבקו בנגיף. ניצולה העידה: במשך 60 יום, גופי שימש כדרך לכל הבריונים, אנשי המיליציה והחיילים במחוז. הגברים האלו הרסו אותי לחלוטין. הם גרמו לי כל כך הרבה כאב. הם אנסו אותי מול ששת ילדיי. לפני שלוש שנים גיליתי שאני חולה באיידס. בין 19 באפריל לסוף יוני 1994, הגיעה השרה לרווחת המשפחה בעצמה, פולין נירמאסוהוקו, יחד עם בנה ארסן שלום נטאהובאלי, אנשי מיליציית אינטרהאמווה וחיילים, למשרד הפריפקטורה בעיר בוטארה, כדי לקחת בשבי מאות פליטים. הנשים קודם נאנסו על ידם, ולאחר מכן כולם נטבחו במקומות שונים ברחבי קומונת נגומה.

לאחר שהקורבנות נאנסו על ידם, במקרים רבים הן נשחטו תוך שמכות ההרג כוונו לאיברי הרבייה שלהן. איברי המין והעכוזים של אחרות לעיתים נחתכו והושחטו במצ׳טות, בסכינים, במקלות מחודדים, במים רותחים ובחומצה, בין היתר כדי להרוס את יכולות הרבייה שלהן. עוזר מפקד הכוח של משלחת הסיוע של האומות המאוחדות לרואנדה, רב־סרן ברנט בירדסלי, העיד כי ראה גופות של ילדות בנות שש ושבע שנאנסו על ידם בברוטליות כה רבה שהנרתיקים שלהן נותר קרוע ונפוח, מה שלא הותיר ספק שהן נאנסו קבוצתית. הוא העיד: היה הרבה אונס. נראה שבכל מקום שהלכנו מ־19 באפריל ועד לרגע שעזבנו, היה אונס בכל מקום סמוך לאתרי ההרג האלו.

מקרב הנשים הטוטסיות ששרדו את ההשמדה, התברר כי כמעט כולן נאנסו. ההערכה היא שכתוצאה מכך הן ילדו בין 2,000 ל־10,000 תינוקות ואף יותר. בניסיון למנוע זאת, ניסו נשים לבצע הפלות באופן עצמאי. רבות מהן סבלו ממחלות המועברות במגע מיני, לרבות עגבת, זיבה ואיידס, וגילו כי הן נושאות את נגיף ה־HIV, ובהן אלפי אלמנות. ממחקר שנערך בקרב 1,200 אלמנות, עלה כי שני שלישים מהן נשאו את הנגיף ושיעורי ההדבקה באזורים כפריים עלו ביותר מפי שניים. הגישה לתרופות אנטי־רטרו־ויראליות הייתה מוגבלת. ניצולות סבלו גם מסטיגמה ומבידוד חברתי לטווח ארוך, ואונסיהן לא נדרשו לתת דין וחשבון. הניצולות נחשבו לבלתי ראויות לנישואים, וחלק מאלו שהיו נשואות ננטשו על ידי בעליהן. זכויותיהן לרכוש ולירושה נשללו מהן, סיכויי התעסוקה שלהן הוגבלו לעיתים קרובות, והופעל עליהן לחץ שלא לחשוף כי נאנסו. משכך, חלקן העזו לדבר על כך רק לאחר שנים, אם בכלל. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו סבלו גם הם מסטיגמה וכונו ילדי זיכרונות רעים (בצרפתית: les enfants mauvais souvenir) וילדים לא רצויים (בצרפתית: enfants indésirés). לצד זאת, נשים אחרות המשיכו להיות מוחזקות כשפחות מין אישיות במשך כמה שנים, ואף אולצו לעבור למדינות שכנות עם שוביהן.

2.26 מלחמות קונגו (1996–2020)

מלחמת קונגו השנייה, הידועה גם כמלחמת העולם של אפריקה, הייתה סכסוך עקוב מדם שהתרחש ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בין שנת 1998 לשנת 2003. המלחמה פרצה בעקבות משבר אמון קשה בין נשיא קונגו, לורן דזירה קבילה, לבין בנות בריתו לשעבר, רואנדה ואוגנדה, אשר תמכו במרידה נגדו. בתגובה, קבילה זכה לתמיכה צבאית ממדינות אפריקאיות אחרות, בהן אנגולה, זימבבואה ונמיביה. הסכסוך גרר לתוכו תשע מדינות ועשרות קבוצות חמושות, והפך לעימות הקטלני ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. מיליוני בני אדם קיפחו את חייהם במהלך המלחמה, רובם המוחלט כתוצאה ממחלות ומהרעבה המונית, ומיליונים נוספים הפכו לעקורים. בשנת 2001 הנשיא קבילה נהרג בהתנקשות, ובנו ג׳וזף תפס את מקומו והחל בקידום תהליך השלום. על אף חתימת הסכמי שלום בשנת 2002 ועל אף הקמת ממשלת מעבר בשנת 2003, אלימות מקומית המשיכה להיות איום באזורים שונים של המדינה. חוקרים מגדירים את העימות אסון הומניטרי חסר תקדים, אשר הותיר צלקות עמוקות במבנה החברתי והכלכלי של מרכז אפריקה, תוך ביזה וניצול שיטתי של משאבי הטבע במדינה בידי כלל הצדדים הלוחמים.

במהלך המלחמות ואחריהן, יותר מ־2,000,000 נקבות, מתינוקות בנות שנה עד נשים בנות 90, נאנסו על ידי כוחות הצבא והמשטרה, על ידי בעלי סמכות אחרים ועל ידי אנשי מיליציות מכל הצדדים החמושים, כמו צבא ההתנגדות של האל, הכוחות הדמוקרטיים לשחרור רואנדה, הברית של הפטריוטים למען קונגו חופשית וריבונית, הפטריוטים הקונגולזים המתנגדים, חזית ההתנגדות הפטריוטית באיטורי, החזית הלאומנית והאינטגרציונית, הכוחות הפטריוטיים לשחרור קונגו, המאי־מאי, הקונגרס הלאומי להגנת העם, תנועת ה־23 במרץ, בני הטווה הפועלים באזור טנגניקה ומיליציות מקומיות וזרות נוספות, לרבות קבוצות חמושות מבורונדי ומרואנדה (ביניהן אנשי מיליציות של בני הוטו), וכן על ידי אזרחים. כוחות הצבא היו המבצעים העיקריים, ומעשי האונס התרחשו בעיקר במזרח המדינה, במחוז צפון קיוו, במחוז דרום קיוו ובפרובינציות מניאמה וקטנגה. ההערכה היא כי בכל שעה נאנסו כ־48 נשים. הקורבנות נאנסו על ידם בשיטתיות ובברוטליות יוצאת דופן. נשים וילדות אולצו לעיתים להפוך גם לשפחות מין ולזונות ואף הושאו בכפייה.

המפקדים נהגו לעיתים קרובות להתיר ללוחמים שלהם לפלוש לכפרים ולאנוס את הנשים ואת הילדות כפרס. חלקם אף הורו להם לאנוס אותן. במקרים רבים הן נאנסו על ידם קבוצתית בפומבי ואף מול עיניהם של בני משפחותיהן וקהילותיהן שאולצו לצפות. מעשי האונס הפומביים האלו הפכו כה נפוצים שאף ניתן להם השם la reigne שהוא שיבוש המילה Le Règne (שליטה בצרפתית). במהלכם הנשים הופשטו, נקשרו הפוכות באמצע הכפר ונאנסו על ידם קבוצתית. יותר ממחצית מהקורבנות נאנסו בזמן שעבדו בשדות ולרוב על ידי קבוצות של גברים חמושים. נשים הוכו ונאנסו על ידם ולאחר מכן הושארו שרועות על הקרקע. אחרות נאנסו במהלך פשיטות על הכפרים שלהן. נשים רבות נאנסו בסבך שבו הן ניסו להסתתר לאחר שהן נמלטו מבתיהן. נשים נלכדו ונאנסו גם כאשר הן ניסו להימלט לעבר מחנות פליטים. במחוז צפון קיוו ובמחוז דרום קיוו, אלימות נגד נשים כללה אכזריות בלתי נתפסת. נשים וילדות נאנסו על ידי קבוצות חמושות ואולצו להפוך לשפחות מין. הפגיעה של המיליציה האנטי־ממשלתית קאמוינה נסאפו והמיליציה הפרו־ממשלתית באנה מורה באזרחים הובילה לעלייה באלימות מינית. נשים נאנסו מול עיניהם של קרובי המשפחה שלהן. באחד המקרים אולץ גבר לבצע מעשים מיניים בבת משפחתו לפני שהוצא להורג.

נערים ששירתו בכוחות החמושים גם אנסו נשים וילדות. הנער נואל רואבירינבה בן ה־16, למשל, שהיה איש מיליציה במשך שנתיים, הצהיר בגאווה: אם אנו רואים ילדות, זו זכותנו, אנו יכולים לאנוס אותן. נשים נאנסו גם על ידי פקידים במתקני כליאה באורח קבע. גברים לעיתים אף אולצו לאנוס בעצמם את בנות משפחותיהם. לאחר שהם אנסו נשים וילדות (לרבות ילדות בנות חמש ונשים בנות 80), הם החדירו קנה רובה לתוך הנרתיקים שלהן ופתחו באש. איברי מין של אחרות הושחתו בסכינים ובסכיני גילוח. לחלקן נדחפו חפצים לתוך החללים בגופן, כמו ענפי עצים ובקבוקים. על איברי המין של אחרות נשפכו חומרים כימיים, ולתוך הנרתיקים של נשים נשפך גומי מותך.

ב־12 באוקטובר 2002 לאחר שכוחות תנועת השחרור של קונגו והתנועה הקונגולזית הלאומית בפיקודו של קולונל פרדי נגאלימו כבשו את העיירה ממבסה, תושבות נאנסו על ידם בהמוניהן. בשנת 2003, תקיפות מיניות מצד חיילים מקבוצות חמושות ומהצבא נמשכו במחוזות המזרחיים. בשנת 2006, כ־12,000 נשים וילדות נאנסו בתקופה של שישה חודשים. בשנת 2007, 54% מכלל מקרי האלימות המינית שתועדו בששת החודשים הראשונים בוצעו על ידי חיילי הצבא. משנת 2009, חלה עלייה במספר הנשים שנאנסו על ידי כוחותיה החמושים של המדינה. בשנת 2009, כ־1,100 נשים וילדות נאנסו בכל חודש, ומתוכן 72% העידו כי הן עונו בזמן שהן נאנסו. מינואר 2010 עד דצמבר 2013, דווח כי 3,635 נשים וילדות נאנסו (חלקן קבוצתית) על ידי כוחותיה של המדינה (כמעט מחצית), וביניהם כוחות הצבא (35.2%), ועל ידי קבוצות חמושות. מתוך כלל הקורבנות, 73% היו נשים ורבע היו ילדות. ממחקר שנערך במחוז צפון קיוו עלה כי 22% מהנשים היו קורבנות של אלימות מינית.

לאחר המלחמה חיו במדינה עד 200,000 ניצולות שנאנסו, ו־13% מהן היו מתחת לגיל 14. אחת הניצולות, למשל, נערה בת 14, כבר ילדה תינוק פעמיים לאחר שהיא נאנסה ועוברה בכוח. בין ינואר ליולי 2010, 66 פעוטות מתחת לגיל שלוש ו־50 נשים שגילן יותר מ־65 אושפזו בבית החולים פאנזי בעיר בוקאבו לאחר שהן עברו התעללות מינית. הברוטליות שבה הקורבנות נאנסו הובילה לבעיות בריאותיות חמורות. פיסטולות היו תופעה שכיחה, והגישה לניתוחים משחזרים במדינה הייתה מוגבלת. 87% דיווחו על הפרשות מהנרתיקים שלהן (ב־41% מהמקרים ההפרשות היו צואה ושתן), ו־79% דיווחו על כאבים בבטן התחתונה. מסקירת רשומות רפואיות בקרב 658 ניצולות במרכז הבריאות סנט פול בעיר אובירה, עלה כי 9% נדבקו בנגיף הכשל החיסוני, 13% נדבקו בעגבת ו־31% נדבקו בזיבה. מעט ניצולות פנו לטיפול רפואי בשל העלויות הכרוכות ומשום שאם היה מתגלה בפומבי שהן נאנסו, הן היו סובלות מסטיגמה חברתית ומנודות מהמשפחות ומהקהילות שלהן. נוסף על כך, 77% דיווחו כי הן סבלו מטראומה שהובילה לסיוטים ולנדודי שינה, ו־91% דיווחו כי הן חיו בפחד וחשו בושה. גברים שנאנסו והעזו להודות הסתכנו בנידוי על ידי המשפחות והקהילות שלהם ואף בהעמדה לדין פלילי משום שהם עלולים היו להיתפס כהומוסקסואלים, מה שנחשב לפשע במדינה.

2.26.1 משבר קיוו (2004–2020)

לאחר המלחמה כל הצדדים הלוחמים המשיכו לאנוס נשים וילדות במחוז צפון קיוו ובמחוז דרום קיוו בקנה מידה נרחב. אלפי נשים וילדים נאנסו על ידם מדי שבוע. נשים רבות נאנסו על ידם קבוצתית תוך שהן מוכות. קבוצות חמושות רבות גם לקחו בשבי נערים ונערות כדי לגייס אותם לשירותיהן. בפברואר 2004 כוחות העצרת הקונגולזית גומה צרו על העיר בוקאבו במשך עשרה ימים. במהלך התקופה הזו הם טבחו בתושבים ואנסו נשים וילדים, חלקם כבני שלוש בלבד. ממחקר שנערך בין השנים 2005–2006 בקרב 2,465 מטופלות במרכז רפואי בעיר בוניה במחוז איטורי עלה כי 73% מהן נאנסו על ידי גברים חמושים. באוגוסט 2007 דווח כי 181 נשים נאנסו בכפר מוטנדה שבנפת רוטשורו. באותו החודש לוחמים ממיליציית הקונגרס הלאומי להגנת העם, בפיקודו של לוראן נקונדה, פשטו על עשרה בתי ספר תיכוניים וארבעה בתי ספר יסודיים ושבו את הילדים בכוח כדי לצרף אותם לשורותיהם. בדפוס שחזר על עצמו, נערים אולצו להפוך לחיילים בעוד נערות אולצו להפוך לשפחות מין.

ב־31 באוקטובר 2008 נקונדה הודיע ​על תוכניות כביכול ליצור מסדרון ללא אש שבו עקורים יוכלו לשוב לבתיהם, בעוד המיליציה בפועל השתמשה במסדרון כדי לגייס תושבים לשירותיה. גברים ונערים אולצו להפוך לחיילים, בעוד נשים ונערות עברו התעללות מינית ואולצו להפוך לשפחות מין. תושבים שסירבו הוצאו להורג ללא משפט. לאחר שלוחמי המיליציה כבשו את העיירות קיוואנג׳ה ורוטשורו, הם אנסו לפחות 16 נשים וילדות במשך שבועות. בין ינואר לספטמבר 2009 יותר מ־1,400 תושבים נטבחו, בעיקר נשים, ילדים וקשישים. נשים קודם נאנסו על ידם בקנה מידה נרחב. בתשעת החודשים הראשונים של השנה דווח על יותר מ־7,500 נשים שעברו התעללות מינית – וזאת רק על סמך דיווחים ממרכזי בריאות במחוז צפון קיוו ובמחוז דרום קיוו. בשנת 2010, למשל, מנהיג מיליציית מאי־מאי שקה, נטאבו נטאברי שקה, הורה לחייליו לאנוס נשים וילדות בעיירה וואליקלה במשך שלושה ימים כדי להעניש את תושביה על כך ששיתפו פעולה עם כוחות הממשלה. לפחות 387 נשים, ילדים ואף גברים נאנסו על ידם קבוצתית. באוגוסט 2010 יותר מ־500 נשים נאנסו במזרח. במחקר משנת 2010 30% מהנשים במזרח העידו כי הן עברו התעללות מינית. עד שנת 2011 כ־2,000,000 נשים וילדות נאנסו על רקע הסכסוך, בעוד רק בשנה זו נאנסו 400,000 נשים וילדות.

בשנת 2012 נאנסו 72 נשים על ידי אנשי מיליציית ה־23 במרץ בעיירה מינובה. בנובמבר 2012 כוחות צבא קונגו שהפסידו בקרב נסוגו מקו החזית אל העיירה מינובה. מהתמודדות מול גברים לוחמים הם לפתע ניצבו מול נשים וילדות חסרות ישע, והן היו עבורם טרף קל להשבת תחושת העליונות האבודה שלהם. כל הנשים והילדות בעיירה (יותר מ־1,000) נאנסו על ידם בשיטתיות במשך שלושה ימים. בשנת 2013 אנשי מיליציית ה־23 במרץ הוציאו תושבים להורג ללא משפט באזורים מיושבים, בעוד נשים הם קודם אנסו. לפחות 61 נשים נאנסו על ידי אנשי תנועת ה־23 במרץ סמוך לעיר גומה. בנובמבר 2013 עשרות נשים מהכפר פינגה נלקחו בשבי על ידי אנשי מיליציית מאי־מאי שקה ואולצו להפוך לשפחות מין. ב־1 במאי 2015 במהלך התקפה על אזור קיקמבה בדרום קיוו, 100 נשים נאנסו. בשנת 2017 חלה עלייה במספר מקרי האלימות המינית מצד כוחות הצבא והמשטרה, ו־41% מהאלימות המינית שבוצעה על ידי כוחות הצבא ו־42% מהאלימות המינית שבוצעה על ידי המשטרה הופנו כלפי ילדים. בשנת 2024 מספר הנשים שנאנסו הוכפל. נוסף על כך, נשים סודניות ומרכז־אפריקאיות נלקחו בשבי ושונעו בכוח למדינה על ידי מיליציית צבא ההתנגדות של האל, שם הן אולצו להפוך לשפחות מין.

נשים וילדות היו הקורבנות העיקריים שנאנסו במלחמות בקונגו, אולם גם אונס גברים וילדים היה נפוץ: ממחקר שנערך בין השנים 2005–2006 בקרב 100 מטופלים זכרים במרכז רפואי בעיר בוניה במחוז איטורי עלה כי 95.2% מהם נאנסו על ידי גברים חמושים. בשנת 2009 אונס זכרים היה שיטתי ובמגמת עלייה. בשנת 2020 גבר צעיר ממחוז טנגניקה הופשט מכל בגדיו על ידי אנשי מיליציית הטווה, נאנס על ידם ולאחר מכן אולץ לאנוס בעצמו את אימו.

2.27 מלחמת דארפור (2003–2020)

מלחמת דארפור היא סכסוך מזוין מתמשך המתרחש בחבל דארפור שבמערב סודאן, אשר פרץ רשמית בפברואר 2003. הלחימה החלה כאשר ארגוני מורדים, בהם התנועה לשחרור סודאן ותנועת הצדק והשוויון, התקוממו נגד הממשלה הסודאנית בטענה לקיפוח ולדיכוי מתמשך של האוכלוסייה האפריקאית הלא־ערבית. בתגובה, פתחה ממשלת סודאן במערכה צבאית אכזרית, תוך הפעלת מיליציות חמושות המכונות ג׳נג׳וויד. כוחות אלו פעלו בגיבוי הממשלה והובילו מסע של טיהור אתני נגד תושבי החבל, שכלל הרס כפרים, ביזה והשמדה המונית. הסכסוך הוביל לאחד המשברים ההומניטריים הקשים ביותר במאה ה־21, עם מאות אלפי הרוגים ומיליוני פליטים ועקורים שאולצו להימלט למחנות בסודאן ובמדינות שכנות כמו צ׳אד. אלימות וחוסר יציבות ממשיכים להיות חלק ממציאות החיים בחבל דארפור גם בשנים שלאחר מכן.

לאחר שכוחות הג׳נג׳וויד הקיפו כפר ופלשו אליו, הם עברו מבית לבית וטבחו בגברים ובילדים (הזכרים), בעוד את הנשים ואת הילדות הם אנסו, או שגררו את כולם למקום מרכזי, שם הם השמידו את הגברים ואת הילדים הזכרים, ולאחר מכן אנסו את הנשים ואת הילדות. בשלב השני הכוחות יצאו לכפרים ולעיירות סמוכים, למחנות עקורים פנימיים או למעבר הגבול עם צ׳אד, כדי לאנוס גם את הנשים ואת הילדות שניסו להימלט מהם. באזור נידח בדארפור נאנסו יותר מ־400 נשים וילדות. חלק מהנשים נאנסו מול עיניהם של הבעלים שלהן. נשים וילדות נאנסו בפרט בזמן שעזבו את מחנה העקורים או את היישוב שלהן כדי לחפש עצים להסקה. ניצולות העידו כי הגברים שאנסו אותן כינו אותן בשמות גנאי בערבית כמו שפחות (בתעתיק: abid) ושחורות (בתעתיק: zurga). הניצולה סואלה סולימאן העידה כי התוקף שלה לעג לה על הסיבה שהוא אונס אותה ואמר: ילדה שחורה, את כהה מדי. את כמו כלב. אנו [אונסים אותך כי אנו] רוצים להוליד [לך] תינוק בהיר. לאחר שנשים נאנסו על ידי אנשי מיליציות הג׳נג׳וויד, גופן סומן בצריבה. איברי המין של קורבנות הושחתו כדבר שבשגרה. נשים גם נלקחו בשבי ונמכרו כשפחות מין.

ב־24 באוגוסט 2006 דווח כי מאות נשים נאנסו סביב מחנה הפליטים קלמה במהלך השבועות הקודמים. במקרה אחר שבע נשים שיצאו מהמחנה כדי לאסוף עצי הסקה נאנסו קבוצתית על ידי כוחות הג׳נג׳וויד, תוך שהן מוכות על ידם. לאחר מכן הם הפשיטו אותן מכל בגדיהן, שחררו אותן וצפו בהן מנסות להימלט מהם עירומות לקולות צחוקם. בנובמבר 2014 העיירה טאביט, שרוב תושביה הם בני הפור, הותקפה על ידי חיילי ממשלה בשלושה גלי תקיפה שנמשכו יום וחצי. גברים נלקחו בשבי בעוד 221 נשים וילדות נאנסו. נוסף על כך תושבים הוכו ורכושם נבזז. עד שנת 2015 כוחות התמיכה המהירה המשיכו לאנוס נשים. בחברה הזו אישה שנאנסה נחשבה לחרפה לכל בני משפחתה, ועל כן נשים וילדות ששוחררו לבסוף סבלו מנידוי, מפחד ומהפחדה מצד פקידי ממשלה רבים. הן לא שבו למשפחותיהן ושמרו על שתיקה. נוסף על כך הן לא יכלו לגשת לאזורים שנפגעו.

2.28 המרד של בוקו חראם (2009–2025)

בוקו חראם הוא ארגון טרור אסלאמיסטי קיצוני הפועל בעיקר בצפון־מזרח ניגריה ובמדינות השכנות לה, כגון צ׳אד, ניז׳ר וקמרון. הארגון הוקם בשנת 2002 כדי להחיל את חוקי השריעה באזור וכדי להיאבק בהשפעות תרבותיות זרות, כפי שמשתמע משמו, שפירושו המקובל הוא חינוך מערבי הוא חטא. בשנת 2009 פתח הארגון בהתקוממות מזוינת ואלימה נגד ממשלת ניגריה, שהסלימה משמעותית עם השנים. מאבקו של בוקו חראם מתאפיין באכזריות קיצונית המופנית ברובה כלפי האוכלוסייה האזרחית, וכולל פיגועי התאבדות, מעשי טבח נרחבים, הרס כפרים שלמים וחטיפות המוניות של נשים ושל ילדים. האירוע המוכר ביותר בהקשר זה הוא חטיפתן של למעלה מ־200 תלמידות בית ספר בעיירה צ׳יבוק בשנת 2014, פשע שעורר זעזוע עמוק וגינויים ברחבי העולם. בשנת 2015 נשבע הארגון אמונים לארגון המדינה האסלאמית (דאעש), צעד שהוביל בהמשך לפיצולים אידאולוגיים וארגוניים בתוך שורותיו. העימות העקוב מדם מול כוחות הביטחון הניגרים ומול הקואליציה הצבאית האזורית הפך לאחד הסכסוכים הקטלניים ביותר ביבשת אפריקה, והוביל למשבר הומניטרי חמור באזור אגן ימת צ׳אד, אשר גבה את חייהם של עשרות אלפי בני אדם והותיר מיליוני פליטים ועקורים שבתיהם נחרבו.

המיליציה החזיקה באידאולוגיה נוקשה כלפי נשים וילדות. על פי תפיסתה הן לא נועדו ללמוד בבתי ספר ולרכוש השכלה, אלא לשמש שפחות מין עבור גברים ולבשל להם. על כן במהלך פשיטות אנשיה לקחו אותן בשבי והפכו אותן לשפחות המין שלהם או נשאו אותן בכפייה. מאז שנת 2014 לפחות 2,000 נשים וילדות נלקחו בשבי על ידי המיליציה ורבות מהן אולצו להפוך לשפחות מין. בליל 14 באפריל 2014 פשטו אנשי המיליציה על בית הספר התיכון הממשלתי לנערות בנות 16–18 בעיירה צ׳יבוק, שבה היה רוב נוצרי, כדי לקחת אותן בשבי ולאנוס אותן באורח קבע. התלמידות אולצו לצאת וחלקן הועמסו מייד על משאיות שהמתינו בחוץ. היתר אולצו לצעוד כמה קילומטרים ולאחר מכן הועמסו גם הן על משאיות של המיליציה שהגיעו לאזור. בכלי הרכב שונעו 276 נערות, כולן או מרביתן כנראה למחנות מבוצרים של המיליציה באזור קונדוגה שביער סמביסה, שמורת טבע המשתרעת על פני 60,000 קילומטרים רבועים.

הנערות אוסלמו והושאו בכפייה לאנשי המיליציה. מחירה של כל אחת עמד על 2,000 נאירה (6 דולר). נערות רבות שונעו עם לוחמים גם לקמרון ולצ׳אד השכנות, כדי למכור אותן לנישואים בכפייה במחיר נמוך מדולר עבור כל אחת. ב־5 במאי, זמן קצר לאחר השעה 13:00, הפיצה המיליציה סרטון שבו נטל שקאו אחריות והצהיר כי הנערות לא היו צריכות להיות בבית הספר אלא נשואות משום שילדות מגיל תשע כבר מתאימות לנישואים, ועל כן הן הושאו על ידם בכפייה. הוא הוסיף: אללה הורה לי למכור אותן. אבצע את הוראותיו, משום ששימוש בנשים ובילדות כשפחות מותר על פי האסלאם. שבוע לאחר מכן הפיצה המיליציה סרטון נוסף שבו נראו כ־130 מהנערות לבושות בצ׳אדורים ובחיג׳אבים אסלאמיים ארוכים. שקאו הצהיר בסרטון כי רבות מהנערות אינן מוסלמיות וכי הם יטפלו בהן כפי שהנביא מוחמד טיפל בכופרות שלקח בשבי. הוא איים כי אם אנשי המיליציה העצורים בבתי הסוהר לא ישוחררו, הנערות תושארנה בשבי והם למעשה ימשיכו לאנוס אותן באורח קבע.

ב־30 במאי 2014 נמצאו שתיים מהנערות אנוסות, גוססות וקשורות לעץ. כפריים העידו כי המיליציה הותירה אותן כך ושחטה ארבע נערות סוררות נוספות שאותן קברה. בהמשך השנה הצליחו ארבע נערות להימלט והלכו במשך שלושה שבועות עד שהגיעו למקום מבטחים ב־12 באוקטובר. הן העידו כי הוחזקו במחנה בקמרון ונאנסו מדי יום. באפריל 2015 צילמה המיליציה את הנערות נאנסות והפיצה את הסרטון, תוך הצבת תנאים לשחרורן. היא הצהירה כי היא מוכנה לשחרר 18 מהנערות משום שהן ממילא כבר חולות באופן אנוש וחלקן נושאות את נגיף הכשל החיסוני. אולם לבסוף הן לא שוחררו. הן נלקחו על ידי מיליציה אחרת שהאמינה שמשאב גופן עדיין יכול להניב לה רווחים. באוגוסט 2016 פרסמה המיליציה סרטון נוסף בהוראתו של שקאו שבו הוצגו כ־50 מהנערות, חלקן אחזו תינוקות שילדו לאחר שנאנסו. דובר חמוש רעול פנים שעמד לידן דרש את שחרור הלוחמים הכלואים בתמורה לשחרורן. הוא הצהיר כי 40 מהן הושאו בכפייה. באפריל 2023 חולצו שתי נערות יחד עם תינוק שאחת מהן ילדה לאחר שנאנסה. שתיהן הושאו בכפייה שלוש פעמים בשבי. נשים וילדות ששוחררו משבי המיליציה נחשבו לחרפה משום שנאנסו, ועל כן התמודדו לעיתים קרובות עם דחייה מצד קהילותיהן ומשפחותיהן.

ב־19 בפברואר 2018 בשעה 17:30 פשטה המיליציה על המכללה הממשלתית למדעים ולטכנולוגיה לנערות בעיירה דאפצ׳י, שבתה 110 נערות וילדות בנות 11–19 ושחטה חמש. המיליציה הסכימה תמורת כופר עצום לשחרר את היתר רק לאחר שהסכימו להתאסלם, מלבד הנערה ליאה שריבו בת ה־14, שהושארה בשבי משום שסירבה. לוחמי המיליציה הזהירו את הורי הנערות ששוחררו שלא יעזו לשלוח אותן שוב לבית הספר. באשר לנערה שריבו, החליטה המיליציה להראות לה מהו גורלה של כופרת כלשונם שמסרבת להתאסלם. היא אוסלמה והושאה בכפייה למפקד במיליציה. היא נאנסה על ידו באורח קבע וכתוצאה מכך ילדה לו תחילה את בנו. בסוף שנת 2020 ילדה לו את ילדו השני, ובשנת 2023 את ילדו השלישי. נכון לשנת 2025 היא עדיין הוחזקה בשבי.

2.29 מלחמת האזרחים בסוריה (2011–2024)

מלחמת האזרחים בסוריה היא סכסוך מזוין מורכב ומתמשך, שפרץ במרץ 2011 על רקע גל ההתקוממויות העממיות של האביב הערבי. מה שהחל כהפגנות אזרחיות שלוות שקראו לרפורמות דמוקרטיות ולסיום שלטונו של הנשיא בשאר אל־אסד, הידרדר במהירות למלחמה אכזרית. בסכסוך מעורבים צבא סוריה, קבוצות מורדים מגוונות, מיליציות כורדיות וארגוני טרור ג׳יהאדיסטיים. עם הזמן, המלחמה הפכה לזירת מאבק אזורי ובין־לאומי, כאשר רוסיה, איראן וחזבאללה התערבו צבאית כדי לבסס את שלטון אסד, בעוד ארצות הברית וטורקיה תמכו בפלגים של האופוזיציה. הלחימה התאפיינה באכזריות יוצאת דופן כלפי האוכלוסייה האזרחית, וכללה פשעי מלחמה חמורים כגון שימוש בנשק כימי, פגיעה מכוונת בתשתיות והפצצות חסרות הבחנה. המלחמה חוללה את אחד המשברים ההומניטריים החמורים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. מאות אלפי בני אדם נהרגו, ויותר מחצי מאוכלוסיית סוריה אולצה לעזוב את בתיה, מה שיצר מיליוני עקורים ופליטים. אף שבעשור שלאחר מכן חלה ירידה משמעותית בעצימות הלחימה ומשטר אסד הצליח להשיב לידיו את השליטה על מרבית שטחי המדינה, הסכסוך טרם הגיע לסיום רשמי, וסוריה נותרה מדינה משוסעת והרוסה המוגדרת לא פעם כטרגדיה היסטורית.

במהלך המלחמה נאנסו עשרות אלפי נשים וילדות על ידי כוחות הביטחון הסוריים, כוחות פרו־ממשלתיים, פקידי מדינה, כוחות המדינה האסלאמית, כוחות הצבא הסורי החופשי, אנשי מיליציות השביחה ומיליציות פרו־ממשלתיות אחרות, כאסטרטגיה מתוכננת. נשים נאנסו על ידי כוחות הביטחון הממשלתיים, מורדים ואנשי מיליציות בשיעורים גבוהים. אימת האונס הייתה הסיבה העיקרית להימלטותן של 600,000 נשים מאזור המלחמה. עם פרוץ המלחמה ארגנו כוחות המדינה את אונס הנשים בעיר דרעא. כאשר החלו בדיכוי מפגינים בעיר ג׳סר א־שוגור, טקטיקה שננקטה הייתה פשיטה על בתים שבהם ישנו נשים כדי לאנוס אותן. ב־13 באוגוסט 2012 הורו קצינים עלווים לחייליהם קודם לאנוס נערות בעיר חומס ולאחר מכן להוציא אותן להורג בירי. חיילים שסירבו לאנוס אותן נורו על ידי הצבא. בשנת 2013 דווח כי ילדים וילדות בקושי בני 12 נאנסו ועונו באיברי המין שלהם. מתחילת המלחמה ועד סוף נובמבר 2013 נאנסו כ־6,000 נשים, חלקן קבוצתית, אולם המספרים כנראה גבוהים בהרבה בהתחשב בכך שרוב המקרים לא דווחו. מרביתן נאנסו על ידי כוחות הממשלה, בפרט במהלך התקפות על עמדות מורדים, במחסומים ובמתקני מעצר.

בשנת 2013 נאנסו נשים במתקן הכליאה של ענף הביטחון הפוליטי הסורי, ונשים אחרות עברו התעללות מינית במתקן הכליאה של ענף הביטחון הצבאי בעיר לטקיה. באפריל ובאוגוסט 2014 דווח כי כוחות הממשלה וכוחות שתמכו בה המשיכו לאנוס נשים בשיטתיות. רבות מהן התעברו. בשנת 2015 דווח כי במהלך כל המלחמה נאנסו נשים וילדות גם במתקני מעצר ממשלתיים, בפרט במתקני החקירות של מנהלת המודיעין הצבאי ובמתקני כליאה שנוהלו על ידי מנהלת הביטחון הכללי בעיר דמשק. באוגוסט 2018 נאנסה אישה בעיר חמה על ידי מנהיג חטיבת סולימאן־שה בעצמו, מוחמד אל־ג׳אסם, שכונה אבו אמשה. נשים שנאנסו נחשבו לחרפה בעיני בני משפחותיהן וקהילותיהן ונשחטו על ידם. אלו שהותר להן לחיות לא היו ראויות לנישואים, ועל כן ניצולות רבות שמרו על שתיקה. גברים שהוחזקו במתקני כליאה אוימו שוב ושוב כי נשותיהם ובנותיהם תיאנסנה. נאנסו גם נערים וילדים זכרים. באחד המקרים נאנס נער בן 15 מול עיניו של אביו, ובמקרה אחר נאנס ילד בן 11 על ידי שלושה קצינים משירותי הביטחון. גברים נאנסו באלות. במתקן הכליאה הצבאי סיידנאיא בפרברי העיר דמשק נאנסו נשים, בעוד גברים אולצו להתפשט ולאנוס זה את זה פעמים רבות.

2.29.1 המדינה האסלאמית (2014–2017)

בשנת 2014 הכריזה המדינה האסלאמית על החייאת המוסד המתיר שימוש בנשים ובילדות שאינן מוסלמיות כשפחות מין והעברתן מיד ליד. היא הצהירה כי לא זו בלבד שגברים מוסלמים רשאים לאנוס נשים שאינן מוסלמיות, אלא שזוהי אף מצווה ועודדה אותם לאנוס אותן. היא קבעה כי ההיתר לאנוס אותן מניב למעשה שני תוצרים: האחד, מניע גברים להתאסלם, והשני, כופה עליהן ללדת ילדים מוסלמים שיהפכו גם הם ללוחמים הדרושים להפצת שליטתה. על פי התפיסה שרווחה, כל אישה שאינה מוסלמית חייבת להיאנס לפחות על ידי עשרה לוחמים שונים של המדינה האסלאמית כדי לכפר על כפירתה. בכירי המדינה האסלאמית היו המובילים העיקריים בסחר השיטתי בהן. בחודש אוקטובר היא הצהירה במפורש בכתב העת המקוון שלה דאבק כי קיימת הצדקה דתית על פי החדית׳ והקוראן להפוך את נשותיהם ואת בנותיהם של מי שאינם מוסלמים לשפחות מין ולאנוס אותן, לרבות ילדות, משום שהן שלל המלחמה, שלל הג׳יהאד, כמו הנשים היזידיות המשתייכות כלשונה לדת הכפירה. עוד היא קבעה כי מעשים אלו מותרים כלפי לא מאמינות שסירבו להתאסלם. נכתב כי השימוש בנשותיהם כשפחות מין הוא היבט מבוסס היטב של השריעה, שאם מישהו יכחיש אותו או ילעג לו, הרי שהוא מכחיש את פסוקי הקוראן ואת דברי הנביא או לועג להם ובכך כופר באסלאם. על כן כישות ארגונית, היא אימצה והסדירה זאת.

בסוף השנה פרסמה המדינה האסלאמית במרשתת חוברת שהתמקדה בהנחיות כיצד לנהוג בשפחות. בחוברת נכתב כי הקוראן מתיר ללוחמים לאנוס אותן ונקבע במפורש כי מותר לאנוס גם ילדות קטנות מרגע שגופן ניתן לחדירה, גם אם טרם הגיעו לגיל ההתבגרות. נכתב גם כי מותר ללוחמים לעבר אותן או לסחור בהן כשפחות מין. נוסף על כך, מותר להכות אותן כדי להופכן לכנועות. בינואר 2015 הוכרזו כללים נוספים בנוגע לשפחות מין. במאמר בכתב העת נכתב כי הגברים המוסלמים שהפכו נשים וילדות לא מוסלמיות לשפחות המין שלהם ואונסים אותן אינם צריכים להכחיש זאת, אלא למעשה להתגאות בכך בפומבי, משום ששעבודן המיני (בתעתיק: Tasarri) מותר על פי פסיקת השריעה הגדולה והסונה הנבואית הטהורה שכותרתה שעבוד (בתעתיק: Saby). הזכות שניתנה לגברים מוסלמים לאנוס כופרות נחשבה לפרס הנשגב ביותר שהם יכלו לקבל. כך למשל, ביוני 2015, בתחרות שינון הקוראן שנערכה בעיר מוסול קיבלו שלושת הגברים הזוכים שפחות מין כפרס. מכיוון שלוחמים רבים לא רצו שהן תלדנה להם, כתוצאה מהאונס, צאצאים נחותים כמותן, הותר להם באופן מפורש לפלוט מחוץ לגופן בכל פעם שאנסו אותן. נוסף על כך קבעה המדינה האסלאמית כי מותר לשאת ילדות בכפייה.

עשרות אלפי נשים וילדות יזידיות, נוצריות, שיעיות, טורקמניות, שבאקיות ואחרות, לרבות ילדות בנות תשע בלבד, נאנסו באופן שיטתי על ידי לוחמי המדינה האסלאמית, לוחמים מיתר הקבוצות החמושות וגברים מוסלמים אחרים באזורים שכבשה המדינה האסלאמית, רק בשל היותן לא מוסלמיות־סוניות, כופרות כלשונם. לעיתים נלקחו בשבי כל הנשים והילדות במשפחה ואולצו להפוך לשפחות מין. רבות הוענקו, נמכרו או נסחרו כשפחות מין ללוחמים ולגברים מוסלמים אחרים בקנה מידה נרחב, או שהושאו להם בכפייה. בפני שבויות רבות הוצבו שתי אפשרויות: להתאסלם או להיאנס על ידי גברים מוסלמים. נשים וילדות יזידיות נאנסו על ידם בשיטתיות ואולצו להפוך לשפחות המין שלהם. האונס השיטתי שלהן השתלב עמוק בתאולוגיה הרדיקלית של המדינה האסלאמית. נשים יזידיות רבות נאנסו קבוצתית בדפוס שהפך לנוהג. הפיקוד נתן יד חופשית ללוחמים לאנוס נשים יזידיות ככל שרצו.

המדינה האסלאמית גייסה עשרות אלפי לוחמים זרים מרחבי העולם, ועד מחצית שנת 2018 גדל מספרם באופן מעריכי ליותר מ־40,000. כתוצאה מכך ניכרו פערים לשוניים ותרבותיים עמוקים בשורותיה, ושילובם היה קריטי. על כן השתמשו מנהיגי המדינה האסלאמית ישירות באונס השבויות כדי להביא לביסוס היחסים והנאמנות בין לוחמים מקומיים ובין זרים, על ידי העברתן מיד ליד, מה שהוכח כיעיל. לוחמים זרים כמקומיים אנסו שבויות באורח קבע ואף הפכו לשותפים מרכזיים באונס שלהן. לאחר שלוחמי המדינה האסלאמית כבשו אזור, הופרדו הגברים במקרים רבים מהנשים ולרוב נטבחו, בעוד הנשים, הנערות והילדות הצעירות חולקו בין הלוחמים, נאנסו על ידם ואולצו להפוך לשפחות המין שלהם או הושאו להם בכפייה. לאחר שנאנסו, הועברו השבויות ללוחמים אחרים, בעוד חמישית מהן נגבו כמס ונסחרו לשווקים למכירת שפחות מין כדי לגייס כספים, כמו בערים מוסול וא־רקה. שבויות נמכרו שוב ושוב ונאנסו בכל פעם על ידי גברים אחרים. הדבר התבסס על פרקטיקה שנקראה נישואים זמניים. הנשים המבוגרות יותר שלא היו לטעמם לרוב שונעו לשוק מאולתר למכירת שפחות מין בניסיון למכור גם אותן.

נשים ונערות יזידיות שכבר היו הרות לפני שהן נלקחו בשבי עברו הפלות בכפייה. נשים שהוחזקו בשבי הוכו לעיתים קרובות על ידי שוביהן כדי לחנך אותן להיאנס על ידם בכניעה. שבויות יזידיות עוברו בכפייה, בעוד שובים אחרים נהגו להזריק לנשים ולנערות היזידיות שהם אנסו חומרים פרמקולוגיים למניעת היריון. אלו שבכל זאת התעברו אולצו לעבור הפלות בכפייה. נשים וילדות נאנסו לא רק על ידי שוביהן, אלא לעיתים קרובות גם על ידי חבריהם. המדינה האסלאמית הוציאה להורג נשים שהעזו לסרב להיאנס בכניעה על ידי לוחמיה. ב־17 בדצמבר 2014 דווח כי לפחות 150 נשים וילדות משבט אל־בו נימר בעיר פלוג׳ה, חלקן הרות, נשחטו משום שהעזו לסרב להיאנס בכניעה על ידי לוחמים. באוגוסט 2015 נשחטו 19 נשים נוספות מאותה הסיבה.

הנשים היזידיות שנלקחו בשבי ושונעו לשווקים למכירת שפחות מין נבדקו מייד על ידי גינקולוגים כדי לקבוע אם הן בתולות או הרות לפני מכירתן. נשים שנמצאו הרות עברו הפלות בכפייה. הנשים והילדות הוצגו בשווקים בעודן נושאות תגי מחיר. ככל שהיו צעירות יותר, כך היו יקרות יותר. ב־3 בנובמבר 2014 הנפיקה המדינה האסלאמית מחירון מקוון לנשים ולילדות יזידיות ונוצריות, ובשנת 2015 קבעה מחירון רשמי: ילדות בנות 1–9: 200,000 דינר (169 דולר). נשים, נערות וילדות בנות 10–20: 150,000 דינר (127 דולר). נשים בנות 20–30: 100,000 דינר (85 דולר). נשים בנות 30–40: 75,000 דינר (63 דולר). נשים בנות 40–50: 50,000 דינר (42 דולר). עם זאת, חלק מהשבויות נמכרו גם תמורת חפיסת סיגריות ואף הוענקו כמתנה. שבויות נמכרו כשפחות מין גם לגברים בערב הסעודית ובמדינות נוספות במפרץ הפרסי ובטורקיה.

נשים וילדות נמכרו גם באופן מקוון באמצעות תמונות שהועברו ביישומונים מוצפנים, בעיקר בטלגרם ובפייסבוק ובמידה מועטה בוואטסאפ. כל השבויות שצולמו בתמונות היו מתחת לגיל 30, וחלקן ילדות שטרם סיימו בית ספר יסודי. כולן צולמו באולם מרופט ומאחוריהן הוצבו כיסאות מרופדים יתר על המידה או וילונות ברוקד. הן הצטוו להביט במצלמה כאשר רבות מהן מאופרות בכבדות כדי שפניהן יפתו קונים פוטנציאליים לאנוס אותן. המדינה האסלאמית רשמה כל שפחה תחת שם בעליה והשתמשה ביישומונים כמו טלגרם כדי שאם תעז לנסות להימלט מבעליה, יוכל כל כוח ביטחון, מחסום או נקודת שליטה לזהותה. באמצע שנת 2016, אף שאיבדה שטחים לכוחות עיראקיים, הידקה המדינה האסלאמית את פיקוחה על 3,000 נשים וילדות שהוחזקו כשפחות מין כדי להבטיח שלא תוכלנה להימלט.

ניצולות העידו כי שוביהן הסבירו להן בגאווה כי אללה שבע רצון מכך שכופרות נאנסות על ידי גברים מוסלמים. נערה בת 15 העידה: [בזמן שהשובה שלי אנס אותי] הוא המשיך לומר לי שזה עיבאדה [פולחן בערבית]. ילדה אחרת בת 12 העידה: [השובה שלי אמר לי כי] בכך שהוא אונס אותי הוא מתקרב לאללה. אישה בוגרת שהוחזקה בשבי יחד עם ילדה בת 12 העידה כי כאשר התחננה בפני שובן שיפסיק לפחות לאנוס את הילדה, הוא השיב לה כי היא שפחה, וזה משמח את אללה שהיא נאנסת על ידו. שובים נהגו להיפטר מהתינוקות הזכרים שילדו שפחות המין שלהם לפני שנלקחו בשבי, משום שמשאב גופם נחשב לחסר תועלת עבורם. ביוני 2017 דווח למשל כי אישה הופרדה מבנה בן השנה ואולצה להפוך לשפחת מין. היא הורעבה במשך שלושה ימים במרתף עד שלבסוף הביאו לה שוביה ארוחה. לאחר שסיימה לאכול אמרו לה: בישלנו את בנך בן השנה שלקחנו ממך, וזה מה שאכלת. לוחמים נהגו להתרברב במספר הנשים שאנסו. אחד מהם, עמאר חוסיין, התרברב כי אנס לבדו יותר מ־200 נשים מקבוצות המיעוטים בעיראק. שבויות רבות ניסו לשים קץ לחייהן. נערות יזידיות בעיראק שנאנסו על ידי לוחמים, למשל, שמו קץ לחייהן בקפיצה אל מותן מהר סינג׳אר.

ביוני 2014, במהלך כיבושן של הערים העיראקיות, נלקחו נשים בשבי ונאנסו על ידי לוחמי המדינה האסלאמית. בין 6 ביולי ל־10 בספטמבר נלקחו נשים וילדות בשבי ונאנסו באופן שיטתי ונרחב על ידי לוחמי המדינה האסלאמית וקבוצות מורדים בעלות בריתה. בחודש אוגוסט נלקחו בשבי בין 5,000 ל־7,000 נשים וילדות יזידיות ונמכרו כשפחות מין או הושאו בכפייה בצפון עיראק. באותו החודש נלקחו בשבי 450–500 נשים וילדות ושונעו לאזור נינוה. מהן נבחרו 150 נשים וילדות רווקות שהיו בעיקר מהקהילות היזידיות והנוצריות. הן שונעו לסוריה ושם הוענקו ללוחמים כפרס או נמכרו כשפחות מין לגברים מוסלמים אחרים. ב־3 באוגוסט נכבש כל הכפר קוצ׳ו שמנה כ־1,826 תושבים. הגברים והנערים שגילם עלה על 14 הופרדו ומרביתם נטבחו, ויותר מ־1,000 נשים וילדים נלקחו בשבי: הילדים הזכרים הועברו למחנות צבאיים, שם אומנו ואולצו להפוך גם ללוחמים, בעוד הנשים והילדות הוענקו ללוחמים ונמכרו כשפחות מין. באותו היום נלקחו בשבי נשים וילדות יזידיות מאזור אל־קחטאניה ואולצו להפוך לשפחות מין, ומתוכן 450–500 שונעו לעיר תלעפר. מאות נוספות שונעו לכפר סיבא שייח׳ ח׳דר ומשם לעיירה בעאג׳. בין 3 ל־6 באוגוסט נלקחו בשבי 500 נשים וילדים יזידים בעיירה בעאג׳, ויותר מ־200 מהכפר תל בנאת. הנשים והילדות אולצו להפוך לשפחות מין.

ב־4 באוגוסט, לאחר שנכבשו הרי סינג׳אר, נלקחו בשבי נשים וילדות בכפר היזידי חרדן ואולצו להפוך לשפחות מין. נשים יזידיות אחרות נלקחו בשבי בכפרים אחרים באזור. ב־6 באוגוסט נלקחו בשבי 400 נשים יזידיות בעיירה סינג׳אר כדי למכור אותן כשפחות מין. ב־7 באוגוסט דווח כי עשרות גברים יזידים בעיירה סינג׳אר נטבחו, ונשותיהם הוענקו ללוחמי ג׳יהאד רווקים. ב־10 באוגוסט נלקחו בשבי כ־7,000 נשים וילדות ואולצו להפוך לשפחות מין בצפון עיראק. ב־12 באוגוסט דווח כי כ־1,500 שבויות יזידיות ונוצריות אולצו להפוך לשפחות מין. ב־15 באוגוסט נלקחו בשבי עד 1,000 נשים וילדים בכפר היזידי קוצ׳ו. הנשים והילדות אולצו להפוך לשפחות מין. עד סוף חודש אוגוסט נלקחו בשבי עד 2,500 יזידים, שמרביתם היו נשים וילדות שאולצו להפוך לשפחות מין. באוגוסט 2015 דווח כי אישה אמריקאית בת 26 בשם קיילה מולר, עובדת סיוע הומניטרי, נלקחה בשבי והוענקה למנהיג המדינה האסלאמית בעצמו, אבו בכר אל־בגדאדי. היא הושאה לו בכפייה, הוחזקה על ידו באופן אישי, ונאנסה על ידו שוב ושוב בברוטליות עד שמתה.

בשנת 2014 דווח כי לוחמי המדינה האסלאמית הודיעו גם למשפחות מוסלמיות מקרב האוכלוסיות הכבושות כי עליהן למסור [להם] את בנותיהן לצורך יחסי מין, בנוהג שנקרא ג׳יהאד מיני וג׳יהאד הנישואים (בתעתיק: Jihad al-Nikah). בעלונים בערים הכבושות מוסול ותיכרית נכתב כי הנשים, בתולות או לאו, חייבות לספק מינית לוחמים כדי לטהר את עצמן, וכי אלו שתסרבנה תוכנה או תושמדנה, משום שהן מפרות את רצון האל. ביוני 2014 דווח כי המדינה האסלאמית תלתה כרזות הקוראות לתושבי העיר מוסול למסור לה את בנותיהם הרווקות כדי להשיא אותן בכפייה ללוחמים.

בנובמבר 2015 דווח כי כ־2,000 נשים וילדות עדיין נקנות ונמכרות באזורים שנשלטו על ידי המדינה האסלאמית. באוקטובר 2016 עדיין הוחזקו בשבי כשפחות מין נשים וילדות יזידיות רבות. בשנת 2017 עדיין הוחזקו כשפחות מין בשבי בעיראק ובסוריה 1,882 נשים וילדות יזידיות. גופן של שפחות מין בעיר מוסול שימש עבור הלוחמים גם כמגן אנושי במהלך המערכה על העיר. חלקן שונעו בכפייה לעיר א־רקה בשל הביקוש. בשנת 2018 דווח כי כ־6,300 יזידים נלקחו בשבי במחוז סינג׳אר, בעוד נשים נאנסו ואולצו להפוך לשפחות מין בתוך מערכת אונס ממוסדת. נשים וילדות רבות הוחזקו בשבי כשפחות מין זמן רב. אישה יזידית שהוחזקה בביתו של מפקד במדינה האסלאמית בעיר אנקרה בטורקיה חולצה רק ביולי 2020. ילדה יזידית בת שבע חולצה מביתם של שני מפקדים בעיר רק בפברואר 2021. אישה יזידית אחרת בת 21, פאוזיה אמין סידו, שנמכרה לגבר פלסטיני שתמך במדינה האסלאמית, חולצה רק באוקטובר 2024. היא הייתה ילדה בת 11 כאשר נלקחה בשבי.

2.30 הסכסוך במיאנמר (1948–הווה)

הסכסוך במיאנמר (בורמה) הוא מלחמת האזרחים המתמשכת הארוכה ביותר בעולם, אשר החלה מייד לאחר קבלת העצמאות מבריטניה בשנת 1948. שורשי הסכסוך נעוצים במאבקן של קבוצות אתניות רבות בדרישה לאוטונומיה ולזכויות פוליטיות אל מול הממשל המרכזי. לאורך עשרות שנים, צבא מיאנמר ניהל מערכות צבאיות אכזריות נגד ארגוני מורדים שונים באזורי הגבול. הסכסוך קיבל תפנית דרמטית והסלים משמעותית בפברואר 2021, כאשר הצבא ביצע הפיכה צבאית, הפיל את הממשלה האזרחית הנבחרת ודיכא באלימות קשה מחאות אזרחיות. בתגובה, קמו כוחות הגנה עממיים שהתאחדו עם המיליציות האתניות למאבק מזוין כולל נגד החונטה. הלחימה מתאפיינת בהפצצות אוויריות נרחבות, בשריפת כפרים, במעשי טבח ובפגיעה מכוונת באוכלוסייה אזרחית. אירועים אלו הובילו לגינויים חריפים והעצימו משבר הומניטרי הרסני. עשרות אלפי בני אדם נהרגו, ומיליוני פליטים ועקורים אולצו להימלט מבתיהם. המצב במיאנמר מוגדר כיום אסון הומניטרי חסר תקדים, בעוד המדינה נותרה משוסעת במעגל אלימות שטרם נראה סופו.

במשך עשרות שנים, כוחות טטמדאו נהגו כאסטרטגיה צבאית לאנוס את נשותיהן ואת בנותיהן של קבוצות מיעוט, כמו נשים וילדות רוהינגיות וקארניות. חלקן אולצו להפוך לשפחות המין שלהם או הושאו להם בכפייה. בין השנים 2016 ל־2017 נשים וילדות רוהינגיות נאנסו בהמוניהן על ידי כוחות טטמדאו, לרבות חיילי הצבא ושוטרי משמר הגבול, אנשי מיליציות בודהיסטיות, קבוצות מורדים במדינות ראקין, קאצ׳ין ושאן, ותושבים מקומיים במדינת ראקין, בשל זהותן האתנית והדתית. הן נאנסו על ידם באופן מסיבי, נרחב ושיטתי, כחלק ממדיניות אסטרטגית צבאית עיקרית במהלך הטיהור האתני. רבות מהן נאנסו על ידם קבוצתית. רק במדינת ראקין, מאות ואולי אף אלפי נשים וילדות רוהינגיות נאנסו על ידי כוחות טטמדאו, חלקן נאנסו על ידם קבוצתית, זו לצד זו, באונס המוני.

בשנת 2017, באחד המקרים, נערה בת 15 שחיילים החליטו לאנוס, נגררה באכזריות על הקרקע למרחק של יותר מ־15 מטרים, שם נאנסה קבוצתית על ידי עשרה חיילים. חלק מהנשים והילדות נאנסו על ידם למוות בעוד אחרות, לאחר שנאנסו, נמצאו כאשר הן סובלות מטראומה ועם פצעים פתוחים בהגיען למחנות פליטים בבנגלדש. נשים נלקחו בשבי ואולצו להפוך גם לשפחות מין במחנות צבאיים, כמו בבסיס גדוד חיל הרגלים הקל 551. נשים גם הופשטו ואולצו להסתובב עירומות בפומבי כחלק מביזוין. ב־3 בפברואר, ממחקר שהתבסס על עדויות של יותר מ־200 פליטים רוהינגים, עלה כי מחצית מהנשים נאנסו או עברו התעללות מינית באופן שיטתי, חלקן קבוצתית.

ב־25 באוגוסט פלשו כוחות הצבא ומקומיים חמושים משבט ראקין לכפר צ׳וט פין. גברים נטבחו בעוד נשים נאנסו על ידי אנשי כוחות הביטחון. ב־30 באוגוסט פלשו כוחות הצבא לכפר טולה טולי. תחילה הופרדו הנשים והצטוו לשבת סמוך לנהר ולהמתין בזמן שהכוחות טבחו בגברים. נשים שנכנסו לנהר בניסיון נואש לחמוק מגורלן הבלתי נמנע, הצטוו לצאת ולחזור לשבת לאורך גדת הנהר. לאחר זמן מה, הורו להן החיילים לעמוד על רגליהן ולנסות להימלט מהם. זה שעשע אותם לצפות בנשים חסרות האונים נואשות להימלט מגברים, כטרף הנואש להימלט מציידיו, אף שברור שאין להן כל סיכוי וגורלן נחרץ. כאשר הן החלו לנוס על נפשן, הם פתחו לעברן באש. חלקן נכנסו לנהר כדי לחמוק מהקליעים וטבעו למוות בזרם. לפחות 200 נשים נקטלו על ידם. החיילים הותירו בחיים כ־30 נשים שאותן הם החליטו קודם לאנוס ורק לאחר מכן לשחוט. הן הצטוו להתמקם שוב לאורך הנהר ושם להמתין עד שתילקחנה להיאנס. בהמשך, הן חולקו לשש קבוצות, הובלו לבקתות הסמוכות, ונאנסו בהן קבוצתית על ידי החיילים. לאחר שאנסו אותן, הם הכו אותן, בזזו את תכשיטיהן והציתו את הבקתות.

בין 25 באוגוסט 2017 לאוגוסט 2018 יותר מ־18,000 נשים וילדות נאנסו. מאז ההפיכה במדינה בשנת 2021 הצבא אף הגביר את אונס הנשים השיטתי. ב־1 במרץ 2023 בשעה 03:00 לערך כוחות הצבא חצו את נהר מו, פשטו על הכפר טדיינג וטבחו בתושבים. התושבים לא הספיקו להימלט בשל ההנחה השגויה שהחיילים לא יחצו את הנהר. בערב הכוחות שבו בין 70 ל־100 תושבים ולקחו אותם כבני ערובה למנזר מקומי. למוחרת בבוקר חיילים לקחו אותם כמגינים אנושיים בעת שצעדו לכפר ניאונג־יין הממוקם ארבעה קילומטרים מערבית משם. בהמשך היום כל בני הערובה נטבחו על ידי החיילים בעוד לפחות שלוש נשים נאנסו קודם על ידם.

2.31 מלחמת תיגראי (2020–2022)

מלחמת תיגראי הייתה סכסוך מזוין קטלני שהתרחש בצפון אתיופיה בין נובמבר 2020 לנובמבר 2022. העימות פרץ בין הממשלה הפדרלית של אתיופיה, בראשות ראש הממשלה אבי אחמד, לבין החזית העממית לשחרור תיגראי, ששלטה בחבל. המלחמה החלה לאחר חודשים של מתיחות פוליטית, כשהממשלה האשימה את המורדים בתקיפת בסיס צבאי ופתחה במבצע צבאי נרחב. ללחימה הצטרפו עד מהרה כוחות צבא מאריתריאה השכנה ומיליציות ממחוז אמהרה, שסייעו לכוחות הממשלה. הסכסוך התאפיין באלימות אכזרית במיוחד כלפי האוכלוסייה האזרחית, וכלל מעשי טבח נרחבים, הרס תשתיות והטלת מצור שהוביל להרעבה המונית ולמחסור חמור בתרופות ובציוד בסיסי. הקהילה הבין־לאומית הגדירה לא פעם את המצב באזור אסון הומניטרי בקנה מידה היסטורי. מאות אלפי בני אדם איבדו את חייהם כתוצאה מהלחימה, מרעב וממחלות, ומיליונים נוספים נעקרו מבתיהם והפכו לפליטים. לאחר שנתיים של שפיכות דמים קשה ושל תנודות בשליטה בשטח, שיקום החבל וההתמודדות עם הצלקות העמוקות של הסכסוך צפויים לארוך שנים רבות.

במהלך המלחמה, בין 10,000 ל־120,000 נשים וילדות (לרבות ילדות צעירות כבנות 8, נשים הרות וזקנות כבנות 72) נאנסו בהמוניהן מדי יום על ידי חיילים ואנשי מיליציות משני הצדדים שלרוב לבשו מדים, מכוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה, מכוחות הביטחון של אתיופיה ומחוז אמהרה, מכוחות ההגנה של תיגראי, מהמיליציה האזורית של החבל, ומכוחות מיוחדים, כמו בערים מקלה ואדיגראט ובעיירות ראוויאן ווקרו. חלקן נאנסו קבוצתית, לעיתים במשך כמה ימים. אימהות ובנותיהן נאנסו זו לצד זו. הקורבנות לעיתים קרובות נאנסו מול עיניהם של בני משפחותיהן. חלקן אולצו להפוך לשפחות מין. נוסף על כך, גברים אולצו לאנוס בעצמם את בנות משפחתם.

אונס הנשים והילדות במדינת תיגראי היה מכוון ושיטתי תחת היררכיית הפיקוד המאורגנת היטב של כוחות ההגנה של אתיופיה ותחת היררכיית הפיקוד המחמירה של כוחות ההגנה של אריתריאה. חיילים שסירבו לאנוס אותן נענשו. במהלך המאה ה־21 כמה מנהיגים פוליטיים וצבאיים הצהירו בפומבי כי בזמן מלחמה משעשעת הידיעה שנשותיהם ובנותיהם של המובסים נאנסות על ידי המנצחים, וכי זהו מעשה לגיטימי וסבלן הוא חסר משמעות. בינואר 2019, עוד לפני שפרצה המלחמה, ראש ממשלת אתיופיה, אבי אחמד, המשתייך לשבט האורומו, התלוצץ מול קהל: אז, אם אתם תוהים מהו שיעור בני האורומו בתיגראי, השאירו זאת לדנ"א לגלות, כלעג לכך שבני שבטו כבר אנסו נשים תיגריות במלחמות קודמות. הקהל הגיב לדבריו בהתלהבות והוא הוסיף: אלו [הלוחמים] שהלכו לעדווה [עיירה בתיגראי] כדי להילחם, לא סתם הלכו וחזרו. לכל אחד מהם היו כעשרה ילדים [לאחר שאנסו שם נשים תיגריות]. הקהל הגיב בצחוק רם ובמחיאות כפיים. ב־21 במרץ 2021 אבי הצהיר: הנשים בתיגראי? נשים אלו נחדרו רק על ידי גברים, בעוד חיילינו נחדרו על ידי סכין, כלומר בעיניו סבלן של נשים שנאנסות במלחמות הוא חסר חשיבות. בתחילת 2021 גנרל אתיופי הצהיר כי זהו למעשה דבר מובן מאליו שחיילים אונסים נשים בזמן מלחמה וכי הם רשאים לאנוס נשים במדינת תיגראי.

כוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה וחיילים אמהרים אמרו לאומללות התיגריות שהם אנסו כי לתיגראים אין היסטוריה ותרבות, ועל כן הם אונסים אותן כדי לטהר אתנית את תיגראי, לאמהר אותן, כלומר להפוך אותן לאמהריות, או להכחיד את זהותן התיגראית ואת קו הדם שלהן. נאמר לנשים כי אם ברצונן לקבל מוצרים בסיסיים כדי לשרוד, עליהן להיאנס על ידם בכניעה. חיילי כוחות ההגנה של אתיופיה הצהירו כי זה מוצדק לאנוס ילדות תיגריות שהרי הן אינן אנושיות כמותם, משום שאביהם הוא ראש ממשלת אתיופיה, אבי אחמד, בעוד אביהן הוא המנהיג המובס של מדינת תיגראי, דברה־ציון גברה־מיכאל. הורים גילחו את ראשי בנותיהן והלבישו אותן בבגדי בנים בתקווה נואשת שהחיילים לא יזהו שהן בנות ויאנסו אותן. חיילים לעיתים קרובות גם השחיתו את איברי המין של הקורבנות, כיבו סיגריות על גופן, צרבו אותן בברזל חם, החדירו בכוח לתוך איברי הרבייה שלהן מסמרים, מוטות מתכת, ברגים, פסולת פלסטיק וחפצים אחרים, והטיחו בהן מילות גנאי וגידופים אתניים. נשים ונערות שנאנסו התחננו לקבל גלולות חירום למניעת היריון. נשים רבות נדבקו במחלות מין כמו נגיף הכשל החיסוני, וניצבו מול קושי בקבלת טיפול משום שהן נחשבו לחרפה, ובשל קריסת התשתית הרפואית במלחמה.

עד שנת 2021 כ־10% מכלל הנשים במדינת תיגראי עברו התעללות מינית במלחמה, כ־80% מהן נאנסו וכ־70% מהן נאנסו קבוצתית. בסוף מרץ 2021 בין 512 ל־516 קורבנות שנאנסו אושפזו בחמישה מתקנים רפואיים בערים מקלה, אדיגראט ושירה, ובעיירות ווקרו ואקסום, אולם מספר מקרי האונס היה גבוה בהרבה משום שרוב המתקנים הרפואיים לא תפקדו ובשל הסטיגמה החברתית. רופא בבית חולים בעיר מקלה סיפר כי כל אישה שנאנסה העידה לרוב על 20 נשים נוספות שנאנסו עימה, שלא העזו להגיע לאף בית חולים. עד אמצע אפריל לפחות 829 נשים שעברו התעללות מינית אושפזו בחמישה בתי חולים פעילים מאז תחילתה של המלחמה, והמקרים המדווחים היו רק קצה הקרחון. ביולי 2021 דווח כי 26,000 נשים ונערות בנות 15–49 עברו התעללות מינית מתחילת המלחמה. באוגוסט 2021 דווח כי בין 512 ל־514 קורבנות שנאנסו אושפזו בבתי חולים באתיופיה, אולם מספר הקורבנות שנאנסו היה גבוה בהרבה. בין נובמבר לדצמבר 2022 נאנסו ועברו התעללות מינית 852 נשים, לרוב על ידי כוחות אריתראיים.

ב־19 בנובמבר 2020 חיילי כוחות ההגנה של אריתריאה פלשו למחנה הפליטים חיצאץ, טבחו בפליטים אריתראים שנחשבו בעיניהם לבוגדים ואנסו נשים. בין דצמבר 2020 לינואר 2021 יותר מ־136 נשים שנאנסו אושפזו בבתי חולים בערים מקלה ואדיגראט ובעיירה ווקרו, בעוד מקרים רבים נוספים לא דווחו. ב־4 בינואר 2021 דווח כי נשים רבות נאנסו, חלקן על ידי גבר אחד וחלקן קבוצתית. בעיר מקלה נשים נלקחו בשבי על ידי כוחות הביטחון והוחזקו במקומות לא ידועים. נשים התחננו לקבל גלולות חירום למניעת היריון. ב־23 בינואר פליטה העידה כי היא נפלה לידיו של חייל לבוש במדי כוחות הביטחון של אתיופיה שהחליט לאנוס אותה באיומי אקדח. משהבינה כי אין לה סיכוי להימלט ממנו, היא התחננה בפניו שלפחות יאנוס אותה עם קונדום. החייל המשועשע השיב לה כי יאנוס אותה בלי קונדום.

ב־1 בפברואר 2021 דווח כי נאנסו שש ילדות צעירות על ידי כוחות ההגנה של אתיופיה בעיר מקלה ולאחר מכן אוימו שלא לפנות לטיפול רפואי. בעיירה אקסום נאנסו נשים על ידי כוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה. גברים שהעזו לנסות לעזור להן או אף רק היו עדים לאונס, נורו על ידי חיילים. כתוצאה מכך תושבים הפסיקו להגיב ליבבות ולזעקות העזרה של נשים שנאנסו. בעיר מקלה חיילי כוחות ההגנה של אתיופיה נכנסו גם לטחנת קמח בשכונת קבלה 17, הרחיקו את הגברים ולאחר מכן אנסו נשים. באזור איידר בעיר נאנסו שתי נשים בנות 18 ו־20. ב־15 בפברואר 200 נערות וילדות מתחת לגיל 18 שנאנסו אושפזו במרכזי בריאות ובבתי חולים בעיר מקלה. ב־28 בפברואר נאנסו על ידי כוחות ההגנה של אתיופיה 11 נשים שלמדו בבית החולים איידר במקלה והיו בדרכן מהספרייה למעונותיהן.

בתחילת חודש מרץ נאנסה נערה בת 15 על ידי כוחות ההגנה של אריתריאה בעיר שירה מול עיניהם של עדים שאולצו לצפות, לרבות אחיה. בעיירה קרסבר נאנסה אישה פעמיים ולא יכלה ללכת כאשר הגיעה לבית חולים. נשים בפאתי העיר מקלה נלקחו בשבי על ידי חיילים ואולצו להפוך לשפחות המין שלהם במשך כמה שבועות. בין אונס לאונס הן אולצו לשמש עובדות בית. אחת הנשים נאנסה מדי לילה על ידי כוחות ההגנה של אריתריאה במשך שבוע. במקרה אחר נאנסו שש נשים על ידי כוחות ההגנה של אריתריאה במשך עשרה ימים. אחת מהן העידה כי החיילים התבדחו וצילמו אותה. הם קשרו אותה לסלע, הפשיטו אותה, דקרו אותה ולאחר מכן אנסו אותה שוב ושוב. הנרתיק של אישה אחרת מולא במסמרים, באבנים ובפלסטיק.

2.31.1 מחנות אונס (2020–2022)

במהלך המלחמה כוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה הקימו שלושה מחנות אונס ידועים עבור החיילים: בית החולים הראשי בעיירה הוואזן הושמד והוסב למחנה אונס על ידי כוחות ההגנה של אתיופיה. נשים וילדות שנלקחו בשבי שונעו למחנה ונכלאו בו. המיטות שנועדו למטופלים שימשו משטחים שעליהם הן נאנסו, וחלקן אף נקשרו אליהן כדי להבטיח שלא תוכלנה להימלט. הן נאנסו על ידי חיילים מכוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה. מחנה אונס שני הוקם באתר בנייה עבור כוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה. אחת הנשים הוחזקה במחנה יחד עם תינוקה, וחיילים רבים הגיעו לאנוס אותה. התינוק הוחזק בכל פעם על ידי חיילים שהמתינו בזמן שאימו נאנסה על ידי החייל שהגיע תורו, וכך הועבר מיד ליד בזמן שהתחלפו. בכך לא הותירו לה ברירה אלא להיאנס על ידם בכניעה כדי שיניחו לו לחיות. מחנה אונס שלישי הוקם ליד נהר.

2.31.2 כוחות ההגנה של תיגראי (2020–2022)

עשרות נשים וילדות אמהריות נאנסו אף הן על ידי חיילים מכוחות ההגנה של תיגראי במחוז אמהרה, תוך שהן סופגות מהם גידופים אתניים. חלקן היו נערות בנות 14 בלבד שלאחר מכן נשחטו על ידם. בין 12 ל־21 באוגוסט 2021 במהלך כיבושה של העיירה נפאס מוצ׳ה נאנסו 71 או 73 נשים, 16 מהן על ידי לוחמים מכוחות ההגנה של תיגראי. מפקד בשם המלמאל שאנס אישה אמהרית תיאר את האונס שלהן כאונס נקמה. הוא הצהיר: האמהרים הם חמורים, האמהרים טבחו בעמנו [התיגראים], כוחות ההגנה הפדרליים אנסו את אשתי, עכשיו אנחנו יכולים לאנוס אתכן [הנשים האמהריות] כרצוננו. בסוף אוגוסט ובתחילת ספטמבר נאנסו ברצף עשרות נשים וילדות על ידי החיילים בכמה כפרים. ילדה בת 12 בעיירה פילאקיט גרגיר נאנסה על ידי ארבעה חיילים במשך שעות מול עיניו של אביה. נערה בת 14 נאנסה על ידי חמישה או שישה חיילים במדים.

בין 31 באוגוסט ל־4 בספטמבר כוחות ההגנה של תיגראי כבשו את הכפר צ׳נה תקלהיימנות ואת האזורים הסמוכים במחוז דבאט, וטבחו בתושבים. לפחות 30 נשים וילדות נאנסו ועברו התעללות מינית על ידי חיילים. חלקן היו נערות בנות 14 בלבד שנאנסו בכפר צ׳נה תקלהיימנות ובעיירה קובו. החיילים אף הכו אותן, הטיחו בהן גידופים אתניים ואיימו עליהן במוות. לאחר שחלקן נאנסו על ידי לוחמים, הן אולצו גם לבשל להם כדי להשביע את רעבונם. בסוף 2021 במהלך המתקפה המשותפת של כוחות ההגנה של תיגראי וצבא השחרור האורומו, נשים וילדות נאנסו על ידי כוחות הביטחון האזרחיים באופן נרחב ושיטתי באזורי מחוזות עפר ואמהרה. בינואר 2022 דווח כי נאנסו נשים על ידי כוחות ההגנה של תיגראי במהלך כיבוש אזור מחוז אמהרה כחלק ממתקפה שיטתית נגד האוכלוסייה האזרחית האמהרית.

2.32 הסכסוך הערבי־יהודי (1834–הווה)

הסכסוך הערבי־יהודי הוא סכסוך גאופוליטי ומזוין מתמשך בין מדינת ישראל לבין מספר מדינות ערביות ופלגים פלסטיניים, אשר עמד במרכז המזרח התיכון לאורך המאה ה־20 והמאה ה־21. שורשיו נעוצים במאבק בין התנועה הציונית לבין הלאומיות הערבית על השליטה בארץ ישראל. הסכסוך התפרץ למלחמה כוללת בשנת 1948 עם הקמת המדינה, ומאז ידע מספר מלחמות גדולות, בהן מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, לצד תקופות ארוכות של לחימה, של פעולות איבה ושל התקוממויות עממיות. על אף שישראל חתמה על הסכמי שלום היסטוריים עם מצרים ועם ירדן וכן על הסכמים שונים עם הפלסטינים, סוגיות הליבה של הסכסוך טרם נפתרו במלואן. הלחימה רבת השנים גבתה מחיר דמים כבד משני הצדדים והובילה לעקירה ולפליטות, הן של ערבים פלסטינים והן של יהודים ממדינות ערב. הסכסוך מושך אליו באופן תדיר מעורבות בין־לאומית נרחבת, ומוגדר לא פעם על ידי חוקרים אחד הסכסוכים המורכבים והממושכים ביותר בעידן המודרני, אשר ממשיך לעצב את פני האזור כולו ולהשפיע עליו עמוקות.

במהלך מעשי טבח ופוגרומים בארץ ישראל ומחוצה לה, נאנסו נשים וילדות יהודיות רבות על ידי חמושים ערבים. בעיר בגדאד בעיראק למשל, בין 1 ל־2 ביוני 1941, ילדות יהודיות רבות נאנסו קבוצתית על ידי פורעים ערבים במהלך פוגרום (הפרהוד) באוכלוסייה היהודית שבמהלכו נטבחו 135 יהודים. משתתפים ערבים בהפגנות אנטי־ישראליות וחמושים במהלך מתקפות טרור בעולם נוהגים לקרוא בערבית את הסיסמה: ח׳ייבר ח׳ייבר יא יהוד, ג׳יש מוחמד סופ יעוד (בעברית: זכרו את ח׳ייבר יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב, ובערבית: خيبر خيبر يا يهود جيش محمد سوف يعود). הסיסמה נועדה להזכיר ליהודים כי בשנת 628 הנביא מוחמד צעד עם צבא מוסלמי גדול, צר על נווה המדבר ח׳ייבר שהיה בית לקהילה יהודית מבוססת, כבש אותו, הביס את תושביו וכפה על נשותיהם ועל בנותיהם להפוך לשפחות המין של לוחמיו ומאמיניו, וביניהן הנערה היהודייה צפייה, שאותה הנביא בעצמו אנס כבר באותו הלילה, ואף נשא אותה בכפייה.

מנהיגים ערבים בעבר הצהירו מפורשות מה יעלה בגורלן של הנשים היהודיות לאחר שיכבשו את ישראל, כפי שהשתקף בשידורי תחנת הרדיו המצרית סאות אל־ערב (קול ערב), שפעלה תחת חסותו ובהכוונתו של המשטר בראשותו של נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר. היא נחשבה לתחנת הרדיו החשובה ביותר בעולם הערבי והייתה אמצעי מרכזי להפצת תעמולה. בשנים 1953–1967, אחמד סעיד שימש בה מנהל ושדרן ראשי. סעיד היה מקורב לנשיא ונודע כשדרן אהוד, בולט, מרכזי וחשוב בתקשורת הערבית ובעולם הערבי כולו, והשפיע רבות על עיצובה של התקשורת הערבית במחצית השנייה של המאה ה־20. לפני מלחמת ששת הימים ובמהלכה מילאה התחנה תפקיד מרכזי בעיצוב דעת הקהל נגד ישראל. סעיד הלהיב את מאזיניו באשר לתוכניותיהם לאחר כיבוש ישראל, באמצעות טביעת האמירה המפורסמת הגברים לים והנשים לנו, כלומר דינם של הגברים היהודים הוא השמדה, בעוד דינן של הנשים היהודיות הוא להיאנס על ידם.

ישראל מעולם לא הוכרעה במלחמה משום שבידה כוח צבאי רב. צבאה המצויד היטב שולט קרקעית בגבולות ובשטחי יהודה ושומרון ומונע ניסיונות פלישה, ובכך מסכל את תוכניות האויב כבר בשלבי התכנון או לכל היותר תוך כמה דקות לאחר המתקפה, להוציא את טבח שבעה באוקטובר שיובא בפרק ייעודי. אם בעתיד היא תוכרע ולו במלחמה אחת, תתחולל השמדת עם בקנה מידה נרחב. היטיב לנסח זאת הסופר והמשורר מרדכי הורוביץ: הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנו נתגעגע לגזים הסטריליים של הגרמנים [שבאמצעותם הושמדו מיליוני יהודים במלחמת העולם השנייה]. ההשמדה תלווה, כמו כל השמדה, באונס המוני של נשים וילדות יהודיות.

2.32.1 ביזת צפת (1834)

ביזת צפת בשנת 1834 הייתה סדרה של התקפות אלימות שהופנו כלפי הקהילה היהודית בעיר, והתרחשו על רקע מרד הפלאחים בארץ ישראל נגד שלטונו של איברהים פאשה. החל מאמצע חודש יוני, המוני כפריים פשטו על הרובע היהודי, ובמשך למעלה משלושה שבועות ביצעו מעשי שוד, הרס ואלימות קשים. במהלך הפרעות נטבחו יהודים רבים, בתי כנסת הוצתו ורכוש רב נבזז או הושמד כליל. רבות מהמשפחות אולצו להימלט ולהסתתר במערות ובהרים הסמוכים כשהן חסרות כול. האירועים הקשים הגיעו לסיומם בחודש יולי, לאחר שהשלטון המצרי הורה לאמיר בשיר השני מלבנון להתערב. הגעתם של כוחותיו לצפת הובילה לנסיגת הפורעים, להשבת הסדר ולניסיון להחזרת חלק מהרכוש הגזול. הפגיעה היוותה מכה אנושה לקהילה, שנחשבה לאחת המרכזיות בארץ באותה עת, וניסתה להשתקם לאיטה בשנים שלאחר מכן. האירוע נחשב לטרגדיה בולטת בהיסטוריה של היישוב הישן במאה התשע־עשרה, וממחיש את החורבן המוחלט שפקד את תושבי העיר בימים אלו.

במהלך הפרעות, נשים יהודיות רבות נאנסו על ידי פורעים מוסלמים ודרוזים, כפי שהעיד למשל החזן יצחק פרחי. באחד מבתי הכנסת נאנסו נשים על קרעי ספרי תורה, כפי שהעיד הרב ישראל משקלוב. באחד הבתים שבו ניסתה קבוצת יהודים להתבצר ולהגן על נשים, נורו שני מגניו ולאחר מכן נאנסו כל הנשים שהסתתרו בו. יהודים הופשטו מבגדיהם וגורשו מבתיהם עירומים, ואלו שנותרו (נשים, גברים וילדים) נאנסו על ידי פורעים. רבי מנחם מנדל מקמיניץ כתב בזיכרונותיו בלשונו הנקייה כי את הנותרים עינו במשכב [אנסו אותם], הן זכרים והן נקבות, כלומר הפורעים אנסו את הנשים ואת הילדים שלא הספיקו להימלט מהם. במהלך הפרעות בקהילה היהודית שפרצו גם בעיר חברון, נאנסו נשים על ידי המורדים. כאשר צבאו של הקצין המצרי, אבראהים פאשא, כבש את העיר, אף חייליו אנסו נשים יהודיות.

2.32.2 פרעות נבי מוסא (1920)

מאורעות תר״פ (1920) היו שורת מעשי אלימות שהתרחשו בירושלים באפריל 1920, במהלך חגיגות הנביא מוסא. המהומות פרצו על רקע התגברות המתיחות הלאומית, התנגדות ערבית לציונות ולהצהרת בלפור, והסתה מצד מנהיגים מקומיים. ההמון הערבי, שהתאסף בעיר העתיקה, החל לתקוף באלימות את התושבים היהודים, לבזוז חנויות ולהעלות באש רכוש ומוסדות דת. כוחות הצבא הבריטי שהיו אמונים על שמירת הסדר איחרו להתערב, מה שאפשר לפורעים להמשיך במעשיהם מספר ימים. במהלך האירועים נהרגו חמישה יהודים וארבעה ערבים, ומאות בני אדם נפצעו. בעקבות אוזלת היד של השלטונות, ארגנו זאב ז׳בוטינסקי ופנחס רוטנברג כוח מגן עברי, אך הבריטים אסרו את חבריו. המהומות היוו נקודת מפנה משמעותית ביחסים בין העמים, והמחישו את הצורך הדחוף בהקמת כוח עצמאי, שהוביל בהמשך להקמת ארגון ההגנה. היסטוריונים רואים באירועים אלו את תחילתו של השלב האלים בסכסוך הלאומי על השליטה בארץ ישראל, אשר הותיר משקעים עמוקים וחששות כבדים בקרב היישוב היהודי באותה עת.

במהלך הפרעות, נאנסו נשים יהודיות על ידי הפורעים הערבים. בבוקר 6 באפריל 1920, תקפו בריונים את חצרה של חנה יפה, סמוך לשער החטא של הר הבית, ברובע המוסלמי, שבה התגוררו שלוש משפחות יהודיות, אשר מתחילת הפרעות היו נתונות במצור. התוקפים פרצו את דלתות החצר, והדיירים נמלטו אל הקומה העליונה. הפורעים שברו רהיטים ובזזו את הבית, ולאחר מכן עלו אל הקומה השנייה והכו את יתר הדיירים, לרבות הילדים. בקומה זו הם הבחינו בשתי אחיותיו של משה ליפשיץ, אישה בת 25 ונערה בת 15, והחליטו לאנוס אותן, אולם כדי שיוכלו לבצע את זממם באין מפריע, הלמו קודם בראשו של אחיהן במוט ברזל. לאחר מכן נאנסו קבוצתית שתי אחיותיו על ידי הפורעים, כל אחד בתורו. ביום השני הסלימו הפרעות, והרשויות הבריטיות הכריזו על משטר צבאי, הטילו מצור על העיר העתיקה ואיש לא הורשה לצאת מהאזור, אולם צעדים אלו לא מנעו מהפורעים להמשיך ולטבוח ביהודים ולאנוס את נשותיהם ואת בנותיהם.

2.32.3 פרעות יפו (1921)

מאורעות מאי 1921 היו סדרה של פרעות אלימות שהחלו ביפו ב־1 במאי והתפשטו למושבות יהודיות נוספות. המהומות פרצו בעקבות התנגשות בין שתי תהלוכות פועלים יהודיות שחגגו את אחד במאי. בעקבות המהומה, החלו המונים ערבים לתקוף באלימות את תושבי יפו היהודים ולבזוז את רכושם. אחד האירועים הקשים ביותר היה ההתקפה הקטלנית על בית העולים בעיר, שבו נטבחו עולים חדשים, וכן הרצחו של הסופר הנודע יוסף חיים ברנר יחד עם חבריו. המשטרה המקומית מיעטה להתערב ולעיתים אף השתתפה בפרעות, עד להגעת תגבורת של הצבא הבריטי שהצליחה לדכא את המהומות לאחר מספר ימים. באירועים נהרגו עשרות יהודים וערבים ומאות נפצעו. לפרעות אלו היו השלכות הרות גורל על היישוב היהודי. הן הובילו להאצת תהליך ההיפרדות של תל אביב מיפו והפיכתה לעיר עצמאית, לחיזוק משמעותי של ארגון ההגנה, ולהקמת ועדת חקירה בריטית שהובילה לפרסום הספר הלבן הראשון, אשר הגביל את העלייה היהודית. היסטוריונים מציינים כי המאורעות המחישו את הקרע ההולך ומעמיק, והיוו אבן דרך כואבת בהתפתחות הסכסוך הלאומי בארץ.

במהלך הפרעות, נאנסו נשים ונערות יהודיות על ידי גברים ערבים. ביום הראשון, בשעה 13:30, הותקפה על ידי ההמון אכסניית עולים שבה התגוררו 100 יהודים, ואף שניסו לחסום את השער, הוא נפרץ ותוקפים זרמו פנימה. היהודים ניסו להסתתר בחדרים שונים. כאשר הגיעה המשטרה, לא רק שלא ניסתה לפזר את הפורעים, אלא אף כיוונה אותם לעבר המבנה. אלו שנלכדו נדקרו והוכו. שוטר ערבי שהיה במקום החליט לנצל את המצב וללכוד אישה יהודייה כדי לאנוס אותה. הוא נכנס פנימה, הבחין בחמש נשים והחל לירות לעברן מאקדחו. שלוש מהן הצליחו להימלט ממנו בעוד השתיים האחרות נלכדו על ידו. הוא ניסה לאנוס אותן, אולם לבסוף הצליחו גם הן להימלט ממנו, אף שנורו.

2.32.4 פרעות תרפ״ט (1929)

מאורעות תרפ״ט היו סדרה של פרעות דמים שהתרחשו בארץ ישראל באוגוסט 1929. המהומות פרצו בעקבות סכסוך דתי ולאומי סביב זכויות התפילה בכותל המערבי בירושלים, והוסתו על ידי מנהיגים ערבים. במהלך האירועים, המונים ערבים תקפו באלימות קהילות יהודיות. המקרים הקשים ביותר התרחשו בחברון ובצפת, שם בוצעו מעשי טבח אכזריים שכללו טבח וביזה של רכוש. קהילת חברון העתיקה חרבה כליל וניצוליה אולצו לעזוב את העיר. הכוחות הבריטים התקשו להשתלט על המצב, ועד לדיכוי המהומות נטבחו למעלה ממאה ושלושים יהודים. מספר דומה של ערבים נהרגו, רובם המוחלט על ידי המשטרה והצבא הבריטי. לפרעות אלו היו השלכות היסטוריות מרחיקות לכת. הן העמיקו את הקרע הלאומי, המחישו את חוסר היכולת של שלטונות בריטניה להגן על אזרחים, והובילו את היישוב היהודי להבנה שעליו להסתמך אך ורק על כוח מגן עצמאי. בעקבות זאת, הואץ פיתוחו של ארגון ההגנה, והוקמו ועדות חקירה שהובילו לפרסום הספר הלבן. אירועים אלו נחשבים עד היום כנקודת שבר מרכזית בדרך להסלמת הסכסוך בארץ.

במהלך הפרעות, נאנסו נשים וילדות יהודיות על ידי גברים ערבים. ב־24 באוגוסט, התפשטו הפרעות לרובע היהודי בעיר חברון. גברים וילדים זכרים נטבחו על ידי ערבים מוסלמים תושבי העיר, בזמן שנשים וילדות קודם נאנסו על ידם. לאחר שאנסו אותן, בזזו הפורעים את בתיהן ואת חפציהן האישיים. פורעים פרצו גם לביתו של בן ציון גרשון, שהיה הרוקח במרפאת בית הדסה ופיסח שלא יכול היה לנוע ממקומו. הם החליטו כי טרם מותו, יצפה בבתו נאנסת על ידם. היא נאנסה קבוצתית מול עיניו על ידי עשרות פורעים, כל אחד בתורו, ולאחר שבאו על סיפוקם, שחטו אותה לנגד עיניו, ורק לאחר מכן שחטו גם אותו בעינויים. ידיה של אשתו נקטעו והיא מתה בייסורים. בין 65 ל־68 יהודים נטבחו ו־58 נפצעו בעיר.

באותו היום, בשעות אחר הצוהריים, חדרו ערבים מהכפר קאלוניה השכן למושבה מוצא ופרצו לביתו של אריה לייב מקלף, ממייסדי המושבה מטולה. בביתו נכחו גם שני רבנים, ובהם שלמה זלמן שך. הפורצים הבחינו בשתי בנות המשפחה והחליטו לאנוס אותן, אולם כדי שיוכלו לבצע את זממם באין מפריע, שחטו קודם את אריה, את בנו ואת שני הרבנים, ותלו את אשתו בתיה על גדר לאחר שעינו אותה. לאחר מכן נאנסו על ידם שתי בנות המשפחה לפני שגם הן נשחטו והבית הוצת. ב־19 באוגוסט, פלשו לפתע פורעים ערבים מהעמק אל הרובע היהודי בעיר צפת, והחלו מייד לטבוח ביהודים בשיטתיות. לנשים הם חתכו את שדיהן, כפי שהעיד מיסיונר סקוטי שעבד בעיר.

2.32.5 מתקפת ה־7 באוקטובר (2023)

מתקפת 7 באוקטובר 2023 הייתה מתקפת פתע טרוריסטית רחבת היקף שהוביל ארגון חמאס מרצועת עזה נגד ישראל. המתקפה החלה בבוקר חג שמחת תורה, בחסות ירי כבד של אלפי רקטות לעבר ערי המדינה. במקביל, אלפי מחבלים חמושים פרצו את גדר המערכת וחדרו לשטח ישראל ביבשה, בים ובאוויר. הם פשטו על עשרות יישובים וקיבוצים, על מוצבי צבא ועל פסטיבל מוזיקה, וביצעו מעשי טבח אכזריים, חטיפות וביזה. במהלך המתקפה נטבחו יותר מ־1,100 בני אדם, רובם המוחלט אזרחים, ולמעלה ממאתיים וחמישים בני אדם נחטפו אל תוך שטחי הרצועה. כוחות הביטחון הישראליים ניהלו קרבות בלימה קשים שנמשכו כמה ימים עד להשגת שליטה מחודשת וטיהור היישובים ממחבלים. האירוע, שהיה ליום הקטלני ביותר בתולדות המדינה, זעזע עמוקות את החברה הישראלית ואת הקהילה הבין־לאומית, ומוגדר כאסון לאומי וגם כאירוע היסטורי אשר טלטל את המזרח התיכון כולו. בעקבות המתקפה, הכריזה ישראל על מצב מלחמה ופתחה במערכה צבאית נרחבת ברצועת עזה כדי למוטט את יכולותיו של חמאס ולהשיב את החטופים לבתיהם.

במהלך הפלישה, נשים וילדות יהודיות רבות מכל הגילים הופשטו ונאנסו על ידי לוחמי חמאס מגדודי עז א־דין אל־קסאם, לוחמי נוח׳בה (יחידת הכוחות המיוחדים שלו), לוחמי ג׳יהאד אסלאמי מפלוגות אל־קודס, וחמושים מקבוצות מיליטנטיות נוספות. הן נאנסו על ידם בברוטליות, באכזריות רבה ובאופן שיטתי, ממוקד ונרחב כחלק מהתכנון של הפלישה. האונס התחולל בכל הזירות שבהן פעלו לוחמי חמאס (לפחות בשבעה מקומות ובארבעה אזורים שונים): באזור פסטיבל המוזיקה נובה שנערך תחת כיפת השמיים סמוך לקיבוץ רעים; בשטח שמסביבו שאליו נמלטו המשתתפים ובכביש 232 הסמוך; בקיבוצים בארי, רעים ואחרים; בבסיסי צבא ההגנה לישראל הסמוכים לגבול, שם נאנסו חיילות, כמו בבסיס הצבאי נחל עוז; ובשבי ברצועת עזה. רבות מהן נאנסו קבוצתית על ידי חמושים, תוך שיתוף פעולה ביניהם. לעיתים קרובות הן נאנסו על ידם מול עיניהם של אחרים, לרבות בני זוג, בני משפחה וחברים. לוחמי חמאס צילמו נשים עירומות ומדממות לאחר שאנסו אותן, כדי לתעד בעיניהם המשועשעות את התוצאה. מרבית האומללות שנאנסו נשחטו לאחר מכן, וגופותיהן הושחתו באופן שיטתי ונשרפו, בפרט איברי המין שלהן. גופותיהן העירומות הוצגו בפומבי ברחובות רצועת עזה ותמונותיהן הועלו למרשתת. חמושים אנסו גם גופות של נשים.

ניצול מהפסטיבל שהסתתר העיד כי שמע צרחות של נשים נאנסות. אישה שהסתתרה סמוך לאזור הפסטיבל העידה כי ראתה חמוש מכופף אישה ואונס אותה. לאחר מכן הוא העביר אותה לחמוש אחר. לאחר שבאו על סיפוקם, חתכו חלקים מגופהּ, לרבות אחד משדיה, השליכו אותו לרחוב ושיחקו בו. היא עדיין הייתה בחיים ודיממה. בהמשך, חמוש נוסף החל לאנוס אותה, ובשיא הנאתו בעודו אונס אותה, ירה בראשה, ולאחר מכן פלט את נוזל הזרע שלו. הניצול יוני סעדון העיד כי אישה צעירה סמוך למכונית נלכדה על ידי חמושים שהחלו להפשיט אותה כדי לאנוס אותה. היא ניסתה נואשות להימלט מהם. בתגובה, הם החליטו להראות לה מהו דינה של אישה יהודייה המסרבת להיאנס בכניעה על ידי גברים מוסלמים. הם השליכו אותה לקרקע ואחד מהם לקח אֵת חפירה וערף את ראשה. סעדון הוסיף כי לאחר שראשה נותק, הוא התגלגל על הקרקע. הוא העיד גם כי בזמן שהסתתר מתחת לבמת הפסטיבל, ראה אישה נאנסת קבוצתית על ידי עשרה חמושים תוך שהם מכים אותה, ולאחר מכן היא נורתה בראשה.

הניצול רון פרגר העיד כי שמע אישה צורחת: הם אונסים אותי, הם אונסים אותי, ולאחר מכן כמה יריות שלאחריהן היא השתתקה. ניצול אחר ראה גברים בבגדים אזרחיים גוררים אישה מתוך טנדר בכביש 232 הסמוך, למקום שבו החליטו לאנוס אותה. הם התקבצו מסביבה ואנסו אותה קבוצתית בזמן שצרחה. לאחר מכן נשחטה בסכין על ידי אחד הגברים. שלושה ניצולים נוספים העידו כי ראו נשים נאנסות ולאחר מכן נשחטות שם ובמקום נוסף לאורך כביש 232. הניצול רז כהן הסתתר בשיח גדול במשך כמה שעות. הוא העיד כי ראה חמושים אונסים נשים ולאחר מכן שוחטים אותן, וראה חמושים שקודם שחטו אותן ולאחר מכן אנסו את גופותיהן, תוך שהם צוחקים. הניצולים רז כהן ושוהם גואטה, שהסתתרו באפיק נחל, ראו טנדר לבן שממנו יצאו 4–5 גברים. הם גררו אישה צעירה ועירומה על הקרקע למקום שבו החליטו לאנוס אותה. היא נאנסה על ידם ולאחר מכן נשחטה בסכין.

הניצולה ספיר העידה כי ראתה לפחות חמש נשים נאנסות קבוצתית על ידי קבוצות של גברים חמושים בכבדות (כ־100 חמושים), לפני שנשחטו על ידם. היא הוסיפה כי ראתה אותם כורתים לאישה את אחד משדיה ולאחר מכן משליכים את השד הכרות שלה מיד ליד, בזמן שהם אוחזים בראשיהן הכרותים של שלוש נשים נוספות. הניצול יורה קרול העיד כי הסתתר מאחורי ספיר וראה אישה נאנסת לפני שנשחטה. ניצול אחר העיד כי ראה גם חמושים אונסים אישה קבוצתית, תוך שהם משחיתים את גופהּ, עד שלבסוף שחטו אותה בעודם אונסים אותה. עשרה ניצולים נוספים במוקדים שונים באזור המסיבה צפו ממקום מסתורם בנשים נאנסות, חלקן קבוצתית, אולם בשל מצבם הנפשי לא יכלו להעיד. בעיקול הכביש המכונה עיקול מפלסים סמוך לקיבוץ מפלסים, שדרכו ניסו בעיקר מבלים בפסטיבל להימלט, חמושים ביצעו חסימה עם כלי רכב, הציבו מארב וירו בתת־מקלע על כלי רכב שהגיעו. הם ביצעו בגברים וידוא הריגה מיידי, בעוד נשים שנמצאו בכלי הרכב קודם אנסו, ורק לאחר מכן שרפו אותן בעודן בחיים. באחד היישובים שנכבשו, ניצול העיד כי ראה חמושים במדי צבא אונסים קבוצתית אישה צעירה, תוך שהם משחיתים את גופהּ, עד שלבסוף בעודם אונסים אותה, שחטו אותה.

לאחר שהשטחים שנכבשו שוחררו על ידי כוחות הביטחון של ישראל, התגלה כי נשים וילדות רבות נאנסו במהלך הטבח. נמצא מראה אפוקליפטי של גופות עירומות (או עירומות עד מותניהן) ומרוחות בנוזלי זרע, כאשר רגליהן מפושקות וידיהן של חלקן קשורות בחבל ובאזיקים. גופות היו חתוכות, ואיברי המין שלהן מרוטשים. האגן של חלקן היה שבור ודימם קשות כתוצאה מהאונס הברוטלי שעברו. באזור הפסטיבל, המפיק ינון ריבלין העיד כי ראה גופה של אישה צעירה מוטלת על בטנה ללא מכנסיים ותחתונים. רגליה היו מפושקות והנרתיק שלה היה מבותר. מפיק אחר, רמי שמואל, העיד כי ראה גופות של נשים עירומות במצב שלא הותיר ספק שהן עברו התעללות מינית. חבר בארגון זיהוי קורבנות אסון, ג׳מאל וראקי, העיד כי ראה גופה של אישה מכופפת ותחתוניה מופשלים עד ברכיה. בסרטון שצולם לאחר הפסטיבל על ידי עדן וסלי והופץ ברשתות החברתיות, נראתה אישה שוכבת על גבה בשמלה קרועה לאחר שנאנסה, נשרפה ונשחטה. רגליה היו מפושקות והנרתיק שלה היה חשוף. היא נאנסה מול עיניו של בעלה ואחרים לפני שנורתה. על רגלה נותר חתך שנגרם ככל הנראה מחיתוך התחתונים שלה. פניה היו חרוכות לחלוטין וידה הימנית כיסתה את עיניה. מאוחר יותר זוהתה כגל עבדוש.

בקיבוצים בארי וכפר עזה נמצאו לפחות 24 גופות של נשים וילדות עירומות או עירומות למחצה, עם סימנים של התעללות מינית. חלקן היו מרוטשות וחלקן קשורות. בקיבוץ בארי נמצאו גופות עירומות וכבולות של נשים וילדות שנאנסו בדפוס שחזר על עצמו, מרביתן בפיג׳מות בחדרי השינה שלהן. פרמדיק מיחידת החילוץ המיוחדת 669, סמל ג׳, מצא גופות של שתי נערות בנות 13 ו־16 בחדר שינה. אחת בתחתוני בוקסר קרועים עם חבורות במפשעתה. השנייה במכנסי פיג׳מה שהיו משוכים עד ברכיה. עכוזה היה חשוף ועל גבה היה מרוח נוזל זרע. הוא העיד כי לפי מצב גופתה, אין לו ספק שנאנסה לפני או אחרי שנשחטה. במקום אחר, שתי גופות של נשים נמצאו קשורות ברגליהן ובידיהן למיטותיהן. מאחת הגופות הוסרו איברים פנימיים ואיברי המין שלה היו דקורים בסכין. בקיבוץ כפר עזה, הניצולה נירה שפק העידה כי ראתה כמה גופות עם איברי מין חשופים, חלקן בבגדים קרועים. בקיבוץ רעים, חבר צוות אבטחת חירום, נועם מרק, העיד כי מצא בבית שלוש גופות עירומות של נשים מהפסטיבל עם סימנים ברורים של אלימות מינית קשה.

באחד הקיבוצים, מפקד בארגון זיהוי קורבנות אסון, חיים אוטמזגין, העיד כי ראה גופות של שתי נשים עירומות עם חפצים בתוכן. דובר הארגון, שמחה גרינמן, העיד כי ראה גופה של אישה עם חפצים חדים בתוך הנרתיק שלה, לרבות מסמרים. נמצאה גם גופה של אישה עם סכין נעוצה בתוך הנרתיק שלה, גופה של אישה עם עשרות מסמרים נעוצים במפשעתה ובירכיה, גופה של אישה עירומה עם סימנים ברורים של אלימות מינית קשה, וגופה של אישה עירומה מהמותניים ומטה, ירויה בראשה.

גופות של קורבנות, מילדות צעירות ועד נשים זקנות, שהובאו למחנה הצבאי שורה כדי להכינן לקבורה היו מרוטשות ועם גפיים שבורות ואגן שבור, ובמצב שלא הותיר ספק שנאנסו. חיילת מילואים שהוצבה במחנה, שרי מנדס, העידה כי הובאו אליהם גופות עירומות או עם מעט בגדים ועם סימני אלימות מינית, חלקן רק בתחתונים מגואלים בדם מאזור האגן שלהן, לרבות גופות ללא ראשים וגפיים ופנים מרוטשות. לאחר המוות, פניהן של חלקן נורו כמה פעמים כדי לרטש לחלוטין את צורתן האנושית. היא העידה כי צוותה קיבל גופות של חיילות שנורו בנרתיקים ובשדיים שלהן, והוסיפה: כולן היו נשים צעירות. מרביתן בבגדים קטנים או בבגדים גרוסים וגופן דמם, בפרט סביב התחתונים, וחלק מהנשים נורו פעמים רבות בפנים כדי להשחית אותן. פניהן היו בייסורים ולעיתים קרובות אצבעותיהן היו קפוצות כאשר הן מתו. ראינו נשים שהאגן שלהן נשבר. רגליים שבורות. היו נשים שנורו במפשעה, בשדיים... נראה שאין ספק מה קרה להן. קצינה בצוות הזיהוי שהוצבה בבסיס, סרן מעיין, העידה: אני יכולה לומר שראיתי הרבה סימני התעללות באזור (איברי המין). ראינו רגליים שבורות, אגן שבור, תחתונים מגואלים בדם. היא הוסיפה כי ראתה לפחות עשר גופות של חיילות עם סימני אלימות מינית, לרבות חתכים בנרתיקים שלהן, תחתונים ספוגים בדם, וגופה שציפורניה נעקרו. בסרטון נראו גופות של שתי חיילות שנורו בנרתיקים שלהן.

צבא ההגנה לישראל פרסם סרטון המכונה סרט הזוועות, המכיל אוסף צילומים גולמיים מאזור עוטף עזה מזמן ההשמדה, בפרט קטעים שצולמו ממצלמות גוף שנשאו לוחמי חמאס. אף שבסרטון נראים צילומים גרפיים של בני אדם נטבחים על ידי חמושים, הוסרו ממנו קטעים שבהם נראות נשים נאנסות, והושארו רק תיעודים מהרגעים שלאחר מכן, כדי להפחית במעט את הביזוי כלפי בני משפחותיהן. אולם, על פי מראה גופן היה ברור כי הן נאנסו זה עתה. לוחמי חמאס הצהירו בסרטון כי קיבלו פקודות מפורשות לאנוס נשים, וכי זו הייתה בין היתר משימתם, והם אף תיארו כיצד אנסו אותן. חמוש אחר הצהיר כי ניתנו לו פקודות לאנוס גם גופות של נשים. ב־28 במרץ 2024, פעיל בג׳יהאד האסלאמי, מנאר מחמוד מוחמד קאסם, הצהיר בסרטון כי אנס אישה בקיבוץ ניר עוז. בסרטון תיאר את בגדיה, את החזייה ואת התחתונים שלה, וסיפר כי לאחר שאנס אותה, היא נלקחה יחד עם אימה על ידי שני חמושים נוספים. במאי 2024, שני אנשי חמאס, אב ובנו, הצהירו כי אנסו נשים בקיבוץ ניר עוז באיומי אקדח, ורק לאחר מכן שחטו את חלקן.

נשים ונערות ששונעו לרצועת עזה והוחזקו בשבי, נאנסו על ידי שוביהן ועברו התעללות מינית, לרבות מול עיניהן של שבויות אחרות. חלקן אף אוימו כי תושאנה להם בכפייה. גורם צבאי ישראלי אמר כי אנו יודעים שבנות ערובה נאנסו במהלך השבי תחת שליטת חמאס. רופא שטיפל בשבויות ששוחררו העיד כי רבות מ־30 הנקבות בנות 12–48 עברו התעללות מינית במהלך השבי. השבויה לשעבר, אילנה גריצבסקי, בת 31, העידה כי בזמן שחמושים שינעו אותה על אופנוע לשבי ברצועת עזה, הם מיששו אותה. לאחר שאיבדה את הכרתה, היא התעוררה וראתה כי חולצתה מורמת, שדיה חשופים, מכנסיה משוכים למטה, ושבעה חמושים עומדים מעליה. אחד השובים אמר לה כי בכוונתו להשאירה ברצועת עזה ולשאת אותה בכפייה.

ב־26 במרץ 2024, השבויה לשעבר עמית סוסנה, בת 40, העידה על ההתעללות המינית שעברה בשבי. ב־24 באוקטובר לערך, השובה שלה, מוחמד, גרר אותה באיומי אקדח לחדר ילדים, שם הוא, עם האקדח מכוון אליי, אילץ אותי לבצע בו מעשה מיני. השבויות לשעבר חן גולדשטיין־אלמוג ובתה אגם, בת ה־17, העידו כי ראו שלוש נשים שסיפרו להן כי עברו התעללות מינית בשבי. אגם תיארה שבויה שעברה התעללות מינית על ידי שומר בזמן שהתרחצה בכיור. השבויה לשעבר אביבה סיגל העידה כי ראתה אישה ששוביה התעללו בה מינית זה עתה כאשר לקחו אותה לשירותים. בדצמבר 2025, השבויה לשעבר רומי גונן העידה כי עברה התעללות פעמים רבות על ידי שוביה. המקרה הראשון אירע ביומה הרביעי בשבי ובוצע על ידי רופא שבדק את פציעות הירי שספגה בעת חטיפתה. המקרה השני בוצע על ידי צלם שצילם אותה לצורך תעמולה. במקרה אחר עברה התעללות מינית כאשר ניסתה ללכת לשירותים. לאחר מכן הצמיד השובה אקדח לראשה ואיים להרוג אותה.

ניצולות רבות שנאנסו שתקו בשל הבושה. רופא העיד כי רבות מהנשים שהיו עדות לתקיפות מיניות חוו הפרעת דחק פוסט־טראומטית. ארגון האומות המאוחדות וארגונים בין־לאומיים אחרים האמונים על זכויות נשים ומסונפים לארגון, לרבות ועדת הארגון למיגור האפליה נגד נשים והארגון לקידום והעצמת נשים, וכן ארגוני נשים בין־לאומיים אחרים ונשים פמיניסטיות בולטות במערב, סירבו לגנות את אונס הנשים והילדות. רק ב־29 בנובמבר התייחס לכך המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, אנטוניו גוטרש, ורק ב־2 בדצמבר פרסם הארגון לקידום והעצמת נשים רשומה קצרה עם גינוי חיוור ורפה כדי לצאת ידי חובה, וגם אותה מחק זמן קצר לאחר מכן. שתיקתם לא נבעה רק מרצונם להלבין את המבצעים, אלא גם מהשקפת עולמם הלא מוצהרת כי מגיע לנשים יהודיות, לבנות וקולוניאליסטיות בראייתם, להיאנס על ידי גברים ערבים מדוכאים – זהו בעיניהם עונשן.

2.32.6 פעולות עצמאיות (1946–2019)

מאז פרץ הסכסוך הערבי־יהודי, נשים וילדות יהודיות רבות נאנסו על ידי גברים ערבים בפעולות עצמאיות, רק משום שהיו יהודיות. רוב המקרים תועדו כעבירות פליליות משום שעל פי הדין בישראל, כמעט בלתי אפשרי להוכיח אונס לאומני כל עוד המבצעים עצמם אינם מצהירים על כך בפומבי. אולם ההבחנה היא פשוטה: באונס פלילי המבצעים יאנסו כל אישה שתיפול לידיהם בהזדמנות הראשונה שלהם בלי לברור אותה מלבד על פי מראה גופהּ, להבדיל מאונס לאומני שבו הם אונסים באופן ממוקד רק נשים מקבוצה יריבה, משום שמטרתם אינה לבזות רק אותן אלא גם את כל הקבוצה שהן משתייכות אליה. המקרים שיובאו בפרק הזה הם קצה הקרחון והם מוכרים רק משום שהקורבנות נשחטו על ידי המבצעים לאחר שנאנסו.

בשנת 1946, למשל, ילדה יהודייה נאנסה קבוצתית על ידי שלושה גברים ערבים מהכפר שייח׳ מוניס. בפברואר 1951 ילדה יהודייה בשכונת קטמון בעיר ירושלים נאנסה קבוצתית על ידי חמושים ערבים שפלשו מירדן, בהנהגתם של מוחמד מנסי וג׳מיל מוחמד מוגרבי. ב־4 בדצמבר נערה יהודייה בשם לאה פסטינגר, שהייתה בדרכה לביתה מתחנת אוטובוס בשכונת בית וגן בעיר ירושלים, נאנסה קבוצתית על ידי חמושים ערבים שפלשו לישראל מהעיירה בית ג׳אלא בירדן, בהנהגתו של מוחמד מנסי. לאחר מכן הם השחיתו את גופהּ, בפרט את פניה, שחטו אותה והשליכו את גופתה לתוך מערה בישראל במרחק של כקילומטר וחצי מהגבול עם שטחי יהודה ושומרון, שהיו אז חלק מירדן. ב־6 בדצמבר אישה יהודייה נלקחה בשבי ונאנסה קבוצתית על ידי חמושים ערבים שחדרו מירדן, סמוך לעיר ירושלים. לאחר מכן היא נשחטה על ידם

ב־17 במרץ 1954 אוטובוס שעליו היו 15 נוסעים היה בדרכו מהעיר אילת לעיר תל אביב. בעת שנסע בכביש מעלה עקרבים, 12 חמושים ערבים, בפיקודו של סעיד אבו באנדק, ירו לעברו. כתוצאה מהירי, האוטובוס התנגש בצלע ההר ונעצר. נוסעים שניסו להימלט מהאוטובוס נורו למוות על ידי החמושים. לאחר מכן החמושים עלו על האוטובוס וירו בנוסעים שנותרו בו מטווח קצר, בעוד את אחת הנוסעות הם קודם אנסו מחוץ לאוטובוס. לאחר שבאו על סיפוקם, הם הוציאו גם אותה להורג וכרתו את אצבעהּ כדי לבזוז את הטבעת שענדה. לפני שעזבו, הם ירקו על הגופות והתעללו בהן. גופתה נמצאה מוטלת בחול בחצאית מופשלת.

ב־11 ביוני 1982, ביום החמישי למלחמת לבנון הראשונה, קצת לפני חצות, חיילת משוחררת בת 21, דפנה כרמון, יצאה מביקור אצל הורי ידיד שגויס למלחמה, ברחוב שמשון בעיר חיפה. היא הלכה לכיוון ביתה שברחוב מוריה. בדרך היא נחטפה על ידי אחמד קוזלי, האחים כמאל ומוחמד סביחי ובן דודם עאטף סביחי. היא נאנסה על ידם ולאחר מכן נשחטה, וגופתה העירומה הושלכה לקרחת יער סמוך לכביש בית אורן. במאי 2006 ערבי תושב הכפר צוריף בן 35, אנואר אחדוש, שעבד בעבודות מזדמנות בשוק העירוני בעיר בית שמש, הבחין בילדה יהודייה, ליפז חימי בת ה־9, שנהגה להסתובב שם. הוא החליט לקטול אותה, אולם קודם לאנוס אותה, ותכנן זאת בקפדנות. ב־4 במאי פיתה אותה להתלוות אליו תמורת עשרה שקלים, הוביל אותה לגרם מדרגות סמוך לשוק שבו הוא וחבריו נהגו ללון, ושם אנס אותה. לאחר שבא על סיפוקו, הוציא את החגורה ממכנסיה ושרוך מאחת מנעליה, ויחד עם מיתר שמצא חנק אותה למוות. לאחר מכן עזב את המקום. עם לכידתו הצהיר כי עשה זאת משום שהייתה יהודייה.

ב־7 בפברואר 2019 נערה יהודייה בת 19 מהיישוב תקוע, אורי אנסבכר, יצאה ממקום עבודתה במרכז יעלים שבו התנדבה לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים, והלכה להתבודד בטבע. באותו יום גבר ערבי בן 29 מהעיר חברון בשטחי הרשות הפלסטינית, המזוהה עם ארגון חמאס, ערפאת ארפאעיה, חדר לעיר ירושלים בהליכה דרך פרצה בגדר ההפרדה סמוך לעיירה בית ג׳אלא, בעודו מצויד בסכין כדי לשחוט יהודים. ארפאעיה הבחין באנסבכר בחורש הסמוך למעיין. הוא התנפל עליה ודקר אותה בסכין. היא התנגדה וצרחה, אולם ללא הועיל. בשלב זה הבין כי היא נמצאת לבדה ויש לו מספיק זמן, ועל כן החליט קודם לאנוס אותה. הוא גרר אותה למרחק של כ־150 מטרים, למקום שבו יוכל לאנוס אותה ללא הפרעה, שם דקר אותה פעם נוספת, סתם את פיה בצעיף וכפת את ידיה בחגורה, כדי שלא תוכל להתנגד לו עוד, ואנס אותה למוות. לאחר מכן שב לשטחי הרשות הפלסטינית ובהמשך אף הצהיר בגאווה: עשיתי כל מה שערבי חולם עליו [לאנוס למוות אישה יהודייה].

2.32.7 צבא הגנה לישראל (1947–1949)

בשנים 1947–1949 במהלך מלחמת העצמאות של ישראל ובעימותים נוספים באותה התקופה, חיילים בצבא ההגנה לישראל אנסו נשים ונערות ערביות, כמו במהלך טבח צפצאף, פרשת דיר יאסין, פרשת נירים ופרשת אל־דואימה, וכמה מקרים נותרו חסויים במשך שנים. ב־29 באוקטובר 1948, למשל, כוחות צבא פלשו לכפר הערבי צפצאף, ותושביו הרימו דגל לבן. החיילים הפרידו בין הגברים ובין הנשים והורו להם לעמוד בשורה בחלקו הצפוני של הכפר. בזמן שהועמדו בשורה, כמה חיילים בחרו לאנוס ארבע נערות, אחת מהן בת 14, והורו להן להתלוות אליהם כביכול כדי להביא מים לחיילים. במקום זאת הובילו אותן לבתים ריקים ואנסו אותן, בזמן שכ־70 מתושבי הכפר נטבחו.

אולם המנהיגים והגנרלים לא התירו את התופעה, והיא נבלמה באמצעות ענישה ואכיפה יעילות, ולא ידועים מעשי אונס נוספים שבוצעו במלחמות שלאחר מכן. בשנת 2006 תלמידת מחקר באוניברסיטה העברית טל ניצן טענה במחקר שערכה כי חיילים בצבא הישראלי נמנעים מלאנוס נשים ערביות לא מסיבות מוסריות, אלא מסיבות גזעניות, משום שבתודעה הלאומית גופן נתפס כמלוכלך ולא מפתה. היא עטפה את הטענה במלל הסוציולוגי הנדרש, אולם היטיב להציג אותה בפשטות נגד שראיינה, אשר הסביר באופן פחות מלומד מדוע אינו מעלה על דעתו כלל לאנוס אישה ערבייה: איכסה. איזה גועל, לא הייתי נוגע בערבייה עם הקצה של המקל של השירותים. ניצן הואשמה כי בתזה שלה רמוזה ביקורת אבסורדית כלפי הצבא על כך שחייליו כה גזענים עד שאינם אונסים נשים ערביות. מי שירצה יוכל להשתמש בביקורת כדי להצדיק את התורה, שאינה גזענית, שהרי היא מתירה לחיילים לאנוס גויות בזמן מלחמה.

2.32.7.1 פרשת נירים (1949)

ב־8 באוגוסט 1949, לאחר תום מלחמת העצמאות, מחלקה 3 בפיקודו של סגן משנה משה נשלחה לאייש את משלט נירים הסמוך לגבול עם מצרים. ערב היציאה דרומה, מפקד הפלוגה סרן אורי רוזנבלום תדרך את חייליה ואמר: עליכם לירות כדי להרוג בכל ערבי הנמצא בשטח הגזרה שלכם. ב־12 באוגוסט ביום שישי בשעה 09:00 לערך, מפקד המחלקה יצא לסיור בחלק הדרום־מערבי של הגזרה. הוא נסע בקומנדקר מלווה בשני מפקדי כיתות, רב־טוראי דוד ורב־טוראי גדעון, ובעוד שלושה חיילים, טוראי משה, טוראי יהודה וטוראי עזיז. הנהג היה רב־טוראי שאול. הם נתקלו בשני גברים בדואים ובנערה בדואית צעירה. הקצין פקד על החיילים להעלות את הנערה לרכב. היא החלה לצרוח וליילל, אולם ללא הועיל. לאחר מכן הבריחו את שני הגברים בכמה יריות באוויר. בדרך למשלט החליפו החיילים עימה כמה מילים, בעיקר רב־טוראי דוד, ובה בעת שוחחו גם ביניהם על רצונם להביא בה דפיקה כלשונם, כלומר לאנוס אותה.

בשעות הצוהריים הגיע הסיור למשלט והחיילים הורידו את הנערה מהקומנדקר. הקצין פקד עליהם לכלוא אותה בצריף שלא היה בשימוש ולהציב עליה שומר. טוראי אברהם נשלח להתייצב ליד הפתח. לאחר כשעתיים יצא הקצין לסיור נוסף. בה בעת, סמל המחלקה הוציא את הנערה מהצריף, הפשיט ממנה את שמלתה השחורה המסורתית, העמיד אותה עירומה לחלוטין בחוץ, וכבעל חיים רחץ אותה באופן מבזה לעיני כול מתחת לצינור, ללא קירות שיסתירו אותה, כאשר הוא משפשף את גופהּ במים ובסבון. לאחר מכן שרף את שמלתה, הלביש אותה בחולצת טריקו סגולה ובמכנסי חאקי קצרים וכלא אותה שוב בצריף תחת שמירתו של טוראי אברהם. עד מהרה התגודדו חיילים ליד הצריף ותבעו מהשומר שיאפשר להם להיכנס כדי שיאנסו אותה כל אחד בתורו. השומר נעתר, אולם בתנאי שיאנוס אותה ראשון. לאחר שהוסכם, הוא נכנס לצריף ואנס אותה. לאחר כחמש דקות יצא כאשר הוא נראה מכפתר את מכנסיו. אחריו נכנס החייל השני ואחריו החייל השלישי, שגם הם אנסו אותה כל אחד בתורו במשך כחמש דקות. ביציאתם מהצריף נראו אף הם מכפתרים את מכנסיהם.

עם שובו מהסיור הבין הקצין כי הנערה נאנסה על ידי חייליו. הוא ערך תחקיר קצר, ולאחר מכן הצהיר בחדר האוכל כי שלושה חיילים אנסו את הערבייה כלשונו. הוא הורה להביא אותה לצריף המטה ולהציב אותה לפניו. שני מפקדי הכיתות, רב־טוראי דוד ורב־טוראי גדעון, נכחו בצריף. הקצין בחן את בגדיה החדשים. היא אמרה לו בערבית כי חייליו שיחקו בה, כלומר אנסו אותה. הוא התעלם מדבריה שכן סבר כי זו זכותם, ואף פנה לחייליו ואמר להם כי צריך קודם לרחוץ את גופהּ כדי שתהיה נקייה לדפיקה חוזרת כלשונו. בשעה 17:00 לערך פקד המפקד על אחד הטוראים לקצץ את שיער ראשה מול עיניו ועיני הסמל. שערה, שגלש קודם לכן עד כתפיה, קוצץ משמעותית ונחפף בנפט. לאחר מכן היא הופשטה, הועמדה עירומה לחלוטין, נשטפה שוב מתחת לצינור מול עיניהם הבוחנות, הולבשה באותה חולצת טריקו ובמכנסיים ונכלאה שוב בצריף.

בערב שררה במשלט אווירה חגיגית במיוחד, והקצין הורה לחייליו לערוך הכנות למסיבה. השולחנות באוהל הגדול, ששימש חדר אוכל, סודרו בשורות, נערכו עליהם מיני מתיקה, ונמזג לכוסות מעט יין. בשעה 20:00 בדיוק התיישבו החיילים במקומותיהם. המפקד נשא בפניהם דברי ציונות, עמד על חשיבות התפקיד שהם ממלאים ועל תרומתם למדינה. בהוראת סגנו סמל מיכאל הקריא טוראי יהודה פרק מהמקרא. כאשר סיים, פצחו החיילים בשירה, סיפרו בדיחות, אכלו ושתו. בשעה 21:30 לערך, זמן קצר לפני סיום המסיבה, ביקש הקצין שקט מהחיילים. הוא קם, ועם חיוך על פניו הזכיר להם את הנערה הבדואית הכלואה באחד הצריפים במשלט. הוא הצהיר כי הוא מעמיד בפניהם להצבעה שתי אפשרויות. הראשונה: היא תשועבד מעתה ואילך כעובדת במטבח המשלט. השנייה: היא תהפוך לשפחת המין של המשלט, והחיילים ידפקו אותה כלשונו, כל אחד בתורו. ההמולה הייתה רבה. עשרות החיילים שהיו שם הצביעו בהרמת יד, וההצעה השנייה התקבלה ברוב קולות. החיילים החלו לצעוק בהתלהבות: רוצים לדפוק [אותה]!

הקצין הכריז כי הוחלט ברוב קולות לדפוק את הערבייה כלשונו. הוא קבע כי לוח הזמנים יהיה כדלקמן: באותו הלילה חיילי כיתת המטה של המחלקה יאנסו אותה. ביום ראשון חיילי כיתה א׳ יאנסו אותה. ביום שני חיילי כיתה ב׳ יאנסו אותה, וביום שלישי חיילי כיתה ג׳ יאנסו אותה. הנהג רב־טוראי שאול שאל אותו בהלצה: ומה עם הנהגים? הם ממזרים? הקצין השיב כי הם נכללים בכיתת המטה, יחד עם הסמל, מפקדי הכיתות, הטבחים, החובש והוא עצמו כמובן, שיאנסו אותה כבר באותו הלילה. אל הדברים האלו הוסיף איום כי אם מי מהחיילים יאנוס את הנערה שלא בתורו וישבור את הסדר שקבע, הטומי [טומי גאן, תת־מקלע] ידבר. לאחר שהסתיימה המסיבה פקד הקצין על סמל המחלקה להביא לאוהל המשותף שלהם מיטה מתקפלת ולהשכיב עליה את הנערה כדי שגופהּ יהיה מוכן לשימוש. הסמל עשה כמצוותו, נכנס לאוהל, סגר את הפתח וכיבה את הפנס. לאחר כשעה וחצי הורה הקצין להוציא את הנערה מהאוהל משום שכבר נודף ממנה סירחון כלשונו, כתוצאה מהאונס התכוף שעברה. הסמל קרא לאחד מרב־הטוראים, ושניהם הוציאו מהאוהל את המיטה שנקרעה ועליה הנערה שהייתה שרועה במצב של עילפון. הם נשאו את המיטה עד פתח הצריף שלה, ולפני הכניסה השכיב אותה הסמל על הרצפה, ובליווי רב־טוראי דוד נשא אותה בידיו והשיב אותה לצריף.

למוחרת בשעה 06:00 לערך ראה טוראי אליהו, שהיה תורן שמירה, את הנערה יוצאת מהצריף. הוא שאל אותה לאן פניה מועדות, והיא השיבה לו בדמעות כי היא מתחננת לראות את הקצין. טוראי אליהו הראה לה את הדרך לאוהלו. הנערה התחננה בפני הקצין שיפסיקו לאנוס אותה. בתגובה איים עליה כי יוציא אותה להורג והורה לה לשוב לצריף. מעט מאוחר יותר, בעודו מתגלח ליד הצינור, שאל הסמל מה לעשות בה. הקצין פקד עליו להוציא אותה להורג, שכן ממילא כבר אנסו אותה. הסמל פקד על רב־טוראי דוד לקחת עימו שני חיילים מצוידים באתי חפירה כדי לחפור את קברה. הנערה הובאה מהצריף והועלתה על הקומנדקר. רגע לפני שהרכב עזב את המשלט, צעק אחד החיילים כי הוא מבקש להשיב לו את מכנסי החאקי שהנערה לבשה. הקצין הורה להפשיט אותה ולהשיב לחייל את מכנסיו, שהרי בקבר היא ממילא לא תזדקק להם. היא נותרה ברכב בחולצת טריקו בלבד בעוד פלג גופהּ התחתון חשוף כולו.

הרכב יצא לדרך. רב־טוראי שאול נהג בו ועימו סמל מיכאל, רב־טוראי דוד, החובש, ומי שיועדו להיות הקברנים, הטוראים אליהו ושמעון, שהיו מצוידים באתי חפירה. הם התרחקו כ־500 מטרים מהמשלט. הנהג שאול נותר ברכב, ויתר החיילים, עם הנערה, התרחקו מעט בחולות. הטוראים אליהו ושמעון החלו לחפור מול עיניה את קברה בעומק של כ־30 סנטימטרים. כאשר ראתה הנערה מה הם עושים, החלה לצרוח ולבכות וניסתה להימלט. היא הספיקה לרוץ כשישה מטרים לפני שהסמל כיוון את הטומי גאן וירה בה כדור אחד. הקליע פגע ברקתה הימנית, דם ניגר משם, והיא נפלה במקום ולא זזה עוד. שני החיילים המשיכו לחפור את קברה. הנהג אמר כי ייתכן שהיא עדיין גוססת וביקש מהסמל לירות בה עוד כמה פעמים כדי לוודא את מותה. הסמל לא הספיק להשיב, ורב־טוראי דוד ניגש אליו, לקח את הטומי גאן וירה בגופה של הנערה כמה פעמים נוספות. לאחר מכן הכניסו את גופתה לבור שנחפר, כיסו אותו בחול וקברו אותה בתוכו. לבסוף שבו למשלט.

בשעות אחר הצוהריים הגיע הקצין לעיר באר שבע והלך לקולנוע כדי לצפות בסרט, שם פגש את מפקד הגדוד רב־סרן יהודה דרכסלר. דרכסלר שאל אותו אם הם כבר שחררו את הנערה והסיעו אותה בחזרה למקום שבו מצאו אותה. הקצין השיב לו: הרגו אותה והוסיף בהומור: היה חבל על הבנזין. ב־15 באוגוסט פקד הקצין על סמל מיכאל להכין מברק בכתב ידו המסכם את האירוע, חתם עליו ושיגר אותו למפקד הפלוגה בזו הלשון: בסיורי ב־12 באוגוסט נפגשתי בשטח פיקודי בערבים, אחד מהם חמוש. את הערבי החמוש הרגתי במקום ולקחתי את נשקו. ואת הערבייה לקחתי בשבי. ובלילה הראשון החיילים התעללו בה [אנסו אותה] ולמוחרת מצאתי לנכון להעבירה מהעולם. על החתום: משה, סגן משנה. למוחרת נפגש הקצין שוב בעיר באר שבע עם מפקד הגדוד דרכסלר. בשיחה אמר לו דרכסלר: הגיעו אליי שמועות על השתוללות בקשר לערבייה. הקצין השיב לו: מה אני יכול לעשות. זה החבר׳ה. מאוחר יותר טען הקצין כי הוא עצמו לא אנס לבסוף את הנערה, משום שלא ניתן לאנוס נערה כה מלוכלכת כלשונו. הפרשה הושתקה במשך שנים רבות. גופתה נותרה קבורה בחולות הנגב המערבי.