אונס נשים במלחמה

1.1 מפגן ניצחון

בעת קיום יחסי מין, הגברים חודרים לתוך גופן של הנשים ובשיאם הם פולטים בתוכן את נוזל הזרע שלהם. כלומר יחסי המין מתקיימים למעשה בתוך גופן של הנשים. בעוד שעבור הגברים הרגעים האלו הסבו במשך מאות אלפי שנים רק הנאה צרופה, ונמשכו רק מספר דקות בממוצע, גופן של הנשים למעשה הוקרב, שהרי אמצעי מניעה שהומצאו רק במאה ה־20 לא היו קיימים והפלות לא היו אפשריות, ועל כן בכל פעם הן עלולות היו להתעבר, מה שמוביל להתנפחות גופן והפיכתו למעשה לאינקובטור. בהיעדר חוקים המגנים על הנשים, הגברים יכלו גם לנטוש אותן מעוברות ולהמשיך בשגרת חייהם, בעוד הן לא יכלו אפילו להוכיח מי האב שהרי בדיקות אבהות לא היו קיימות. הן נשאו לבדן בהשלכות הפיזיות במשך חודשים ארוכים עד כדי סכנת מוות בלידה, שהרי ניתוחים קיסריים ושיטות רפואיות נוספות המצילות חיים לא היו קיימים, ואף לא אפידורל לשיכוכם של הכאבים העזים. ועל כן, אין זה פלא שיחסי מין נחשבו מקדמת דנא ליחסים א־סימטריים באופן מובנה ומובהק, כאשר הגברים מתוארים כמי שבמהלכם פולשים, מבקיעים וכובשים את הנשים, בעוד הנשים כמי שמתמסרות להם, וזו עוד התפיסה באשר ליחסי מין בהסכמה, קל וחומר כאשר הם בכפייה.

כלומר מבחינה היסטורית, יחסי המין נתפסו למעשה כיחסים סמליים בין כובש לנכבש, בין שולט לנשלט, בין מי שידו על העליונה למי שנכנע לו כמו בשדה הקרב. ועל כן, אונס נשותיהם ובנותיהם של המובסים במלחמות, נחשב מקדמת דנא למפגן הניצחון המוחלט והבלתי מעורער עבור המנצחים שבאמצעותו הם המחישו בעיניהם את עוצמת צבאם, כוחם, עליונותם ושליטתם, בעוד גופן של האומללות דימה בעיניהם המשועשעות את הטריטוריה של המובסים שנכבשת על ידם. האונס שלהן היה ממש חגיגה מטונימית של הכיבוש הטריטוריאלי. ואין זה פלא שהרי איזו הוכחה ניצחת ומרשימה יותר לכניעתם המוחלטת של המובסים, ממפגן שבו נראות נשותיהם ובנותיהם פותחות את רגליהן עבור המנצחים? המפגנים האלו כטבעם של מפגנים, התקיימו בכוונה בפומבי, כאשר במקרים רבים הנשים והילדות ראשית נגררו ורוכזו יחד (למשל במרכז הכפר), שם הן הופשטו והושכבו באלימות על הקרקע, זו לצד זו, ואילו מולן הועמדו תושבי האזור הזכרים, לרבות בני משפחותיהן שאולצו באיומי נשק לצפות בהן נאנסות על ידם שוב ושוב במפגן הניצחון שלהם. בנות נאנסו מול עיניהם של האבות שלהן ואימהות נאנסו מול עיניהם של הילדים שלהן.

המפגן נמשך לעיתים אף שעות ארוכות, עד שהן נאנסו על ידי כלל הלוחמים שנכחו בזירה. לאחר שהמפגן הסתיים, במקרים רבים הקורבנות הוצעדו ערומות על ידי הלוחמים שאנסו אותן, מול עיניו של ההמון, כדי שיראו כולם את גופן הכבוש והמובס, את תוצאותיו של הקרב. לאחר מכן, הלוחמים לעיתים קרובות שחטו אותן, החדירו לתוך הנרתיקים שלהן חפצים שדימו בעיניהם המשועשעות את איבר מינם הגברי, כמו מוטות, מצ׳טות, כידונים, מקלות מחודדים, סכינים וחפצים אחרים, והותירו אותן מוטלות בשטח כמייצגים לכיבוש הטריטוריאלי. בשל התפיסה שיחסי המין הם א־סימטריים, לא תמצאו בהיסטוריית המלחמות אפילו תיעוד הפוך אחד שבו אישה כפתה על שבוי זכר לקיים עימה יחסי מין כמפגן ניצחון עליו, גם אם תסרקו במסרקות ברזל את ההיסטוריה כולה.

1.2 דה־הומניזציה

אחת המטרות העיקריות של המנצחים הייתה להפשיט מהמובסים את צלם האנוש שלהם (דה־הומניזציה) ולהציג אותם בתודעה הקולקטיבית כלא אנושיים, כבהמות ואף כחפצים, כדי להביא לדמורליזציה אנושה בקרבם, התערערות האמונה במסורת התרבותית והדתית שלהם ובמנהיגים שלהם, קריסת הבסיס האתני והמשפחתי שלהם, ערעור קשרי זיקתם לאזור ואף לאובדן הרצון שלהם להמשיך לחיות, ובכך להביא לכניעתם, פירוקם, פירורם, החרבתם, עקירתם, ולפגוע בסיכוי שלהם להיבנות מחדש ולהבטיח שגם ניצולים שיצליחו להימלט, לעולם לא ישובו לאדמותיהם. הנשים לרוב עברו דה־הומניזציה באמצעות אונס כפרקטיקה שכוונה באופן ממוקד כלפיהן. אין מבזה יותר מאשר להיאנס: האומללות מופשטות עד מערומיהן, רגליהן מפושקות לצדדים והאיברים הצנועים ביותר שלהן נחשפים. לאחר מכן, המבצעים שוכבים על גופן הערום כאילו הוא חפץ חסר בינה ותודעה, ולמעשה מאוננים בתוך האיברים הפנימיים שלהן, ללא כל התחשבות ברצונותיהן, רגשותיהן ומחשבותיהן ותוך התעלמות מוחלטת מתחינותיהן, אנקותיהן ויבבותיהן, כאשר בשיא הנאתם הם כופים עליהן לקלוט את ההפרשה הנפלטת כתוצאה מכך מהאשכים ומשלפוחיות הזרע שלהם, כאילו גופן אינו אלא כלי קיבול. אין זה פלא שאונס נחשב מקדמת דנא לביזויו המוחלט של אדם.

לוחמים לעיתים אף כפו על הגברים המובסים (לרבות המנהיגים וכוהני הדת), באיומי נשק ועינויים, לאנוס גם הם בעצמם את בנות משפחותיהם ובנות עמם. קיימים תיעודים מעוררי פלצות על אבות שאולצו לאנוס את בנותיהם, אחים שאולצו לאנוס את אחיותיהם, ובנים שאולצו לאנוס את אימהותיהם, מול עיניהם של יתר בני המשפחה והקהילה שאולצו לצפות. בני אנוש אינם מסוגלים לעמוד בפני עינויי תופת ורובם נשברו ואנסו אותן. במקרים רבים, גם לאחר שהאומללות נפחו את נשמתן, הלוחמים המשיכו לאנוס גם את הגופות שלהן כחלק מהדה־הומניזציה שלהן הנועדה להציגן כחפצים, כך שאין שום משמעות למוות שלהן. לאחר שהלוחמים אנסו אותן, הם לעיתים קרובות שחטו גם את אלו שנותרו בחיים, כאשר הם לא הותירו כל זכר לאנושיותן אפילו בשרידים שלהן. זירות אונס במלחמות הן מחזות מעוררי פלצות שחזרו ונשנו בדפוסים שיטתיים: גופות של נשים וילדות נמצאו מוטלות זו לצד זו בתנוחות מבזות שלא הותירו ספק שהן נאנסו, כאשר רגליהן מפושקות לצדדים ונרתיקיהן חשופים, והן מרוחות בנוזלי זרע. הנרתיקים שלהן לעיתים נמצאו מלאים בפסולת וחפצים אחרים כביטוי מוחשי שהותירו המנצחים לכך שגופן אינו יותר מאשר מכל אשפה עבורם.

1.3 הענשה והרתעה

אונס נחשב מקדמת דנא כאמצעי הענשה והרתעה המיטבית כנגד נשים, גם בעתות שגרה, בשל הביזוי המוחלט שהן עוברות באותם הרגעים, הנועד להמחיש להן על בשרן את עליונותם של הגברים עליהן, ואת מקומן, כפיפותן ונחיתותן. עד המאה ה־19, מערכות המשפט בכל העולם למעשה התירו לגברים לאנוס את נשותיהם כאמצעי הענשה והרתעה בתוך מוסד הנישואים. מלחמות נחשבו מקדמת דנא למאבקים בין הגברים בעוד הנשים נחשבו רק למשניות ושוליות, כאשר במשך מאות אלפי שנים, הן אף לא נחשבו כלל לבני אדם העומדות בפני עצמן אלא לרכושם של הגברים. משאב גופן המבוקש נחשב תחילה לרכושם החוקי של האבות שלהן ולאחר שהן נמכרו לנישואים, לרכושם החוקי של הבעלים שלהן. ועל כן, במלחמות לוחמים אנסו אותן כדי למעשה לנקום, להעניש ולהרתיע בעיקר את הגברים שלהן (בני המשפחות והקהילות שלהן). כלומר, על אף שעל בשרן הם פרקו את אכזריותם חסרת הרחמים, הן לרוב היו עבורם רק נפגעות עקיפות, רכוש שהם החריבו, כאשר מטרתם העיקרית הייתה לפגוע בבעלי הרכוש.

אין זה פלא שזה נבחר לפרקטיקה האולטימטיבית להשגת המטרה הזו, שהרי בכל התרבויות לאורך ההיסטוריה, ועדיין בתרבויות רבות גם בהיסטוריה העכשווית, בפרט בחברות פטריארכליות, כבודם של הגברים מושפע באופן ישיר מהצנעת מיניותן של הנשים והילדות במשפחותיהם, כאשר כיסוי גופן המביש בעיניהם (מכף רגל ועד ראש), והבתולים שלהן, הם ערך ליבה עבורם. ועל כן, אונס בנות משפחותיהם וקהילותיהם של הגברים נחשב להשפלה מוחלטת שלהם ורמיסת כבודם ומעמדם כמגן הולם, מה שהפך את האמצעי הזה לנשק המלחמה האימתני והיעיל ביותר לשליטה על האוכלוסייה המובסת, ענישתה, הרתעתה והפיכתה לכנועה. ועל כן, נשים נאנסו קבוצתית בכוונה מול עיניהם של בני משפחותיהן (לרבות בחדרי חקירות), כדי לשבור אותם, לחלץ מהם מידע ולכפות עליהם לשתף עימם פעולה. לא בכדי איבר המין הגברי במלחמות תואר מקדמת דנא כנשק מלחמה אסטרטגי יעיל במיוחד, המצוי תמיד בהישג ידם של הלוחמים ובחינם.

1.4 פרסי מלחמה

עד המאה ה־19, חוגים צבאיים בכל העולם תמכו ברעיון כי במלחמות, כלל האוכלוסייה המובסת (לרבות הנשים והילדים) היא אויב, ועל כן לכובשים קיימות זכויות כיבוש עליהם, ובכלל זה הזכות ליהנות ממשאב גופן המפתה של נשותיהם ובנותיהם טובות המראה. גברים למעשה נאבקים זה בזה על משאב גופן של הנשים משחר ההיסטוריה גם בעתות שגרה. הסיבה (מלבד תפקידו הביולוגי העיקרי ברבייה) היא היותו בעיניהם משאב מפתה מאוד המסב להם את אחד התענוגות הגדולים ביותר בעולם הזה. ועל כן, עבור המצביאים והמפקדים במלחמות, משאב גופן הנגיש וחסר העלות של הנשים שנפלו לידיהם היה למעשה התגמול האולטימטיבי ביותר שהם יכלו להעניק ללוחמים שלהם לאחר ניצחונם בקרב, כדי לשמור על נאמנותם, לרומם את רוחם, להעלות את המורל שלהם ולהחדיר בהם מוטיבציה לקראת המשך הקרבות. הוא גם שימש תמריץ עבור הגברים והנערים באזור ומחוצה לו להתגייס לכוחות החמושים ולהשתוקק לכבוש עוד ועוד שטחים. משאב גופן היה למעשה שכר הלוחמים ואות הוקרה על הצטיינותם בקרב, כאשר לעיתים הוא אף היה התגמול העיקרי שהובטח להם. תרועת המלחמה במשך מאות שנים הייתה אל המנצח הולך השלל! (!To the victor go the spoils), והנשים היו השלל. הן נחשבו לפרסי המלחמה של המנצחים ומשאב גופן לגביע הניצחון (Victory trophy) שלהם.

הלוחמים לרוב חצו קילומטרים רבים בדם ואש ומוות, ושהו זמן רב בסביבה גברית קשוחה, הרחק מנשותיהם ובנות עמם, ועל כן כאשר נשים צעירות ונערות נפלו לידיהם, הן היו כטרף ללהקות זאבים מורעבים. במשך מאות אלפי שנים, האמיתה הייתה כי לא ניתן לצפות מהם להתאפק ולא לספק את התאווה המשתוללת שלהם. זה נחשב לטבעי מאוד, בלתי נמנע כמעט ולמעשה לדרכו של עולם. ואין זה פלא, שהרי גברים מקדמת דנא נהנו לאנוס אפילו את בנות עמם ואף את נשותיהם ואימהותיהם של הילדים שלהם במסגרת מוסד הנישואים שהתיר את הפרקטיקה בכל העולם, ועל כן נסו לדמיין את העונג הסדיסטי הצרוף שהם חוו כאשר הם אנסו את נשותיהם ובנותיהם של האויבים שלהם. בכתבי ההיסטוריה מתועדים לוחמים שעלה בידם לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של האויבים שלהם, שתיארו זאת כאחת ההנאות הגדולות ביותר שגברים יכולים לחוות. הקורבנות היו לרוב נשים צעירות ונערות (לרבות הרות), בפרט טובות המראה שמשאב גופן נחשב למפתה, אולם לעיתים קרובות גם ילדות קטנות ואף זקנות כבנות 80, אם בשל היצע דל או העדפה אפלה שלהם. כאשר ההיצע היה קטן מהביקוש, כל אחת לרוב נאנסה שוב ושוב על ידי מספר רב של לוחמים שהתקבצו מסביבה והמתינו בהתרגשות רבה לתורם. הלוחמים לרוב אנסו אותן בברוטליות קיצונית מאוד כדי להגביר עוד יותר את הריגוש שלהם.

גם כאשר המצביאים הורו להשמיד את האוכלוסייה כולה, בעוד הגברים הושמדו מייד, הנשים לעיתים קרובות קודם נאנסו על ידי הלוחמים שהשתוקקו ליהנות בפעם האחרונה ממשאב גופן המפתה לפני שהוא מבוזבז בעיניהם המשועשעות, ובה בעת גם להתענג על ייסוריהן ברגעיהן האחרונים בחיים. ועל כן, במקרים רבים נשים נאנסו ממש על שפת בורות המוות באתרי הוצאה להורג, רגעים ספורים לפני שהן הושמדו. לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם, הם לעיתים קרובות נהגו לכרות מגופן של הנשים את השדיים שלהן באופן ממוקד כדי להשתעשע עימם, בשל תפיסתם כאיברי עינוג שיועדו עבור הגברים. לוחמים לעיתים קרובות אנסו גם גופות של נשים כדי להתענג על הבעות המוות שנותרו על פניהן וליהנות מהביזוי המוחלט גם של השרידים שנותרו מהן. עבור בעלי נטיות פסיכופתיות־סדיסטיות מטבעם, זירות מלחמה הן ללא ספק הזירות האולטימטיביות להגשים את עצמם.

1.5 הפצת הגנום

מצביאים ומפקדים התירו ואף עודדו את הלוחמים שלהם לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של המובסים גם כדי לעבר אותן כביטוי סופי לניצחונם הבלתי מעורער עליהם, ואין זה פלא שהרי אם הניצחון המושלם במלחמת הקיום הוא התפשטותו של הגנום, איזה ניצחון מרשים יותר מהניצחון שבו הגנום כובש את ביציותיו של האויב? בשל תפקידן הביולוגי העיקרי של הנשים ברבייה, הכובשים שעלה בידם לאנוס אותן, למעשה כפו על גופן לשכפל את האוכלוסייה, התרבות והדת שלהם, ובאירוניה אכזרית להוליד את דור ההמשך של הלוחמים שלהם, בפרט בחברות פטריליניאריות שהאמונה היא שהצאצאים יורשים את מוצאם האתני מאביהם. אונס נשים במלחמות היה תופעה כה נרחבת שהיא הובילה לשינויים בהרכבה של אוכלוסיית העולם: יציבות פחותה בקבוצות הדנ״א האנושי מכרומוזום Y המורשות מאב לבן לעומת קבוצות הדנ״א המיטוכונדריאליות האנושיות המורשות מאם לילדיה.

נשים הרות שנשבו לעיתים קרובות עברו קודם הפלות בכפייה באמצעות בעיטות לבטן שלהן, והחדרת כלים חדים לתוך הנרתיקים שלהן, כדי להשמיד את העוברים השייכים לגברים המובסים ולפנות את הרחם שלהן לעיבור מחדש על ידי הגברים המנצחים. עד המאה ה־20, גלולות חירום למניעת היריון והפלות בטוחות לא היו אפשריות ומותרות במשך מיליוני שנים, ובאזורי מלחמה גם בהיסטוריה העכשווית הן גם לרוב אינן זמינות. ועל כן, גם הקורבנות ששוחררו מייד לאחר שנאנסו, לא יכלו להפסיק את ההיריון, וכעבור 9 חודשים הן ילדו ללוחמים שאנסו אותן את הצאצאים שלהם ולמעשה הפיצו במו גופן את הגנום שלהם. במקרים אחרים המטרה הייתה הפוכה: להבטיח שהן לא תפצנה עוד את הגנום של הקבוצה שהן משתייכות אליה, ועל כן לאחר שהלוחמים אנסו אותן, הם החדירו בכוח חפצים חדים לתוך הנרתיקים שלהן, וריטשו לגמרי את איברי הרבייה שלהן.

1.6 אחוות לוחמים

צבאות נחשבו מקדמת דנא למועדון האקסקלוסיבי ביותר בעולם שנועד לגברים בלבד. הגבריות בצבא, הכוח של הנשק האימתני הנמצא בלעדית בידיים שלהם, החיבור הרוחני אליו, המשמעת לפקודות שניתנו והתקבלו, וההיגיון הפשוט של הפקודה ההיררכית מיצבו את הגברים כמין העליון והלוחם במלחמת הקיום. מנגד, הנשים נתפסו כחלשות וחסרות אונים והן הושארו במלחמות בעורף יחד עם הילדים, מה שהשריש עוד יותר את התפיסה שהן נחותות ושוליות. לאחר שהלוחמים נזקקו לכוח אש ולשריון מול יריביהם הגברים, והם הכריעו אותם כיריבים שווים, הם התפנו לטפל בנשים, ואז למעשה התקיימו התנאים המיטביים והרקע הפסיכולוגי המושלם להפגין את הזלזול והלעג כלפיהן בשל הפער העצום ביחסי הכוחות ביניהם, והרי איזו דרך מוחשית יותר להפגין זאת מאשר לאנוס אותן? ועל כן, אין זה פלא שמילים המתארות את המין הנשי ואיברי מין נשיים, כמו נקבה או Pussy (פות), השתרשו בתרבויות רבות כביטויי גנאי לאדם הנתפס כחלש ופחדן.

אונס נשים במלחמה שימש מקדמת דנא גם ככלי עיקרי ליצירת קבוצות צבאיות מגובשות. הלוחמים אנסו אותן קבוצתית בעידודם של המפקדים שלהם, כדי לבסס את הקשר ביניהם וליצור תחושת לכידות ונאמנות בתוך היחידות, בפרט כאשר הם גויסו למלחמה בכפייה. להבדיל מעתות שגרה שהגברים מתחרים ביניהם על הנשים ורכושניים כלפיהן, הם העבירו אותן מאחד לשני ובכך הפגינו בעיניהם את אחוות הלוחמים. צבאות רבים גייסו גם נערים צעירים, כאשר לעיתים קרובות הם נדרשו לצפות בלוחמים המבוגרים אונסים אישה או ילדה שנשבתה, ולאחר מכן לאנוס אותה בעצמם בטקס התבגרות, כדי להוכיח את גבריותם המסמלת דומיננטיות ושליטה, ואת כמיהתם לחדור, לכבוש, להכניע ולהביס, ואת אכזריותם חסרת הרחמים אפילו כלפי חסרות ישע (תכונות שנחשבו על ידי צבאות לנחוצות בשדות הקרב), ובה בעת לבסס את המעמד והמוניטין שלהם.

1.7 מיסוד האונס

נשותיהם ובנותיהם של המובסים לרוב נאנסו על ידי המנצחים לא רק בשדות הקרב. רשויות צבאיות ואזרחיות נהגו למסד את האונס שלהן, כדי להביא לניצול מקסימלי של משאב גופן המבוקש ובכך לשמר את נאמנותם של הלוחמים לאורך זמן. המטרה השנייה הייתה שהלוחמים יאנסו נשים שעוברות בדיקות רפואיות שוטפות, כדי להבטיח שגופן לא יעביר מחלות וזיהומים מלוחם ללוחם, ובכך לצמצם את התפשטותן של מחלות מין ולשמר את כושרו של הצבא. המטרה השלישית הייתה להבטיח שהן תלדנה להם את הצאצאים שלהם. המטרה הרביעית הייתה להפיק ממשאב גופן רווחים. הן הוחזקו לאורך קווי החזית בתוך מחנות אונס או תחנות אונס, שלעיתים קרובות כונו בלעג בתי זונות. הן לא נחשבו לאנושיות אלא לאספקה ​​צבאית וטופלו כמו בקר שנבזז. אגפי הנשים במתקני כליאה רגילים לעיתים קרובות פעלו גם כתחנות אונס, לרבות עבור השוטרים והשומרים. קבוצות לוחמים ביקרו בהם באורח קבע והתורים היו ארוכים, בפרט לאחר שובם מקרבות. עם הגעתם, הם בחרו את אלו שחשקה נפשם לאנוס על פי טעמם. אלו שנבחרו, נלקחו להיאנס על ידם בחדרים ייעודיים. זעקות נואשות של שבויות נאנסות נשמעו ברחבי מתקני הכליאה האלו בשגרה. לעיתים הותר ללוחמים להשאיל אותן לבסיסים ומקומות אחרים. אחרות שונעו לתחנות אונס בעורף, שם הן נאנסו באורח קבע על ידי מגויסים ולוחמים לפני יציאתם לחזית ובשובם ממנה.

במלחמות רבות הותר ללוחמים לשוב לביתם עם השבויות ולהפוך אותן לשפחות המין שלהם או לסרסר בהן בכפייה באופן פרטני כדי להפיק ממשאב גופן גם רווחים קבועים. אחרות נסחרו לשווקים ונמכרו כשפחות מין או הוכנסו בכפייה לבתי בושת בעורף ושועבדו כזונות. פרקטיקה נוספת הייתה השאתן בכפייה ללוחמים ואזרחים כדי שהם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע באופן המותר על פי הדין והמסורת המקובלים בקהילות שלהם. בתיעודים היסטוריים לעיתים לא הוזכר במפורש שהנישואים היו בכפייה, שהרי ההיסטוריה נכתבה מקדמת דנא על ידי המנצחים, אולם זה ברור שהרי איזו אישה בריאה בנפשה תסכים מרצונה החופשי להינשא לגבר שהשמיד את כל בני משפחתה והחריב את ביתה? האומללות למעשה לא נחשבו לאנושיות ולא היו להן זכויות. הן נחשבו למיטלטלין של המובסים ונבזזו יחד עם הבקר. הן הושארו בחיים רק כדי לעשות שימוש במשאב גופן המבוקש, כמו בהמות עבור בעלי משקים. בכל פעם שחשקה נפשם של השובים שלהן לאנוס אותן, לא רק שלא הייתה להן הזכות לסרב, הן הצטוו להיאנס על ידם בכניעה מוחלטת. אלו שהעזו להתנגד או שאף רק הייתה על פניהן הבעה של אי השלמה עם גורלן, לעיתים קרובות הוכו ואף נשחטו. שבויות שהתעברו לעיתים עברו הפלות בכפייה, כדי שהן לא תלדנה צאצאים נחותים כמותן, ובכך גם להבטיח שימוש רציף ומתמשך במשאב גופן.

שבויות רבות סיימו את חייהן בשבי ולעיתים קרובות כעבור זמן קצר, כתוצאה מהאונס הברוטלי והתכוף שהן עברו. לאחר שמלחמות הסתיימו ובפרט מלחמות גדולות, אחוז הגברים באוכלוסייה המובסת הצטמצם מאוד, בעיקר הצעירים והחזקים. לרוב נותרו בעיקר נשים, ילדים וזקנים חסרי הגנה שגורלם היה נתון לחלוטין בידי האויב שלהם. ועל כן, גם רבות מהניצולות שלא הוחזקו דה פקטו בשבי, נאנסו באורח קבע בבתים שלהן, בכפרים שלהן ובשדות במהלך פשיטות ובחדרי החקירות, על ידי המנהיגים, הפקידים, החיילים, השוטרים והאזרחים של השלטון החדש. לקורבנות לא היה למי להתלונן משום שהן נאנסו בתמיכתו ואף בעידודו של המשטר שלרוב המשיך לראות בהן אויב ואף כתת־גזע נחות הנועד לשרת אותם. בה בעת, במקרים הפוכים שבהם גברים מקרב האוכלוסייה המובסת העזו לקיים קשרים עם נשותיהם ובנותיהם של המנצחים, מרבית המשטרים נקטו ביד קשה מאוד כלפיהם כדי לשמור על הכבוד וטוהר הגזע שלהם, מתוך התפיסה שיחסי המין אינם סימטריים.

1.8 השלכות אנושות

נשים וילדות שהתגוררו באזורים שעמדו ליפול לידיו של האויב, במקרים רבים שמו קץ לחייהן או אף הומתו על ידי בני משפחותיהן מבעוד מועד, כדי לחסוך מהן את גורלן הבלתי נמנע. לעיתים הן אף הולבשו בבגדים זכריים ושיער ראשן גולח כדי שגופן ייראה פחות אטרקטיבי. אלו שלא הושמדו לאחר שהן נאנסו, במקרים רבים נותרו עם נכות קשה כתוצאה מהאונס התכוף והברוטלי שהן עברו. במקרים רבים הן נותרו עם גפיים שבורות, אגנים שבורים ועם סדקים בגולגולות שלהן שגרמו ללקות בראייה ובשמיעה שלהן. חלקן נותרו עם בעיות גינקולוגיות כמו נרתיקים קרועים ונקבים בינם לבין המעי הגס ושלפוחית השתן הסמוכים שלהן (פיסטולות), הגורמות לכאבים עזים, בריחה כרונית של שתן וצואה מהם, חסימת מעיים ואף לאי־יכולת לעמוד או ללכת כתוצאה מנזק עצבי. רבות נדבקו במחלות וזיהומים המועברים במגע מיני, כמו עגבת, זיבה ונגיף הכשל החיסוני (HIV) הגורם למחלת האיידס. נערות צעירות שהתעברו סבלו מדיסטוציה (לידה חסומה) ופיסטולות, ולעיתים קרובות הן מתו, משום שהאגנים ותעלות הלידה שלהן טרם התפתחו מספיק כדי להכיל ראש של תינוק.

הפגיעות הנפשיות של הקורבנות הן כה עמוקות, הרסניות וקטלניות שאונס נחשב למעשה לרציחתה של הנשמה. הפגיעות ארוכות הטווח כוללות טראומה מתמשכת, הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD), הפרעות שינה, הפרעות אכילה, הפרעות סומטיות, דכדוך, חרדה, סיוטים, הפרעות סומטופורמיות מרובות, פלאשבקים, פחדים, חוסר אונים, עצבות, חוסר התמצאות, ייאוש, התקפי פאניקה, לחץ, פרנויה, דיכאון, נדודי שינה ומחשבות אובדניות. ניצולות רבות החלו לפתח שנאה עצמית כלפי גופן הנשי שאותו הן החלו לראות כמלוכלך ומביש מטבעו. חלקן שמו קץ לחייהן ברגע שהן יכלו משום שמוטב היה להן כבר המוות. בתרבויות רבות הן אף הצטוו על ידי בני משפחותיהן לשים קץ לחייהן כדי למחות את מקור החרפה בעיניהם, ואלו שלא צייתו, לעיתים קרובות נודו מהמשפחות והקהילות שלהן ואף נשחטו על ידם. רוב הניצולות שתקו ושמרו את מה שהן עברו כסוד מלוכלך, בשל הפחד, הגועל והבושה.

ניצולות רבות נותרו עם בעיות פסיכו־סוציאליות, בידוד וקושי לקיים קשרים עם גברים. בתרבויות רבות הן נחשבו לטמאות וכלא ראויות לנישואים בעיני גברים, משום שמשאב גופן נחשב כבר לסחורה משומשת ומלוכלכת. אלו שהיו נשואות הוכו ונאנסו גם על ידי הבעלים שלהן או ננטשו על ידם ונדחו על ידי בני המשפחות והקהילות שלהן, בתמיכתם של פקידי הממשל שגם ראו בהן סמל לזוהמה. ועל כן, רוב הקורבנות שתקו. הן לרוב נותרו לחיות בעוני מחפיר בעיקר בשטחים כפריים וללא טיפול, משום שהמתקנים הרפואיים כמו בתי חולים ומרפאות הוחרבו או הוחרבו חלקית במלחמה, ובשל איבוד הידע של הצוותים הרפואיים שהושמדו או נמלטו מהאזור, ואספקה לקויה או לא מספקת של משאבים חיוניים כמו מים זורמים, חשמל ותרופות. מצבן של ניצולות שמלכתחילה היו בשולי החברה וחיו בעוני כרוני ובאזורים הכפריים, היה אנוש.

1.9 קורבנות זכרים

כמעט כל הקורבנות שנאנסו במלחמות שהתחוללו לאורך ההיסטוריה היו נשים וילדות. אונס גברים הוא נדיר על אף שהוא עשוי להיתפס כמשפיל אף יותר, משום שהמבצעים מוחים בכך את מעמדם בחברה כגברים באמצעות הפיכתם מכובשים לנכבשים, ולמעשה נוהגים בהם כפי שנוהגים בנקבות כלשונם, ובעיניהם של גברים אין השפלה גדולה יותר מזו. הסיבה הראשונה שהמבצעים בכל זאת כמעט לא אנסו גברים היא שמרביתם היו גברים הטרוסקסואלים. הסיבה השנייה היא שהנשים חלשות יותר פיזית, ועל כן ניתן לאנוס אותן בקלות רבה בידיים חשופות. הסיבה השלישית היא החשש שמא המבצעים יחשדו בטעות בהומוסקסואליות, דבר הנחשב בעיני גברים רבים לטאבו ועלבון גדול. ועל כן, במקרים של גברים שבויים, לרוב הוחדרו לתוך גופם חפצים במקום איבר מין, או נכפה עליהם באיומי נשק לאנוס זה את זה. קיימים תיעודים מחרידים רבים על גברים בשבי שאולצו תחת עינויים לאנוס זה את זה מול עיניהם המשועשעות של הלוחמים. אונס ילדים ונערים צעירים במלחמות היה מאידך שכיח יותר, אולם גם אז גופם הלא מפותח דימה בעיניהם של המבצעים את גופן של הנשים במקומות שבהם הן לא היו זמינות, כמו במתקני כליאה, תוך שהם אף לעגו להם על כך שהם הנקבות שלהם.

1.10 שורשים מבית

גברים אנסו נשים מקדמת דנא כדי להעניש, להרתיע ולנקום בבני משפחותיהן, לא רק במלחמות גדולות ולא רק על רקע לאומני, דתי או אידאולוגי, אלא גם בסכסוכים פנימיים, ואף בתוך מוסד הנישואים שהתיר את הפרקטיקה בכל העולם. כלומר, כאשר פרצו מלחמות והגברים נשלחו לשדות הקרב, השימוש בה היה מושרש בהם כבר מבית. תת־הפרק הזה הוא מבוא חובה להבנת תולדות התופעה בזמן מלחמה שתיסקרנה בפרק 2, שהרי אם גברים נהגו להשתמש בפרקטיקה הזו כלפי בנות עמם בשגרה, נסו רק לדמיין את האכזריות חסרת הרחמים שלהם שהם הפנו כלפי נשותיהם ובנותיהם של האויבים שלהם שנפלו לידיהם. האירועים שיסקרו בתת־הפרק הזה הם רק קצה הקרחון של תופעה רחבת היקף, שהרי ניתן היה להקדיש לתיעודה כרכים עבי כרס רבים.

בינואר 1938 למשל, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, יוסיף סטלין, קבע כי חבר הלשכה המדינית של המפלגה, סטניסלב ויקנטייביץ׳ קוסיאור, אינו עושה עבודה טובה, וב־3 במאי הוא נעצר וכל תפקידי המפלגה נשללו ממנו. הוא נחקר על ידי בוריס רודוס, מְעַנֶּה ידוע מאוד שהועסק על ידי משרד הפנים והמשטרה החשאית של ברית המועצות. קוסיאור נחקר במשך 14 שעות בכל פעם ועמד בעינויים אכזריים, ועל כן הוחלט להכניס לחדר את בתו בת ה־16, תמרה, ולאנוס אותה מול עיניו. קוסיאור שאולץ לצפות בבתו נאנסת על ידם, נשבר ונלקח ללשכתו של סטלין שבה שהה גם מנהיג המפלגה הקומוניסטית באוקראינה, גריגורי פטרובסקי. הוא הושב שבור על כיסא והסכים להצהיר שהוא מרגל פולני כדי שהם יתרצו ולא יאנסו את בתו שוב. לאחר שהוא הודה, סטלין הצהיר בניצחון: הנה, אתה מבין פטרובסקי, ולא האמנת שקוסיאור הפך למרגל. עכשיו אתה מאמין שהוא אויב העם?. הנערה שנאנסה מול עיניו של אביה, שמה קץ לחייה, כאשר היא משליכה את עצמה אל מול רכבת. ב־26 בפברואר 1939, אביה הוצא להורג.

בתרבויות מסוימות, בפרט באיי האוקיינוס השקט לאורך ההיסטוריה, גברים נהגו לאנוס נשים וילדות כנקמה על מעשיהם של בני המשפחה או השבט שלהן, למשל אביהן או אחיהן, לעיתים במסגרת לחימה שבטית. הקורבנות לרוב נאנסו קבוצתית על ידי מספר גברים. האונס שלהן כונה אונס נקמה, אונס עונשין, אונס תגמול וצדק מקביל. הענישה הזו היא מסורתית ואף הייתה ממוסדת לאורך ההיסטוריה, כאשר מועצות של זקני שבטים המכונות ג׳ירגיות נהגו לגזור על גבר שהורשע בפשע חמור, עונש המתיר לבן או בני משפחתו של הגבר התובע ואף לבני השבט שלו, לאנוס באופן חוקי את אחת או יותר מהנשים והילדות במשפחתו, לרוב את ילדותיו הבתולות. המועצה בוחרת מי מהנשים והילדות במשפחתו של הגבר שהורשע תיאנסנה על ידם ואם פעם אחת או באורח קבע במשך כל חייהן. אם באורח קבע, הן נתלשות מהבתים שלהן, מועברות לבתיהם של הגברים ומושאות להם בכפייה כדי שהם יאנסו אותן על פי הדין והמסורת. לעיתים קרובות הן הופכות לשפחותיהם של הגברים שממשיכים לראות בהן כמי שמשתייכות לבני המשפחה או השבט שפגע בהם למשך כל שארית חייהן. הן נאנסות על ידם באופן שיטתי.

בפקיסטן הענישה נקראת ואני (באורדו: ونی) ולעיתים מאויתת גם וואני או וואניי. זו מילה פנג׳אבית שנלקחה מהמילה ונאי, שפירושה דם. בשפות אזוריות שונות במדינה היא נקראת גם סאק, סנגצ׳טי (באורדו: سنگ چتی) וסווארה (באורדו: سوارہ). ועדת החוק במדינה קבעה כי עיקרון השריעה קיסאס שמשמעותו צדק תגמולי, הוא הרציונל של המסורת. הילדות הקטנות והבתולות של הגברים שהורשעו, בנות 4–14, נבחרו כקורבנות. לעיתים הן נאנסו על ידם בפומבי מול עיניהם של תושבים או נציגים, כדי לוודא שהפסיקה הוצאה לפועל. לאחר שהן נאנסו, בני המשפחה והשבט שלהן לעיתים קרובות ציפו מהן לשים קץ לחייהן כדי למחות את מקור החרפה. הענישה הזו הייתה מקובלת לאורך ההיסטוריה וחוקית עד שנת 2011. היא עדיין נפוצה מאוד בקרב מועצות שבטיות וכפריות, ביניהן מועצות החמישה (פנצ׳איאות), במחוזות פנג׳אב, סינד, בלוצ׳יסטן, ח׳ייבר פח׳טונח׳ווה ובאזורים שבטיים, בפרט באזורים כפריים שבהם המשטרה המקומית לעיתים קרובות מעלימה עין והאכיפה בהם חלשה. כבר לפני כמעט 400 שנה, המסורת מוזכרת לאחר ששני שבטי פתאנים בצפון־מערב פקיסטן נלחמו זה בזה במלחמה עקובה מדם שהובילה למאות הרוגים. הנואב (השליט האזורי) קרא להקים מועצה של זקנים משני הצדדים כדי להוציא פסקי דין. המועצה קבעה כי הילדות במשפחותיהם של הגברים שהורשעו תושאנה בכפייה כקיסאס לבני משפחותיהם של התובעים.

בשנת 2002, ילד בן 12, עבדול שקור טטלה בן שבט טטלה, מהכפר מירוואלה, הואשם בכך שהוא קיים רומן עם אישה בשנות ה־20 המאוחרות לחייה, סלמה נאסין, בת השבט מסטוי הבלוצ׳ית העשיר יותר. כנקמה, הוא נלקח על ידי שלושה גברים מהשבט שלה לשדה סוכר, שם הוא נאנס על ידם קבוצתית דרך החלחולת שלו שוב ושוב. בנוסף, מועצת השבט שלהם (הפנצ׳איאת) פסקה כי עונשו יהיה שאחותו בת ה־28, מח׳תאראן ביבי, גם תושא בכפייה לגבר מהשבט שלהם. אולם תושבים בכפר דחו את הפסיקה ותבעו לאנוס אותה מחוץ לנישואים כפי שהאישה מהשבט שלהם בוזתה מחוץ לנישואים. ועל כן, המועצה הפנצ׳איאת פסקה מחדש כי עונשו של הילד יהיה שאחותו תיאנס קבוצתית על ידי מספר גברים. ביוני 2002, היא הובאה למועצה ונגררה בכוח לבקתה סמוכה, שם היא נאנסה קבוצתית על ידי ארבעה גברים מהשבט, מול עיניהם של 10 תושבים שצפו בה נאנסת על ידם כדי לוודא שהפסיקה ממומשת. לאחר מכן, היא הוצעדה ערומה בכפר כדי שהתושבים יראו שהיא נאנסה על ידם. בכפר שלה ציפו ממנה לשים קץ לחייה כדי למחות את מקור החרפה.

בשנת 2008, התרחש קרב דם ממושך במחוז בלוצ׳יסטן המערבי שהחל בכלב מת והביא להריגתם של 19 בני אדם וביניהם חמש נשים. המועצה פסקה כי עונשם של הגברים יהיה ש־15 ילדות שלהם בנות 3–10, תושאנה בכפייה לבני משפחותיהם של התובעים. בשנת 2011, המועצה פסקה כי עונשו של גבר שנטען שביצע פשע יהיה שבתו בת ה־12 תושא בכפייה לגבר בן 85. בשנת 2012, פרץ סכסוך בין שתי חמולות בעקבות האשמה בהריגה. הגבר שהואשם בהריגה לא נמצא, ועל כן המועצה בהובלתו של חבר אספת מחוז בלוצ׳יסטן, מיר טאריק מסורי בוגטי, פסקה כי 13 ילדות מהחמולה של הנאשם בנות 4–16, תושאנה בכפייה לגברים בחמולה השנייה. גזר הדין בוצע ובוגטי הצהיר כי המנהג תקף ליישוב סכסוכים. ביולי 2017, נער הואשם באונס ילדה בת 12 בעיר מולטאן. המועצה הפנצ׳איאת פסקה כי עונשו של הנער יהיה שאחותו בת ה־16 גם תיאנס. ביוני 2020, נער הואשם בקיום קשר עם בת דודו של גבר נשוי בן 41 ללא הסכמתו. המועצה פסקה שעונשו של הנער יהיה שאחותו בת ה־13 תושא בכפייה לגבר התובע, ותהפוך לאשתו הנוספת. מקרים רבים נוספים אינם מדווחים.

באפגניסטן הענישה נקראת באאד והיא מתקיימת במספר אזורים, בפרט בקרב הקוצ׳ים. גם ילדות מקרב משפחות שצברו חובות גדולים ולא השיבו אותם מושאות בכפייה למלווי הכספים. בשנת 1976, נחקק סעיף 517 לחוק העונשין הקובע כי בנות המשפחה שנבחרות כקורבנות חייבות להיות מתחת לגיל 18 ולא אלמנות. העונש על הפרת המגבלה הוא עד שנתיים מאסר בלבד. לא ידוע על חבר מועצה או בן משפחה שנעצר או נשפט על כך.

2.1 מלחמות ביהדות (1500 לפנה״ס–135)

בסביבות שנת 1500 לפני הספירה, התגבשה דת היהדות. ליהודים היה מאז כוח לוחם לסירוגין עד מרד בר־כוכבא שבו הם לבסוף הובסו על ידי הרומאים בשנת 135. אונס נשים במלחמות מתועד ומתואר במקרא. ביהדות עסקו בהרחבה בשאלה אם להתיר ללוחמים לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של האויבים בזמן מלחמה. על פי שיטת הרמב״ם ורוב הפוסקים, לוחם יהודי שחושק בשבויה, רשאי לאנוס אותה כבר בשדה הקרב, אולם רק פעם אחת ולאחר מכן להתאפק. רש״י ייצג אסכולה מרכזית אחרת שעל פיה אסור ללוחם לאנוס אישה בזמן מלחמה אולם מותר לו לשבות אותה ולאחר מכן לגייר ולשאת אותה בכפייה. האסכולה הזו היא אף אכזרית הרבה יותר משום שהאונס אינו חד־פעמי והיא מתירה ללוחם לאחר המלחמה לאנוס אותה באורח קבע במשך כל חייה. מדוע דחייתו של האונס? התשובה המקובלת היא שהלוחם יידע שהפורקן מונח בכיסו כמו פת בסלו בלשון חז״ל. במצב כזה הניבוי הוא שהלוחם יירגע וישוב למערכה עם מוטיבציה גדולה הרבה יותר. ובכן, לא בטוח שהתאוריה הזו נכונה, שהרי ברוב המקרים ככל שאדם קרוב יותר להשגת מטרתו, הוא מתוסכל יותר כאשר היא נמנעת ממנו. מנגד, חכמינו זכרם לברכה (חז״ל) הביעו הסתייגות מהאונס אולם לא מפאת רחמיהם על הקורבנות אלא מכך שלוחמים יהודים באים במגע עם נשים שאינן יהודיות (גויות).

ההיתר ההלכתי לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של האויבים בזמן מלחמה, נקרא: דין אשת יפת תואר. הבחירה את מי מהשבויות מותר לאנוס הייתה מתירנית מאוד. הותר ללוחמים לאנוס גם נשים נשואות וילדות קטנות. הן לא היו חייבות להיות יפות תואר על אף שהתורה מתארת אותן ככאלו, אם בשל היצע דל או טעם ייחודי של לוחם. ובכן, זה גם הגיוני שהרי אחרת היה נדרש להצמיד ללוחמים רבנים שישפטו מי מבין השבויות יפות מספיק כדי שהן תהיינה כשרות להיאנס. הרמב״ם והפוסקים האחרים שהתירו ללוחמים לאנוס שבויות כבר בשדות הקרב, למעשה התירו להם להפר את האיסורים לבוא במגע עם נשים גויות ונשים נשואות, מתוך ההבנה שהתאווה שלהם לאנוס אותן היא כה גדולה שהיא בלתי ניתנת לשליטה. בהיתר לאנוס אותן, התורה למעשה הרימה ידיים מול התאווה המשתוללת בקרב הלוחמים הרחוקים מנשים כשרות והשלימה עם המציאות הזו. בקבלה מובאת ההשקפה כי אלוהים הביט בתורה ועל פיה הוא ברא את העולם, כלומר התורה קדמה לעולם, אולם כאן עמדת הפוסקים היא מתירנית מאוד. התורה היא זו שצריכה להתאים את עצמה לתאוותם של הגברים.

ההיתר לאנוס שבויות בזמן מלחמה הכיל בכל זאת הגבלות: בכל אזור שהלוחמים כבשו, מותר היה לכל לוחם לאנוס רק אישה אחת. לוחם שהשתוקק לאנוס 10 נשים, נדרש לכבוש 10 ערים. ההגבלה הזו נועדה גם להחדיר בלוחמים מוטיבציה לכבוש עוד ועוד שטחים. נאסר על הלוחמים גם לאנוס את השבויות בפומבי כדי שלא תיווצר מראית עין של הכשר להפרת האיסור לבוא במגע עם נשים גויות ונשים נשואות גם לא בזמן מלחמה. ועל כן, לאחר שלוחם בחר את השבויה שברצונו לאנוס, היה עליו ראשית לקחת אותה למקום שבו אין איש מלבדם ושם לאנוס אותה. על פי אחת הדעות מותר ללוחמים גם לאנוס שבויות רק במלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ משום שבמלחמות שבהן יחסי הכוחות שקולים קיים חשש כי גם לוחמי האויב יאנסו את בנות משפחותיהם, ועל כן מוטב לוותר על כניסה למעגל של אונס ואונס שכנגד.

ההיתר ביהדות לאנוס את נשותיו ובנותיו של האויב בזמן מלחמה היה תקף בתקופות שבהן הלוחמים שהו על אדמתם ובידם היה כוח צבאי, מצב שלמעשה לא התקיים במשך אלפי שנים וחזר רק לאחר הקמתה של מדינת ישראל, אולם הפרקטיקה לא אושררה שוב בפסיקה. רבנים גם היום מסכימים עם העיקרון המתיר ללוחמים לאנוס נשים בזמן מלחמה, רק שהדין הזה בעיניהם אינו שייך לעת הזו משום שמשאב גופן של הנשים הערביות אינו מפתה מספיק את הלוחמים היהודים, ועל כן הוא ממילא לא יסב להם עונג, כל עוד הם נלחמים במזרח התיכון ולא למשל בסקנדינביה. עם זאת, הרב אייל קרים שכיהן כהרב הצבאי הראשי של צבא ההגנה לישראל, סנגר על ההלכה וקבע כי כחלק מהשמירה על כושר הלחימה של הצבא ועל רוחם של החיילים, ניתן לפרוץ את גדרי הצניעות והכשרות, כך שמותר לספק את יצר הרע באמצעות משכב עם גויות טובות מראה בניגוד לרצונן, מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים ולמען הצלחת הכלל. רבה של צפת, הרב שמואל אליהו, קבע: העקרונות המוסריים העומדים מאחורי הדין הזה בהחלט שייכים גם לימינו.

2.2 מלחמות באסלאם (610–הווה)

בימי הביניים, בשנת 610, נוסדה דת האסלאם. מתקופתו של מוחמד שהיה הנביא האחרון, מדינות ואימפריות מוסלמיות רבות היו מעורבות במלחמות. המושג ג׳יהאד, החובה הדתית להילחם, נקשר זה מכבר למלחמות כיבוש רבות כדי להביא להתפשטותה של דת האסלאם, וכן למערכות צבאיות אנטי־קולוניאליות. במלחמות האסלאם, אונס נשותיהם ובנותיהם של האויבים, הכופרים (בתעתיק: kuffār) כלשונם, היה תופעה נרחבת מאוד. לא נקבעה אף הגבלת גיל והותר ללוחמים לאנוס גם ילדות קטנות. הנביא לא הביע טיפת רחמים כלפי האומללות שנאנסו על ידי לוחמיו ומאמיניו. בעיניו, כמו בקר שנבזז, עליהן היה לשכוח מבני משפחותיהן שהושמדו, ולהתחיל לספק את צורכיהם של האדונים החדשים שלהן בכניעה וללא עוררין. ללוחמים שנופלים בקרב ולא זוכים לאנוס את נשותיהם ובנותיהם של הכופרים, מובטח לכל אחד מהם 72 נערות בתולות במקומן. מנגד, הנשים והנערות המוסלמיות הצטוו לכסות את גופן מכף רגל ועד ראש, ובתרבויות מסוימות אף להותיר רק חריץ צר לעיניהן, כדי לשמור על כבודם של בני משפחותיהן, ומכאן ניתן להבין את ממדי החרפה שהגברים המוסלמים הטילו בעיניהם על בני משפחותיהן של הקורבנות שהם אנסו. בתרבות האסלאמית אין חרפה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה, ועל כן גם אלו שלבסוף שוחררו מהשבי, לעיתים קרובות נשחטו על ידי קרוביהן כדי למחות בעיניהם את מקור החרפה.

הנביא היה מודע לכך שלוחמיו ומאמיניו אונסים את השבויות רק כדי ליהנות ממשאב גופן, אולם הם חוששים שכתוצאה מכך הן תלדנה להם צאצאים נחותים כמותן. ועל כן, הוא עסק בהרחבה יתרה בשאלה כיצד עליהם לנהוג בזמן שהם אונסים אותן, כאשר הם כבר מרגישים שהם אינם יכולים להתאפק עוד ועומדים לפלוט מההנאה: האם עליהם לצאת מייד מגופן ולפלוט בחוץ כדי לא לעבר אותן, או שהם רשאים להישאר בתוך גופן ולפלוט בתוכן? ובכן, הנביא סבר כי אין היגיון שהם לא יחוו דווקא את הרגע המענג ביותר עבור הגברים, ועל כן הוא פסק שהוא אף ממליץ להם לפלוט בתוך גופן. הוא הוסיף כי אם הן תתעברנה, זה הגורל שלהן ומאמיניו אינם אחראיים. באשר לשבויות נשואות שעלולות ללדת ממזרים, הוא קבע כי מכיוון שהן כופרות, נישואיהן בטלים גם אם הבעלים שלהן עדיין בחיים, ועל כן מותר לאנוס אותן כמו רווקות ולפלוט גם בתוך גופן. הוא דחק גם במאמיניו הנשואים לפלוט בתוך גופן והצהיר כי אם הן תלדנה ממזרים, זה רצונו של אללה. עם זאת, הנביא פסק כי מכיוון שמשאב גופן הוא שלל המלחמה שלהם, הם חופשיים להחליט כרצונם אם לפלוט בתוכן בכל פעם שהם אונסים אותן. פסיקתו עוגנה בחוק האסלאמי בעולם המוסלמי והפרקטיקה הזו נקראת בקוראן אל־עזל (בערבית: العزل).

באוסף ההלכות והסיפורים חדית׳ על הנביא מוחמד הכולל את עצותיו בנושאים שונים, הנביא מתייחס שוב ושוב לדילמה הזו. בספר צחיח מוסלם בפסוק 8:3383, למשל, אחד מבני הלווייה של הנביא מוחמד, ג׳ביר אבן עבדאללה, סיפר על גבר שהגיע לנביא וסיפר לו כי ברשותו נערה שפחה שאותה הוא אונס, אולם הוא אינו מעוניין בצאצאים ממנה. הנביא השיב לו כי אם זה רצונו, הוא יכול לצאת מהגוף שלה לפני שהוא פולט, אולם הוא רשאי לפלוט בתוכה, ואם כתוצאה מכך היא תתעבר, זה מה שנגזר עליה. ג׳ביר סיפר כי כעבור זמן מה הגבר שב והודיע לנביא כי הוא עיבר את הנערה. הנביא השיב: אמרתי לך, מה שנגזר עליה, יקרה לה.

בספר סונן אבו דאוד בפסוק 11:2166, סיפר אחד מבני הלווייה של הנביא, אבו סעיד אל־ח׳ודרי, על גבר שהגיע לנביא וסיפר לו כי הוא אונס את השפחה שלו למה שגברים מתכוונים בזה כלשונו (כלומר רק כדי ליהנות ממשאב גופה), ועל כן בכל פעם שהוא אונס אותה, הוא שולף החוצה את איבר המין הגברי שלו מהגוף שלה לפני שהוא פולט. הנביא השיב שהוא רשאי לנהוג כרצונו ואם היא תתעבר, זה רצונו של אללה. בספר צחיח אל־בוח׳ארי בפסוק 3:34:432, מספר גברים סיפרו לנביא כי הם מקבלים שבויות, את חלקם בשלל וברצונם לשאול אם בזמן שהם אונסים אותן, עליהם לצאת מגופן לפני שהם פולטים. הנביא השיב להם: אתם באמת עושים את זה? עדיף לכם לא לעשות את זה. סיפורים דומים על לוחמים המגיעים לנביא מוחמד כדי לשאול אותו על הפרקטיקה הזו מוזכרים שוב ושוב בפסוקים רבים.

משאב גופן של הנשים והילדות נחשב למבוקש מאוד במלחמות האסלאם, ועל כן היחס ביניהן לבין גברים שנלקחו בשבי היה ניכר. ובעוד הגברים נלקחו לעבודות פיזיות ולוחמה, והילדים לאימונים כדי להופכם ללוחמים ועבדים, הנשים והילדות ברוב המקרים נלקחו להיאנס על ידי גברים מוסלמים ולהפוך לשפחות המין שלהם (בתעתיק: Surriyyāt). הן נחשבו לנחותות והיו כפופות לחלוטין לרצונם של האדונים שלהן, כאשר משאב גופן נחשב לרכושם. הן הצטוו להיות מוכנות להיאנס על ידם בכניעה בכל רגע. אלו שהעזו לסרב, חוו על בשרן את נחת זרועם ואף נשחטו על ידם. כל לוחם רשאי היה לקחת את השבויות שהוא בחר לביתו ולהמשיך לאנוס אותן כרצונו באורח קבע. הנותרות שלא חולקו כבר בשדות הקרב עצמם, שונעו לשווקים ונמכרו כשפחות מין במחירים סמליים לגברים מוסלמים. הסחר בשבויות ידוע כבר בשלב מוקדם בהיסטוריה. המנהג נלקח ממנהג קדם־אסלאמי שעבר רפורמה שהתירה זאת רק כלפי שבויות שאינן מוסלמיות. על פי החוק האסלאמי, מותר לגברים מוסלמים לאנוס אותן רק כדי ליהנות ממשאב גופן, גם אם אינם חפצים בצאצאים מהן, כאשר הוא מתיר לכל גבר לקנות מספר בלתי מוגבל של שבויות ובאורח קבע לאנוס בכל פעם שבויה אחרת כרצונו.

הקוראן ממליץ לגברים שאינם יכולים לשאת נשים מוסלמיות על פי ההלכה האסלאמית, לקחת שבויות במקומן (סורה 4:25), ואף מתיר לגברים נשואים לקנות אותן ולאנוס אותן באורח קבע לצד הנישואים. זה היה למעשה ההיתר היחיד באסלאם שהתיר לגברים לבוא במגע מיני עם נשים מחוץ לנישואים. החוק אף התיר לגברים לסרסר בהן כזונות באמצעות פרקטיקה חוקית ומקובלת בעולם האסלאמי, שבאמצעותה השבויות נמכרו על ידם לפרק זמן קצוב בשווקים למכירת שפחות מין. לאחר שהן נאנסו על ידי הקונים מספר פעמים, במשך יום יומיים, הם הושבו אליהם באמתלה של כביכול חוסר שביעות רצון מהן. בחברות מוסלמיות רבות, שבויות נאנסו באורח קבע לא רק על ידי האדונים שלהן, אלא על ידי כל בני הבית ואף הותר גם לקרובים, שכנים ואורחים אחרים לאנוס אותן באחד מחדרי המיטות בבית כחלק ממנהגי האירוח. היפות ביותר יועדו בעיקר עבור בני המעמד העליון. אלו ששונעו לארמונות, הוחזקו בהרמון – אגף מבודד המיועד למגורי נשים, כאשר לעיתים הוא נבנה להכיל בו בזמן אלפי שפחות מין. הקורבנות נאנסו באורח קבע על ידי השליטים עצמם, ורבות מהן גם על ידי בני משפחותיהם, אנשי חצרות המלוכה והאצולה, אנשי צבא, מפקדים ואורחים. שפחות מין היו בסכנה תמידית להיאנס בהמשך גם על ידי פלגים יריבים כאשר הם כבשו מחדש את האזורים שבהן הן הוחזקו.

לעיתים קרובות גם נשים וילדות מוסלמיות נאנסו על ידי כובשים במלחמות האסלאם, כאשר הן השתייכו לקהילה שנחשבה ללא מוסלמית מספיק. האלמוהדים למשל ראו את אלו שאינם תומכים באלמוהדיזם ככופרים, ועל כן הם ראו בהפיכת נשותיהם ובנותיהם לשפחות המין שלהם כמעשה לגיטימי. במאה ה־12, במהלך כיבושן של האמירות מוראביטון, גברים מוסלמים שלא תמכו באלמוהדיזם הושמדו על ידם, בעוד נשים וילדות אולצו להפוך לשפחות המין שלהם. שתי נשים נשבו על ידי מייסד האלמוהדיזם עצמו, עבד אל־מואמין, כאשר הוא כבש את המבצר דאי, והן אולצו להפוך לשפחות המין שלו. אחת מהן לאחר שהיא נאנסה על ידו, התעברה וילדה לו את בנו, אבו סעיד עות׳מאן. בעוד החוק התיר לגברים מוסלמים לאנוס נשים שאינן מוסלמיות, נאסר על נשים מוסלמיות לקיים יחסי מין עם גברים שאינם מוסלמים.

2.2.1 קרב ח׳ייבר (628)

במרץ 628, צבאו של הנביא מוחמד החל לצעוד לעבר נווה המדבר ח׳ייבר כדי לכבוש אותו. האזור ממוקם כ־150 קילומטרים מצפון־מערב לעיר מדינה והוא היה ביתה של קהילה גדולה של שבטים יהודים. הקרב נקרא קרב ח׳ייבר (בערבית: غَزْوَة خَيْبَر). הוא היה עימות מזוין בין המוסלמים הראשונים לקהילת יהודי נווה המדבר. כאשר צבאו של הנביא החל לצעוד לעבר האזור, שבט בני ע'טפאן ושבטים ערבים יהודים שהיו בעלי ברית לא שלחו או לא יכלו לשלוח את התגבורת שהייתה אמורה להגיע כדי להגן על האזור, מה שסיכן עוד יותר את הביצורים הדלים של הצבא היהודי. לאחר קרב קצר האזור נפל לידי המוסלמים והמפקד היהודי מרהב בן אל־חרית׳ הוצא להורג על ידי בן דודו וחתנו של הנביא, עלי בן אבי טאלב. תנאי הכניעה קבעו כי הרכוש של היהודים יוחרם וכל מי שאינו מוסלמי ישלם ג׳יזיה למוסלמים בתמורה לניטרליות והגנה או יוגלה מהאזור. תנאי הכניעה הביאו לחיזוקו של הצבא המוסלמי והתפתחות משמעותית לקריירה הצבאית של הנביא.

גברים ונערים הושמדו, בעוד נשים וילדות נשבו ואולצו להפוך לשפחות המין של הכובשים. בני לווייתו של הנביא סיפרו לו כי בין השבויות גם נערה יהודייה בת 17, יפהפייה באופן יוצא דופן, בשם צפייה, שהייתה בתו של חוי בן אחיטוב, שראשו נערף בהוראתו בליל הטבח ביישוב מדינה, אולם היא כבר אולצה להפוך לשפחתו של בן לווייתו, דחיה אל־כלבי. הנביא זימן אותו אליו והורה לו למסור לו את הנערה וכפיצוי הוא ייקח במקומה ילדות שבויות אחרות כשפחות, את כל מי שיחפוץ. אל־כלבי נעתר בתמורה לשבע שבויות אחרות במקומה בשל יופייה של צפייה. הנביא הורה לבן דודו, א־זובייר בן אל־עוואם, קודם לענות את בעלה של הנערה, קנאנה בן אל־רבי. בהמשך ראשו גם נערף. לפני שהנביא אנס את הנערה, הוא כפה עליה בדרכה אליו לצפות בגופותיהם הערופות של הגברים, תושבי היישוב. לאחר מכן, הוא לקח אותה למיטתו ואנס אותה כבר באותו הלילה שבו בני משפחתה הושמדו. בהמשך היא נלקחה על ידו כשלל והושאה לו בכפייה כאחת מנשותיו (אוסף החדית׳ צחיח אל־בוח׳ארי, פסוק 2:14:68).

2.3 שושלת ליאו (916–1125)

בין השנים 916–1125, שושלת ליאו האימפריאלית שלטה באזור סין של היום. היא הונהגה על ידי השבט הח׳יטני יילה (Yila), לימים שושלת ילו (Yelü). היא נוסדה בתקופת התמוטטותה של שושלת טאנג כאשר בשיאה היא שלטה בצפון־מזרח סין, הרמה המונגולית, חלקו הצפוני של חצי האי הקוריאני, החלקים הדרומיים של המזרח הרחוק הרוסי והקצה הצפוני של צפון סין. השושלת עלתה מגיבוש הכוח בקרב הח׳יטנים במאה ה־8, ומערכות ההתפשטות במחצית השנייה של המאה ה־9. ראש שבט יילה, אבאווג׳י, התמנה למנהיגם של הח׳יטנים. בשנת 916, הוא הכריז על מדינה בסגנון של שושלת סינית. השושלת פתחה במערכות צבאיות מרובות כנגד מדינות ועמים סמוכים לה, לרבות כנגד השבט קומו־שי, השבט קונגיראד, השיויים, הטטרים, קונפדרציית זובו, ממלכת בלהאה, מדינת גוריאו, שושלת טאנג המאוחרת ושושלת סונג. היא כבשה 16 מחוזות, לרבות את מחוז בייג׳ינג של היום וחלק ממחוז חביי, תוך תדלוקה של המלחמה על ידי שליחים שהובילה להתמוטטותה של שושלת טאנג המאוחרת (923–936). בשנת 1004, היא פתחה במתקפה כנגד שושלת סונג הצפונית ושם התרחשו קרבות קשים והיו הרוגים רבים בקרב שתי האימפריות.

בתקופת שלטונה של השושלת, שליחיה הח׳יטנים אנסו כמנהג נשים נשואות וילדות ג׳ורצ׳ניות שהתגוררו בה. בהמשך הם החלו גם לכפות על גברים ממשפחות האצולה הג׳ורצ׳נית להעניק להם כזונות אירוח את נשותיהם הנשואות שתוארו כיפות, מה שהיה אחד הגורמים העיקריים שהובילו למרד של הג׳ורצ׳נים, ונפילתה של השושלת שנכבשה על ידי שושלת ג׳ין בהנהגתם. הג׳ורצ׳נים כנקמה שבו נסיכות ח׳יטניות ממשפחת המלוכה ואנסו גם אותן באורח קבע. נסיכות ח׳יטניות מהשושלת המובסת ממשפחת ילו ומשפחת שיאו המלכותיות, הוענקו כשפחות מין גם לנסיכים ג׳ורצ׳נים. לפחות ארבע נשים ח׳יטניות הושאו בכפייה לנסיך וואניין ליאנג, ביניהן צ׳ן (宸妃), לי (麗妃) ורו (柔妃).

2.4 תקרית ג׳ינגקאנג (1127)

בשנת 1127, במהלך המלחמות שהתחוללו בין שושלת ג׳ין לשושלת סונג, כוחות שושלת ג׳ין בהנהגתם של הג׳ורצ׳נים, ביצעו סדרה של פלישות לאזור ביאנג׳ינג (כיום העיר קאיפנג), בירת שושלת סונג הצפונית בראשותם של האנים. הם צרו ובזזו את הארמונות הקיסריים באזור. כוחות ג׳ין לכדו את שליט סונג הצפוני, הקיסר צ׳ינזונג, יחד עם אביו, הקיסר בדימוס הויזונג, וחברים רבים מצאצאי משפחתו הקיסרית של הקיסר טאי־דזונג, ופקידים בחצר הקיסרית של שושלת סונג. אזרחי סונג הפשוטים באזור שהתגוררו ברובע הלא קיסרי, נותרו לבדם לאחר שאולצו לשלם כופר עצום לשושלת ג׳ין. הפלישה נקראה תקרית ג׳ינגקאנג (בסינית: 靖康事變 ובפין־יין: Jìngkāng shì biàn), משום שהיא התרחשה בתקופת הג׳ינגקאנג בזמן שלטונו של הקיסר צ׳ינזונג. היא נקראת גם הפרעות בתקופת הג׳ינגקאנג (בסינית: 靖康之亂 ובפין־יין: Jìngkāng zhī luàn), וגם השפלת ג׳ינגקאנג (בסינית: 靖康之恥 ובפין־יין: Jìngkāng zhī chǐ). אירוע זה סימן את קריסתה של שושלת סונג הצפונית ששלטה במקור ברוב סין עצמה.

נשים ששהו בארמונות – לרבות נסיכות, מוזיקאיות אימפריאליות ומשרתות – חולקו כשלל ונאנסו על ידי הפולשים בהמוניהן באופן שיטתי. האומללות הצטוו תחת איומי מוות להיאנס בכניעה על ידי בני האצולה של שושלת ג׳ין ללא קשר למעמדן החברתי הקודם. נסיכות שהעזו לא להיאנס על ידם בכניעה, הושמדו. נשים רבות, לרבות נסיכות, שמו קץ לחייהן כדי לא להיאנס. בתו של הקיסר הויזונג המובס, הנסיכה ג׳או פוג׳ין, שהייתה אשתו של גבר אחר, הושאה בכפייה לנסיך משושלת ג׳ין שחשק בה. הקיסר טאי־דזונג הוציא צו המורה להעניק לנסיך כשפחות מין גם את שלוש נשותיו הנוספות של הקיסר המובס ששמותיהן היו שו שנג׳ינג, יאנג דיאוור וצ׳ן וונואן. נשים אחרות אולצו להפוך לשפחות המין של נסיכים נוספים. נכדתו של אחד הנסיכים מהשושלת שהובסה, שהייתה כלתו של ראש הממשלה ואשת שר, נקנתה תמורת פחות מעשר אונקיות זהב.

הג׳ורצ׳נים החזיקו בה בעת בשבויים ח׳יטנים משושלת ליאו שהובסה על ידם קודם לכן בשנת 1125 במונגוליה. הם החליטו להמשיך לנקום בהם על כך שבתקופת שלטונה של השושלת, הם נהגו לאנוס נשים ג׳ורצ׳ניות. ועל כן, לאחר שנשותיהם של הנסיכים השבויים משושלת סונג נלקחו, הם העניקו להם נשים ח׳יטניות בשבי כדי שהם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע. אחד מבניו השבויים של קיסר סונג המובס, הויזונג, קיבל שבויה ח׳יטנית, ובן אחר קיבל נסיכה ח׳יטנית בבירתה העליונה של שושלת ג׳ין בעיר שאנג׳ינג (כיום העיר חרבין). הג׳ורצ׳נים המשיכו להעניק נשים ח׳יטניות חדשות לבני המלוכה השבויים (לבניו ונכדיו של הקיסר), לאחר שנשותיהם נלקחו מהם. הג׳ורצ׳נים אמרו לבני המלוכה משושלת סונג כי התמזל מזלם על היחס הטוב שהם מקבלים מהם כשבויים, בין היתר על הפריבילגיה שניתנה להם לאנוס נשים בשבי. בשל החרפה שבנות המשפחה הקיסרית משושלת סונג נשבו ונמכרו כשפחות מין לכובשים, שליטים סינים בשושלות מאוחרות יותר פסקו כי אישה שנאנסה או עומדת להיאנס, מצווה לשים קץ לחייה, משום שלהמשיך לחיות אינה אופציה עבורה.

2.5 פלישות וכיבושים מונגולים (1206–1368)

בין השנים 1206–1368, המונגולים פלשו ליבשת העל אירואסיה. עד שנת 1260 הם כבשו חלקים נרחבים שלה, ובכך הם יצרו את הקיסרות הרציפה הגדולה ביותר. בשיאה הקיסרות כללה את מונגוליה של ימינו, איראן, עיראק, בלארוס, בורמה, צפון ודרום קוריאה, אפגניסטן, אזרבייג׳ן, מרכז אסיה, גאורגיה, ארמניה, סיביר, טורקיה, סין, אוקראינה ומרבית רוסיה. החורבן שהכיבושים האלו הביאו היה קטלני ביותר. במהלכם, נשים וילדות נאנסו על ידם בשיטתיות. המקרה המוקדם ביותר של אונס המוני המיוחס למונגולים התרחש לאחר שבנו, אוגדיי חאן, שלח צבא של 25,000 חיילים כדי לכבוש את צפון סין. בהוראתו, החיילים המובסים שנותרו בחיים נאנסו על ידי חייליו. בשנת 1202, אוגדיי ובן בריתו המצביא טוגרול חאן, חברו יחד כדי לכבוש את האזורים שבהם התגוררו הטטרים. לאחר כיבושם, אוגדיי הורה להשמיד כל גבר וילד טטרי הגבוהים יותר מסיכה כלשונו ולשבות נשים טטריות כדי לאנוס אותן. לאחר שאוגדיי כבש את אדמותיהם של האויראטים, חייליו אנסו 4,000 ילדות אויראטיות בנות 7 ומעלה בהוראתו. לאחר מכן, חלקן נשבו על ידם ושונעו להרמונו. הנותרות הוענקו לאכסניות קרוואנים ברחבי הקיסרות המונגולית כדי לשעבדן בהן כזונות.

במרץ 1241, הקיסרות פלשה לראשונה לממלכת הונגריה. נשים הונגריות נאנסו בהמוניהן על ידי לוחמים מונגולים. הנזיר, רוגריוס מאזור פוליה, ששרד, תיעד אותן נאנסות על ידם וכתב כי הם מצאו הנאה מהביזוי שהן עוברות באותם הרגעים. המונגולים פלשו גם לאוסטריה והגיעו לעיירה וינר נוישטאדט. תושבים הושמדו וגופותיהם נאכלו על ידי החיילים הקניבלים. הנשים הזקנות ובעלות העיוותים הגופניים נאכלו על ידם מייד, בעוד ילדות בתולות ונשים יפות קודם נאנסו על ידם קבוצתית למוות. לאחר מכן, השדיים שלהן נכרתו ונשמרו למנהיגים שלהם, לפני שיתר חלקי הגופות שלהן נאכלו על ידם.

2.6 חורבן חלב (1400)

בשנת 1400, כוחות מונגולים של הקיסרות הטימורית (טטרים) פלשו לעיר חלב בשטחה של הסולטנות הממלוכית במהלך המלחמה ביניהן. עם הפלישה לעיר, הנשים והילדים נמלטו למסגד הגדול בעיר בניסיון נואש למצוא מקלט. החיילים נכנסו למסגד וטבחו בכל הילדים, בעוד את הנשים הם הפשיטו וכפתו עם חבלים כהכנה לקראת האונס הפומבי והקבוצתי שלהן. נשות אצולה ובתולות גם הופשטו ונכפתו במסגד הזה ובמסגדים הקטנים. במקביל, חיילים הובילו את האבות והאחים שלהן למסגדים ואילצו אותם לצפות בבנות המשפחה שלהם נאנסות על ידם קבוצתית. כל אחת נאנסה קבוצתית שוב ושוב על ידי חיילים רבים. לאחר שהן נאנסו על ידי חיילים, הן הושארו ערומות וכפותות עבור החיילים הבאים בתור. תושבים רבים הושמדו על ידי הכוחות, והשושלת הורתה לערוף את ראשיהם ולהשליך אותם לערמה מחוץ לעיר עד ליצירת מגדל של 20,000 גולגולות. הגופות לא נקברו אלא הושארו מוטלות כמו פגרים ברחובות ובמסגדים והן הסריחו את העיר.

2.7 מלחמת אימג׳ין (1592–1598)

בין השנים 1592–1598, התחוללה מלחמת אימג׳ין שכללה שתי פלישות של יפן לקוריאה בפיקודו של הסמוראי היפני טויוטומי הידיושי. הפלישה הראשונה נקראה מלחמת אימג׳ין (בקוריאנית: 임진왜란 ובהנג׳ה: 壬辰倭亂). מטרתה הייתה לכבוש את חצי האי הקוריאני וסין עצמה, שנשלטו על ידי שושלות ג׳וסון ומינג, בהתאמה. יפן הצליחה במהירות לכבוש חלקים גדולים של חצי האי הקוריאני וכיבושה נמשך עד שנת 1596. בשנת 1597, יפן פלשה לקוריאה בפעם השנייה. המתקפה נקראה מלחמת צ׳ונגיו (בקוריאנית: 정유재란 ובהנג׳ה: 丁酉再亂). דפוס הפלישה שיקף במידה רבה את זה של הראשונה. ליפנים היו הצלחות ראשוניות ביבשה לאחר שכבשו מספר ערים ומבצרים. כוחותיה של שושלת מינג הסינית ושושלת ג׳וסון הקוריאנית לא הצליחו לעקור את היפנים מאזורי החוף הדרומיים של חצי האי.

במהלך המלחמה, נשים וילדות קוריאניות נאנסו לעיתים קרובות בברוטליות וללא רחמים על ידי חיילים יפנים, סינים וקוריאנים. לא היה אכפת להם מה גילן. תיאורים חושפים כי חיילים יפנים הגדירו שלושה צרכים עיקריים של חיילים בזמן מלחמה: אסמי תבואה, הבנת גאוגרפיה מקומית ונשים יפות (לאנוס). ראשיהם של כל הגברים הצעירים באזור לעיתים קרובות נערפו על ידי חיילים יפנים, בעוד כל הנשים טובות המראה, יחד עם הסחורות שהם בזזו, הועלו על גבם של סוסים ושוורים. ילדה קוריאנית שנשבתה שונעה לאחת מספינות המלחמה היפניות, שם היא אולצה להפוך לשפחת המין של החיילים שהוצבו על סיפונה. היא העידה: נותרתי ללא תנועה מפחד בקרקעית הסירה במשך שעות ארוכות, כך שלא ידעתי מה קורה בעולם החיצון. ילדה קוריאנית אחרת אולצה להפוך לשפחת המין של הסמוראי היפני, קורושימה מיציפוסה. נשים נאנסו בברוטליות וללא הבחנה גם על ידי כוחותיה הסינים של שושלת מינג וכוחותיה הקוריאנים של שושלת ג׳וסון. לאחר ניצחונה של יפן במלחמה, היא פרסמה את תביעות המנצחים, כאשר הראשונה הייתה שבתו של קיסר שושלת מינג המובסת תישלח אליהם ותושא בכפייה לקיסר יפן.

2.8 חורבן שבע הערים (1600 לערך)

בשנת 1598, המפוצ׳ים והווילישים פתחו במרד בשבעה מאחזים ספרדיים גדולים בדרום צ׳ילה שהוביל בסביבות שנת 1600 למלחמת חורבן שבע הערים (בספרדית: Destrucción de las siete ciudades). שמה של המלחמה מתאר את חורבנן ונטישתן של הערים. חורבן שבע הערים בהיסטוריוגרפיה המסורתית מסמן את סופה של תקופת הכיבוש ואת תחילתה של התקופה הקולוניאלית. הייתה לו השפעה ארוכת טווח על ההיסטוריה של צ׳ילה ותושבי מפוצ׳ה שקבעה את צורת היחסים העתידיים בין ספרד למפוצ׳ה הקולוניאלית ואף הובילה להקמת גבול בין התושבים הספרדים למפוצ׳ים. הנשים לרוב הושארו בחיים על ידי המפוצ׳ים, כאשר המטרה במילותיו של החייל הספרדי, אלונסו גונסאלס דה נאחרה, הייתה לנצל אותן (בספרדית: aprovecharse de ellas), כלומר לאנוס אותן. 500 נשים נשבו ונאנסו על ידם שוב ושוב, וכתוצאה מכך ילדו להם מספר רב של ילדים מסטיסים. ייתכן שלילדים האלו הייתה השפעה דמוגרפית משמעותית על החברה המפוצ׳ית שנפגעה מהמלחמה והמגפות. בשנת 1641, חלק מהנשים שוחררו בפשיטות ספרדיות ובעסקאות בין קבוצות מפוצ׳יות שונות לרשויות ספרדיות שהתקיימו בשדות קווילין. הגברים הספרדים התנערו מהצאצאים שנולדו לנשים שנאנסו. מספר נשים לא שבו והן נותרו עם הגברים המפוצ׳ים. הגברים הספרדים הבינו את התופעה כנובעת מהבושה שלהן שהן נאנסו על ידם, ואופיין החלש של הנשים.

2.9 חורבן מגדבורג (1631)

ב־20 במאי 1631, הצבא הקיסרי וכוחות הליגה הקתולית החריבו את העיר מגדבורג הפרוטסטנטית בגרמניה. חורבנה נקרא גם החתונה של מגדבורג (בגרמנית: Magdeburger Hochzeit), כדי לתאר אותו כאירוע גדול, והקרבת מגדבורג (בגרמנית: Magdeburgs Opfergang). כ־20,000 בני אדם הושמדו, לרבות מגנים ולא לוחמים. העיר שהייתה אחת הערים הגדולות ביותר בגרמניה, עם מעל 25,000 תושבים, לא השיבה את חשיבותה עד המאה ה־18. לאחר כיבושה של העיר, החיילים התרעמו שהם לא קיבלו תשלום עבור השירות שלהם. הם החלו לפרוץ לכל משק בית שהם נתקלו בו ודרשו חפצי ערך מיושביו. חבר מועצת העיר ששרד, אוטו פון גריקה, העיד: כאשר לא נותר לתושבים עוד מה לתת לחיילים, האומללות באמת החלה. נשים ונערות נאנסו על ידם קבוצתית. החורבן היה כה עצום שהמונח מגדבורגיזציה (בתעתיק: Magdeburgization ובגרמנית: Magdeburgisieren) שנגזר משמה של העיר, הפך במשך עשרות שנים למונח נפוץ כדי לתאר אזור שבו תושביו נבזזו והושמדו, נשותיהם ובנותיהם נאנסו והוא הוחרב עד היסוד. מונחים נוספים שהיו בשימוש במקור על ידי הפרוטסטנטים כאשר תושבים רומאים־קתולים הושמדו על ידם ללא רחמים, היו צדק מגדבורג, רחמים מגדבורג ורובע מגדבורג.

2.10 מצור על מבצר זילנדיה (1661–1662)

בשנים 1661–1662, ממלכת טונגנינג הסינית הטילה מצור וכבשה את מבצר זילנדיה (בסינית: 熱蘭遮城包圍戰 ובתעתיק: Jia̍t-lân-jia Siâⁿ Pau-ûi-chiàn), השייך לממלכה ההולנדית המזרחית וחברת הודו המזרחית ההולנדית באי טאיוואן, מה שהביא לסיום שלטונה באי. לפני כן הגברים ההולנדים נהגו בשגרה להורות לתושבים הילידים האבוריג׳ינים בכפרים הסמוכים למסור להם את הנשים שלהם כדי שהם יאנסו אותן. בדצמבר 1652, האבוריג׳ינים בתגובה פתחו במרד אולם הכוחות ההולנדים דיכאו אותו. בשנת 1662, נאמני שושלת מינג הסינים והתושבים האבוריג׳ינים בפיקודו של הגנרל קוקסינגה, הטילו מצור על המבצר וכבשו את האי טאיוואן. במהלך הכיבוש ואחריו, גברים הולנדים הושמדו והיתר גורשו מהאי, בעוד הנשים והילדות הושארו על ידי הסינים בשבי כדי לאנוס אותן ולהפוך אותן לשפחות המין שלהם. קוקסינגה בחר כשפחת המין שלו, נערה שהייתה בתו של המיסיונר ההולנדי, אנטוניוס המברוק, שראשו נערף בהוראתו. היא תוארה על ידי המפקד ההולנדי קאו כעלמה מתוקה ונעימה מאוד. יתר הנשים והילדות נמכרו כשפחות מין לחיילים או הושאו להם בכפייה כנשותיהם המשניות. ביומן היומי של המבצר נכתב: הטובות ביותר נשמרו לשימוש המפקדים ולאחר מכן הן נמכרו לחיילים הפשוטים. בשנת 1684, חלק מהשבויות עדיין היו בחיים אולם הן לא שוחררו עד מותן.

2.11 הכיבוש המנצ׳ואי בשינג׳יאנג (1759–1912)

בין השנים 1759–1912, שושלת צ׳ינג של סין בראשותם של המנצ׳ואים שלטה באזור שינג׳יאנג. שלטון הצ׳ינג הוקם בשלב הסופי של מלחמות דזונגאר־צ׳ינג, לאחר שהיא כבשה את ח׳אנות דזונגאר. משרת גנרל של אילי הושקה כדי לנהל את כל אזור שינג׳יאנג ולדווח לסוכנות ממשלתית של שושלת צ׳ינג שפיקחה על האזורים הפריפריאליים של הקיסרות, ליפאן יואן. בין השנים 1757–1759, במהלך מרד אלטישאהר ח׳וג׳ות, מוסלמים אויגורים שהתגוררו באזור, נשחטו, בושלו ונאכלו על ידי חיילים מנצ׳ואים שהוצבו בצריפים במוצב קרסו ביישוב ירקנד, והיו בפיקודו של הגנרל ג׳אוהווי. כאשר זוג נשוי נלכד על ידם, הגבר נאכל מייד, בעוד האישה קודם נאנסה על ידם קבוצתית ורק לאחר מכן בושלה ונאכלה. בשנת 1765, נשים מוסלמיות אויגוריות נאנסו קבוצתית על ידי המשרתים המנצ׳ואים, ועל ידי הפקיד סו־צ׳נג המנצ׳ואי ובנו במשך חודשים, מה שהוביל למרד אוש. בתגובה למרד, הקיסר הורה לטבוח בעיירה שלהם. כל הגברים הושמדו על ידם בעוד כל הנשים נשבו. בשבי הן נאנסו על ידי חיילים ופקידים מנצ׳ואים באורח קבע. בין השנים 1818–1820, גם בתו של המנהיג המקומי של קהילת הקוקנים המוסלמית נאנסה על ידי פקיד מנצ׳ואי באורח קבע.

2.12 טבח באטאק (1876)

בשנת 1876, בתחילת מרד אפריל, התרחש טבח באטאק. הוא היה טבח חסר הבחנה של תושבים בולגרים שאינם לוחמים בעיירה באטאק, על ידי פרשים עות׳מאנים לא סדירים. מספר התושבים שהושמדו נע בין 1,200 ל־8,000, כאשר ההערכה הנפוצה ביותר היא 5,000. נשים קודם הופשטו עד כותנותיהן כדי לבזוז את בגדיהן ותכשיטיהן בעלי הערך, ולאחר מכן הן נאנסו על ידם קבוצתית. לאחר שאישה נאנסה על ידי הגבר האחרון בתור, היא במקרים רבים נשחטה על ידו. לאחר הטבח, המפקד העות׳מאני אחמד אג׳ה הורה לכל התושבים שנותרו בחיים לצאת והודיע כי זה כדי להכין רשימה של ההרוגים והאלמנות. מרבית הניצולים צייתו ויצאו החוצה משום שמי שלא יציית יוצא להורג. הם חולקו לשתי קבוצות, נשים וגברים. המפקד העמיד את הנשים מאחור וטבח בכל 300 הגברים הנותרים. נשים שהעזו למחות, קודם נאנסו על ידם ורק לאחר מכן הושמדו.

העיתונאי האמריקאי, ג׳נואריוס מקגאבן העיד: לא נותר גג, לא קיר שלם עומד. הכול היה מסה של חורבות. הבטנו שוב בערימת הגולגולות והשלדים שלפנינו והבחנו שכולם קטנים, ושפרטי הלבוש שהתערבבו עימם והיו מונחים מסביב, היו כולם בגדי נשים. כולן נשים וילדות. מהאוכף שלי ספרתי כ־100 גולגולות, לא כולל אלו שהיו חבויות מתחת לאחרות בערימה, וגם לא אלו שהיו פזורות למרחקים בשדות. הגולגולות היו כמעט כולן מופרדות מיתר העצמות. השלדים היו כמעט כולם חסרי ראש. הנשים האלו נערפו כולן ונראה שההליך היה כדלקמן: הם תפסו אישה, הפשיטו אותה בזהירות עד התחתונים, הניחו בצד פריטי לבוש בעלי ערך, עם כל הקישוטים והתכשיטים שהיו עליה, ולאחר מכן כמה שיותר מהם אנסו אותה, והגבר האחרון הרג אותה, או לא, כפי שההומור לקח אותו.

2.13 מרד הבוקסרים (1899–1901)

בין השנים 1899–1901, לקראת סופה של שושלת צ׳ינג, התרחש מרד הבוקסרים. הוא נקרא כך משום שרבים מהחברים שלו באגודת האגרופים הצודקים וההרמוניים, עסקו באומנויות לחימה סיניות שנקראו אז אגרוף סיני. המרד היה אנטי־זר, אנטי־אימפריאליסטי ואנטי־נוצרי בצפון סין. בעקבות מלחמת סין־יפן הראשונה, תושבי כפרים בצפון סין חששו מהרחבת תחומי השפעת זרים והתרעמו על הרחבת הזכויות למיסיונרים נוצרים, שהשתמשו בהן כדי להגן על חסידיהם. בשנת 1898, חווה צפון סין מספר אסונות טבע, לרבות הצפת הנהר הצהוב ובצורת, שהמורדים האשימו שהם בהשפעה זרה ונוצרית. החל משנת 1899 התנועה התפשטה על פני מחוז שאנדונג ומישור צפון סין, החריבה רכוש זר כמו מסילות ברזל, ותקפה או רצחה מיסיונרים נוצרים ונוצרים סינים. ביוני 1900, האירועים הגיעו לשיאם כאשר הלוחמים המורדים, משוכנעים שהם בלתי פגיעים לנשק זר, התכנסו בעיר פקינג (בייג׳ינג) עם הסיסמה תמכו בממשלת צ׳ינג והשמידו את הזרים. דיפלומטים, מיסיונרים, חיילים ומספר נוצרים סינים מצאו מקלט ברובע הנציגויות, עליו צרו המורדים. ברית שמונה האומות הזרות שכללה בתוכה חיילים אמריקאים, אוסטרו־הונגרים, בריטים, צרפתים, גרמנים, איטלקים, יפנים ורוסים, פלשה לסין כדי להסיר את המצור.

הקיסרית האלמנה של סין, צה שי, שתחילה היססה, תמכה במורדים וב־21 ביוני הוציאה צו אימפריאלי על הכרזת מלחמה בפועל על המעצמות הפולשות. ברית שמונה האומות, לאחר שבתחילה נהדפה על ידי הצבא הסיני הקיסרי ומיליציית המורדים, הביאה 20,000 חיילים חמושים לסין, וב־14 באוגוסט הגיעו לעיר פקינג. הם הביסו את הצבא הקיסרי בעיר טיינג׳ין, וב־17 ביוני הסתערו על מבצר דאגו, והקלו על המצור בן 55 הימים על הנציגויות הבין־לאומיות. גזל וביזה של הבירה ובאזור הכפרי שמסביב התפשטו יחד עם הוצאות להורג מזורזות של מי שנחשדו כמורדים כגמול. ב־7 בספטמבר 1901, פרוטוקול בוקסר קבע כי פקידי ממשל שתמכו במורדים יוצאו להורג ויוצבו חיילים זרים בעיר פקינג. בנוסף, שושלת צ׳ינג תשלם 450 מיליון טאלים, יותר מהכנסות הממשלה השנתיות ממסים, שישולמו כפיצוי במהלך 39 השנים הבאות לשמונה המדינות הפולשות.

במהלך המרד, נשים וילדות סיניות, מנצ׳וריות ובאנריות־מונגוליות נאנסו על ידי חיילי שמונה המדינות בהמוניהן. נשים רבות נאנסו בעיר פקינג. נשים וילדות סיניות נאנסו על ידי חיילים גרמנים ואיטלקים, לפני שכפריהן נשרפו וגופותיהן הושלכו לבארות. נמצאו גופות מרוטשות של נשים סיניות שנאנסו על ידי חיילי בעלות הברית ולאחר מכן הושמדו. באזור ג׳ויה, נשים סיניות נאנסו באורח קבע על ידי הכומר הקתולי־גרמני גאורג סטנץ בעצמו. המפקד הצרפתי הצדיק את אונס הקורבנות על ידי חייליו, וקבע כי בכך החייל הצרפתי מפגין למעשה את עליונותו. אלפי נשים ונערות שמו קץ לחייהן כדי לא להיאנס על ידי לוחמים רוסים ויפנים ברוטליים. היה מקובל שכוחות בעלות הברית לוכדים לעיתים קרובות נשים כדי לאנוס אותן באורח קבע ולהפוך אותן לשפחות המין שלהם, ללא קשר למעמדן או אמונתן, ואם הן בעלות מידות טובות, עלובות, צעירות או זקנות. לשם כך הם הקימו אחוזות אונס בחוטונגים (סמטאות שנוצרו על ידי מגורים בסגנון סיהואן) בעיר פקינג, וכלאו אותן בתוכן. בין היתר, הן שונעו לסמטת ביאוביי, ונכלאו בבתי שורה כזונות עבור החיילים. השביל בקצה המערבי של הסמטה נחסם כדי למנוע הימלטות, כאשר הקצה המזרחי היה הדרך היחידה להיכנס או לצאת. הדרך הזו נשמרה וכל אדם מכוחות בעלות הברית יכול היה להיכנס ולאנוס אותן כרצונו.

בנותיו של נושא דגל המנצ׳ו והמשנה למלך של מחוז צ׳ילי (כיום מחוז חביי), יולו (בסינית: 裕禄) משבט ההיטרה, נאנסו על ידי חיילי בעלות הברית באופן ממוקד. לאחר כיבושה של העיר פקינג, כל שבע בנותיו נשבו ושונעו למקדש השמיים, שם הן נאנסו על ידם שוב ושוב. לאחר מכן, הן שונעו לאחת מאחוזות האונס והוחזקו בה כשפחות מין עבור החיילים. גם אשתו ואחת מבנותיו של אציל הדגל המונגולי משבט אלוטה, צ׳ונגקי, שהיה מלומד ובעל מעמד גבוה בחצר המנצ׳ואית וגם חותנו של הקיסר הקודם, נאנסו קבוצתית על ידי חיילי בעלות הברית. לאחר מכן, הן נשבו ושונעו למקדש השמיים, שם הן נאנסו קבוצתית ובברוטליות על ידי עשרות מהם במהלך כל תקופת הכיבוש של העיר פקינג. רק לאחר נסיגת ברית שמונה האומות, הן שבו הביתה, רק כדי לתלות את עצמן מהקורות. ב־26 באוגוסט 1900, עם הגילוי, אביהן מתוך ייאוש גם תלה את עצמו. בנו באוצ׳ו ובני משפחה רבים אחרים גם שמו קץ לחייהם זמן קצר לאחר מכן.

2.14 השמדת העם היווני (1913–1923)

בין השנים 1913–1923, התרחשה השמדת העם היווני הפונטי (ביוונית: Γενοκτονία των Ελλήνων ובתעתיק: Genoktonía ton Ellínon). היא הייתה השמדה שיטתית של האוכלוסייה היוונית־נוצרית בקיסרות העות׳מאנית בחצי האי אנטוליה, בשל דתם ומוצאם האתני, בעיקר במהלך מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה בין השנים 1914–1922, ובמהלך מלחמת העצמאות הטורקית בין השנים 1919–1923. היא בוצעה על ידי ממשלת הקיסרות העות׳מאנית בראשותו של הטריומווירט שלושת הפאשות, וממשלת האספה הלאומית הגדולה בראשותו של מוסטפא כמאל אטאטורק. ההשמדה כללה מעשי טבח, גירושים כפויים, לרבות צעדות מוות דרך המדבר הסורי, גירושים, הוצאות להורג ללא משפט והחרבה של מונומנטים תרבותיים, היסטוריים ודתיים מזרחיים. רוב העקורים והניצולים נמלטו ליוון והגדילו את אוכלוסייתה ביותר מרבע. חלקם, בפרט אלו במחוזות המזרחיים, נמלטו לקיסרות הרוסית השכנה. עד סוף שנת 1922, רוב היוונים בחצי האי אסיה הקטנה הושמדו או נמלטו. בשנת 1923, הנותרים שונעו ליוון על פי תנאי חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה, שאסרו את החזרתם של העקורים. קבוצות אתניות נוספות הותקפו באופן דומה על ידי הקיסרות העות׳מאנית במהלך התקופה הזו, לרבות אשורים וארמנים כחלק מאותה מדיניות השמדת עמים.

במהלך ההשמדה, אלפי נשים וילדות נאנסו על ידי חיילים ואזרחים טורקים באופן שיטתי. זה היה נפוץ שכוחות טורקים טובחים בגברים ואונסים את הנשים. הן נלכדו בכפרים יווניים ונאנסו על ידם במשך שעות ואף ימים. חלקן נאנסו על ידי השכנים המוסלמים שלהן וחלקן על ידי אנשי כוחות הביטחון. באחד המקרים, אישה נאנסה על ידי גברים כפריים טורקים במשך 8 ימים ברציפות. היא מתה זמן קצר לאחר מכן. בהמשך הנשים והילדים נשלחו לצעדות המוות הארוכות לסוריה, כאשר במהלכן נשים וילדות רבות נאנסו על ידם. לעיתים קרובות הנשים מתו לאחר מכן. באזור פונטוס עברו כנופיות שודדים בפיקודו של טופל עוסמאן מכפר לכפר. תושבים הושמדו בעוד נשים נאנסו על ידם כרצונם. במנזר וזלון, מנזר יווני־אורתודוקסי, נשים נאנסו על ידי לוחמים טורקים לפני שהן הושמדו. באחד הכפרים היוונים־פונטים, עשרות נשים ונערות השליכו את עצמן לנהר כדי לא להיאנס על ידי חיילים. בנוסף, הטורקים פתחו שווקים שבהם ילדות נוצריות נמכרו על ידם כשפחות מין.

2.15 השמדת העם האשורי (1914–1918)

בין השנים 1914–1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה, התרחשה השמדת העם האשורי הידועה גם בשם סייפו (בעברית: חרב ובסורית: ܣܲܝܦܵܐ). היא כללה גירוש המוני של נוצרים אשוריים וסורים בדרום־מזרח חצי האי אנטוליה ומחוז אזרבייג׳ן של פרס, על ידי כוחות עות׳מאנים ומספר שבטים כורדים. לפני מלחמת העולם הראשונה, האשורים חיו באזורים הרריים ומרוחקים בקיסרות העות׳מאנית וחלקם היו למעשה ללא אזרחות. מאמצי הריכוזיות של הקיסרות במהלך המאה ה־19 הגבירו את האלימות כלפיהם. המניעים להשמדה כללו האשמת מספר קהילות אשוריות בחוסר נאמנות לקיסרות העות׳מאנית ורצון לנכס את האדמה שלה. בין ינואר למאי 1915, במהלך הכיבוש העות׳מאני של אזרבייג׳ן, הושמדו המוני אזרחים אשוריים על ידי כוחות עות׳מאנים וכורדים פרו־עות׳מאנים. במחוז ביטליס הצטרפו כוחות עות׳מאנים ששבו מפרס לשבטים כורדים מקומיים כדי לטבוח באוכלוסייה הנוצרית המקומית, ארמנים ואשורים. מאמצע שנת 1915, כוחות עות׳מאנים וכורדים תקפו את השבטים האשוריים באזור האקרי, ועד ספטמבר גירשו אותם, על אף שהם הקימו הגנה צבאית מתואמת. בנוסף, המושל מוחמד רשיד יזם השמדת עם של כל הקהילות הנוצריות במחוז וילאייט דיארבקיר, לרבות נוצרים סורים שגילו התנגדות חמושה ספורדית בחלקים מסוימים באזור טור עבדין. מיליציות מקומיות לקחו חלק בהשמדת העם בהוראתה של הממשלה העות׳מאנית. כ־275,000 בני אדם הושמדו.

גברים הושמדו בעוד נשים וילדים גורשו בדפוס קבוע. בזמן הגירוש, נשים וילדות נאנסו על ידי החיילים הטורקים. נשים נאנסו על ידי לוחמים בלתי סדירים גם בזמן שהן גססו. נשים רבות מתו לאחר מכן. נשים נמכרו גם כשפחות מין לגברים מוסלמים. בעיר אורמיה שבה התגוררה אוכלוסייה אשורית גדולה, ילדות אשוריות נאנסו על ידי גברים טורקים וכורדים. בכפר הסורי הגדול גולפשאן, גברים הושמדו בעוד נשים וילדים נשבו ונאנסו. באחד הכפרים, ילדות כבנות 8 נאנסו. בכפר אחר, ילדות בנות 6 או 7 שניסו לשווא להסתתר על גג כדי לא להיאנס, נלכדו ונאנסו. בתחילת שנת 1915, באזרבייג׳ן, התרחשו מספר מעשי טבח שבמהלכם מאות נוצרים הושמדו בעוד נשים נשבו ונאנסו. ב־1 ביולי 1915, הכפר תל ארמן הותקף על ידי מיליציה וכורדים. כל הנשים שהיו בכפר קודם נאנסו על ידם, ורק לאחר מכן כולם, לרבות נשים וילדים, הושמדו ללא הבחנה.

בעיר סירט, כל הגברים הושמדו. 400 נשים וילדים שנותרו, גורשו ואולצו לצעוד מערבה לכיוון העיר מרדין או דרומה לכיוון העיר מוסול, כאשר הם מותקפים על ידי המשטרה. בזמן שהם צעדו, הרכוש שלהם, לרבות בגדיהם, נבזז על ידי כורדים וטורקים מקומיים. אלו שלא הצליחו לעמוד בקצב הושמדו. נשים שנחשבו לטובות מראה, נשלפו מהצעדה על ידי שוטרים או כורדים, נאנסו על ידם ולאחר מכן הושמדו. אף אחד לא הגיע לעיר מרדין, ורק בין 50 ל־100 אשורים־כלדאים (מתוך אוכלוסייה של 7,000–8,000) הגיעו לעיר מוסול.

2.16 השמדת העם הארמני (1915–1917)

בין השנים 1915–1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, התרחשה השמדת העם הארמני והחרבת זהותו בקיסרות העות׳מאנית. בראשות ועד האחדות והקדמה (CUP), היא יושמה בעיקר בהשמדה המונית של כ־1,000,000 ארמנים במהלך צעדות מוות למדבר הסורי ואסלאמיזציה כפויה של אחרים, בפרט נשים וילדים. לפני מלחמת העולם הראשונה, הארמנים היו נחותים בחברה העות׳מאנית. בשנות ה־90 של המאה ה־19 ובשנת 1909, מעשי טבח בארמנים התרחשו באופן רחב היקף. הקיסרות העות׳מאנית ספגה שורה של תבוסות צבאיות והפסדים טריטוריאליים, בפרט במהלך מלחמות הבלקן בשנים 1912–1913, מה שהוביל לחשש בקרב מנהיגי ועד האחדות והקדמה שהארמנים ירצו עצמאות. בשנת 1914, במהלך הפלישה שלהם לשטח הרוסי והפרסי, ארמנים מקומיים הושמדו על ידי כוחות עזר עות׳מאנים.

ב־24 באפריל 1915, השלטונות העות׳מאנים שבו וגירשו מאות אינטלקטואלים ומנהיגים ארמניים מהעיר איסטנבול. בין השנים 1915–1916, בין 800,000 ל־1,200,000 ארמנים נשלחו לצעדות מוות במדבר הסורי בהוראתו של המנהיג בפועל של הקיסרות העות׳מאנית, טלעת פאשה. הם הונעו קדימה על ידי מלווים חצי־צבאיים. נמנעה מהמגורשים גישה למזון ומים והם והיו נתונים למעשי טבח ובזיזה. במדבר הסורי הניצולים פוזרו למחנות ריכוז. הגירוש ההמוני שלהם נועד למנוע לצמיתות את האפשרות של שלטון עצמי או עצמאות ארמנית. בשנת 1916, גל נוסף של מעשי טבח הותיר רק כ־200,000 מגורשים בחיים עד סוף השנה. בין 100,000 ל־200,000 נשים וילדים ארמנים אוסלמו בכפייה והוכנסו למשקי בית מוסלמים. במהלך מלחמת העצמאות הטורקית שהתרחשה לאחר מלחמת העולם הראשונה, מעשי טבח וטיהור אתני של ניצולים ארמנים על ידי לאומנים טורקים נמשכו. ההשמדה שמה קץ ליותר מ־2,000 שנות תרבות ארמנית במזרח אנטוליה. יחד עם הרצח ההמוני וגירושם של נוצרים אשוריים־סורים ויווניים־אורתודוקסיים, זה אפשר את הקמתה של מדינה טורקית לאומית אתנית, הרפובליקה של טורקיה. ממשלת טורקיה הצהירה כי גירוש הארמנים היה פעולה לגיטימית.

עוד לפני ההשמדה, מערכת המשפט העות׳מאנית התירה לאנוס נשים וילדות ארמניות. נשים וילדות ארמניות נאנסו על ידי גברים טורקים וכורדים באורח קבע. גברים הושמדו מייד, בעוד הנשים והילדים נאנסו בברוטליות והוטלו באיברי המין שלהם מומים. נשים וילדות אולצו להפוך לזונות או הושאו בכפייה. גברים כורדים וטורקים יכלו להיכנס לבתיהם של ארמנים ולאנוס את כל הנשים והילדות שהתגוררו בהם, ואף לחטוף אותן ללא כל עונש. המקרים הרבים האלו העמידו אותן בסכנה תמידית להיאנס. באחד המקרים, בין 60 ל־160 נשים נכלאו בתוך כנסייה יחד עם ילדים ותינוקות, והחיילים שוחררו ביניהם. נשים רבות נאנסו על ידם למוות. יתר הנשים נשחטו בחרב או כידון, יחד עם הילדים והתינוקות. בין השנים 1850–1870, הפטריארך של ארמניה הגיש 537 מכתבים לשער הנשגב שבהם הארמנים התחננו להגנה מפני אונס וחטיפת הנשים והילדים שלהם.

במהלך ההשמדה, נשים וילדות ארמניות נאנסו בהמוניהם על ידי גברים טורקים וכורדים, בהנהגתה של תנועת הטורקים הצעירים, המיליציות, הכוחות החמושים הטורקים, ואנשי ציבור. הן נאנסו על ידם בברוטליות ובשיטתיות. מפקדים בצבא אמרו לגברים שלהם בפשטות תעשו להן מה שתרצו. המנהג לאנוס אותן היה אוניברסלי. ארמנים הושמדו לעיתים קרובות במהלך חגיגות אכזריות שבמהלכן נשים קודם נאנסו על ידם. חלקן נאנסו קבוצתית על בסיס יומי. אונס של ילדות צעירות תועד היטב. על האונס השיטתי של הקורבנות במהלך ההשמדה, העידו עדים ופקידים טורקים, אמריקאים, אוסטרים וגרמנים. הברירה היחידה של נשים לא להיאנס הייתה לשים קץ לחייהן. נשים רבות שנאנסו, נשחטו לאחר מכן בכידונים או שמתו כתוצאה מהאונס הממושך שהן עברו. לאחר שנשים נאנסו קבוצתית, הן לעיתים קרובות שמו קץ לחייהן. נשים וילדות צעירות רבות שועבדו כזונות, או הושאו בכפייה לגברים מוסלמים, לרבות אלו שכבר היו נשואות. איברי המין של נשים וילדות צעירות רוטשו ושדיים של נשים נכרתו. בעיר דיר א־זור, חברי הכוחות החמושים הגרמנים אף סייעו בפתיחתו של בית בושת שבו נשים ארמניות שועבדו כזונות. נשותיהם, בנותיהם וקרובות משפחה אחרות של גברים ארמניים חשובים, נאנסו בפומבי ובאופן ממוקד על ידי גברים טורקים. ילדים זכרים גם נאנסו.

בהתקפות על כפרים, הגברים ראשית הופרדו מהנשים והושמדו. הנשים והילדים נאנסו על ידי התוקפים ורק לאחר מכן הם הושמדו יחד או נעקרו. הנשים נאנסו על ידם בשיטתיות. בשנת 1915, נשים וילדים נשלחו לצעדות מוות דרך חצי האי אנטוליה אל המדבר, כאשר הם מלווים על ידי ז׳נדרמים (כוחות צבאיים בעלי סמכות לפעול בקרב האוכלוסייה האזרחית). במהלך הצעדה, הנשים, הילדות הצעירות (ואף הילדים הצעירים) נאנסו על ידי חיילים טורקים בברוטליות ובאופן שיטתי. גופם בנוסף הושחת. רבים מהם הושמדו על ידם לאחר מכן. עדת ראייה העידה: זה היה דבר רגיל עבורם לאנוס את הילדות שלנו בנוכחותנו. לעיתים קרובות מאוד הם אנסו ילדות בנות 8 או 10, וכתוצאה מכך רבות מהן לא היו מסוגלות ללכת, ונורו. הקונסול הגרמני בעיר חלב, וולטר רוסלר, דיווח כי כרבע מהנשים הצעירות שמראה גופן היה נאה למדי כלשונו, נאנסו באורח קבע על ידי הז׳נדרמים, ויפות עוד יותר נאנסו בכל פעם קבוצתית על ידי 10–15 גברים. כתוצאה מכך, נשים וילדות שנאנסו, נותרו מאחור ערומות וגוססות. שבויות שנכלאו במחנות נאנסו באורח קבע על ידי השומרים שאפשרו גם לבדואים לפשוט עליהם בלילות ולאנוס אותן. מאות אלפים הושמדו בצעדות המוות האלו.

בנוסף, נשים וילדות נבחרו על ידי חיילים וז׳נדרמים לצורך סחר בהן כשפחות מין, שהיווה מקור הכנסה משמעותי עבורם. הן שונעו לעיר דמשק, שם הן הופשטו על ידי החיילים הטורקים, הוצגו ערומות במכירה פומבית ונמכרו כשפחות מין באזורים מסוימים. חלקן נמכרו בשווקי השפחות הערבים לעולי הרגל המוסלמים של החג׳ ושונעו עד תוניסיה או אלג׳יריה. באזורים ערבים, נשים ארמניות נמכרו במחירים נמוכים. מחירה המקסימלי של אישה ארמנית היה חמישה פיאסטרים (כ־20 פני סטרלינג בזמנו).

בעיר טרבזון, נשים וילדות רבות נאנסו. מפקד המשטרה של העיר, נורי, העיד כי המושל הכללי העניק לו ילדות צעירות לאנוס, כמתנה לוועד המרכזי של האיחוד והקדמה. הסוחר מוחמד עלי העיד כי ילדים הושמדו בבית החולים הסהר האדום, אולם ילדות צעירות קודם נאנסו על ידם. הוא העיד גם כי המושל הכללי כלא שם 15 ילדות כדי לאנוס אותן. קצין בצבא, חסן מערוף, העיד: פקידי ממשלה בעיר טרבזון בחרו כמה מהנשים הארמניות היפות ביותר ומהמשפחות הטובות ביותר. לאחר שהם אנסו אותן באופן האכזרי ביותר, הם הרגו אותן. החייל הגרמני, ארמין וגנר, העיד: הנשים והילדות הארמניות הן לרוב יפות מאוד. הם כרתו את השדיים שלהן, ריטשו את האיברים שלהן, והגופות שלהן מונחות ערומות, טמאות או מושחרות מהחום בשדות. הוא העיד על מראה גופה של אחת האומללות שנאנסה: מביטות בך הפנים הכהות והיפות של באבשי שנשדדה על ידי גברים כורדים, נאנסה ושוחררה רק לאחר 10 ימים. כמו חיות פרא החיילים הטורקים, הקצינים, החיילים והז׳נדרמים הסתערו על הטרף המבורך הזה. עדת ראייה העידה כי כל הילדות בכפר שלה מעל גיל 12, וחלקן אף צעירות יותר, נאנסו.

לאחר ההשמדה, נשים וילדות שהושאו בכפייה לעיתים קרובות לא יכלו לשוב לחיים הקודמים שלהן משום שלא נותרה להן משפחה ומקור הכנסה, ומהבושה שהן נאנסו על ידי גברים טורקים. קארן יפה שעבדה עבור חבר הלאומים בעיר חלב, העידה כי מתוך אלפי הנשים שעימן היא שוחחה, רק אחת מהן לא עברה התעללות מינית. ילדים ארמנים רבים ששרדו סבלו גם מהתעללות מינית.

2.17 מלחמת אזרחים בספרד (1936–1939)

בין השנים 1936–1939, התחוללה מלחמת האזרחים בספרד (בספרדית: guerra civil española) שהייתה סכסוך צבאי בין הרפובליקנים והלאומנים. הרפובליקנים היו נאמנים לממשלת החזית העממית בעלת הנטייה השמאלית של הרפובליקה הספרדית השנייה. הלאומנים המתנגדים היו ברית של פלנחיסטים, מונרכיסטים, שמרנים ומסורתיים בהנהגת חונטה צבאית שבקרב חבריה הגנרל פרנסיסקו פרנקו. בשל האקלים הפוליטי הבין־לאומי באותה התקופה, המלחמה נתפסה כמאבק מעמדי, מאבק דתי, מאבק בין דיקטטורה לדמוקרטיה רפובליקנית, בין מהפכה למהפכה נגדית, ובין פשיזם לקומוניזם. המלחמה פרצה לאחר הכישלון החלקי של ההפיכה ביולי 1936 כנגד הממשלה הרפובליקנית על ידי קבוצת גנרלים של הכוחות החמושים הרפובליקניים הספרדיים, כאשר הגנרל אמיליו מולה היה המתכנן והמנהיג העיקרי, והגנרל חוסה סנחורחו היה דמות ציבורית. הפלג הלאומני נתמך על ידי מספר קבוצות שמרניות, לרבות הקונפדרציה הספרדית לזכויות אוטונומיות (CEDA) ומונרכיסטים, האלפוניסטים המתנגדים והקרליסטים השמרנים הדתיים, והפלנחה הספרדית של המועצות להתקפה הסינדיקליסטית הלאומית (בספרדית: Falange Española de las JONS ובקיצור: FE de las JONS) כמפלגה פוליטית פשיסטית. ההפיכה נתמכה על ידי יחידות צבאיות במרוקו, ובערים פמפלונה, בורגוס, סרגוסה, ויאדוליד, קדיס, קורדובה, מאלגה וסביליה. יחידות מורדות כמעט בכל הערים החשובות לא זכו לשליטה. הערים האלו נותרו בידי הממשלה והותירו את ספרד מפולגת מבחינה צבאית ופוליטית.

הכוחות הלאומניים קיבלו אמצעי לחימה, חיילים וסיוע אווירי מאיטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית בעוד שהצד הרפובליקני קיבל תמיכה מברית המועצות ומקסיקו. מדינות אחרות כמו הממלכה המאוחדת, צרפת וארצות הברית, המשיכו להכיר בממשלה הרפובליקנית אולם הם נקטו במדיניות רשמית של אי־התערבות. על אף המדיניות הזו, עשרות אלפי אזרחים מהמדינות האלו השתתפו ישירות בסכסוך ובפרט בבריגדות הבין־לאומיות הפרו־רפובליקניות. פרנקו התגלה בהדרגה כמנהיג העיקרי והמכריע של הצד הלאומני. הלאומנים התקדמו מהמעוזים שלהם בדרום ובמערב, ובשנת 1937 כבשו את רוב קו החוף הצפוני של ספרד. הם צרו על העיר מדריד ועל האזור שמדרום וממערב לה. לאחר שהם כבשו את רוב אזור קטלוניה בין השנים 1938–1939, וניתקו את העיר מדריד מהעיר ברצלונה, העמדה הצבאית הרפובליקנית הפכה לחסרת סיכוי.

ב־5 במרץ 1939, בתגובה לדומיננטיות הקומוניסטית הגוברת של הממשלה הרפובליקנית והידרדרות המצב הצבאי, הוביל קולונל סגיסמונדו קאזדו הפיכה צבאית כנגד הממשלה הרפובליקנית, מתוך כוונה להתפייס עם הלאומנים, אולם הפיוס נדחה על ידי פרנקו. תוך ניצול סכסוך פנימי בין הפלגים הרפובליקניים בעיר מדריד באותו החודש, פרנקו נכנס לבירה והכריז על ניצחון. מאות אלפי ספרדים נמלטו למחנות פליטים בדרום צרפת. אלו הקשורים לרפובליקנים המובסים שנותרו, נרדפו על ידי הלאומנים המנצחים. המלחמה הפכה בולטת בתשוקה ובפילוג הפוליטי בשל ההשראה שעוררה ברחבי העולם והזוועות הרבות שהתרחשו במהלכה. כוחותיו של פרנקו ביצעו טיהורים מאורגנים בשטחים שהם כבשו כדי שהם יוכלו לגבש את המשטר העתידי שלהם. הוצאות להורג המוניות התרחשו גם באזורים שנשלטו על ידי הרפובליקנים בהשתתפותן של הרשויות המקומיות המשתנות מאזור לאזור.

במהלך המלחמה, נשים וילדות רפובליקניות נאנסו בהמוניהן על ידי הכוחות הלאומניים ובני בריתם ולא כתוצאה מאי־ציות של חיילים לפקודות אלא כחלק ממדיניות לאומנית רשמית וכמטרה מרכזית ונרחבת. הצבא הלאומני קידם מערכה ממוקדת המעודדת לאנוס אותן. לוחמים שאנסו אותן אף תוגמלו כמו רב־טוראי במשמר האזרחי, חואן ודיו, והפלנחיסט פרננדו זמקולה, שעוטרו על ידי כוחות לאומניים, לאחר שהם אנסו נשים בעיירה בנמוהומה. חיילים לאומניים לעיתים נותרו לשהות בתוך בתים של עניים שלא נכחו בהם גברים, כדי לאנוס נשים שהתגוררו בהם באורח קבע. 283 נזירות הושמדו כאשר רבות מהן קודם נאנסו. כוחות לאומניים שהתקדמו בחזית כתבו על קירות הבניינים שנתפסו כי ילדותיהם של הרפובליקנים תלדנה להם פשיסטים לאחר שהם יאנסו אותן.

נשים וילדות צעירות, לרבות אחיות רפואיות וחברות מיליציות, נאנסו בברוטליות על ידי חיילי עורף פלנחיסטים. נשים קודם נאנסו על ידם ורק לאחר מכן הושמדו בבתי קברות, בתי חולים, בתי חווה ובתי סוהר. נשים נאנסו בברוטליות גם על ידי כוחות לאומניים וכוחות סדירים, כמו בעיירות קאיוס ומאיאלס ובכפר קנטלפינו, והן נאנסו גם על ידי חיילים לאומניים קתולים. ילדות כבנות 12 נאנסו על ידי כוחות לאומניים, לעיתים שוב ושוב, כמו בעיר מוגר. לעיתים לאחר שנשים נאנסו על ידי הפלנחיסטים, נצרב על השדיים שלהן סמל הפלנחיסטים שלהם, עול וחיצי הפלנחה. בנוסף, נשים רבות שנאנסו, הוזנו גם בכוח בשמן קיקיון, חומר משלשל רב־עוצמה, ולאחר מכן הן הוצעדו ערומות בפומבי, לרבות דרך העיירות שלהן, כאשר הן משלשלות על עצמן לעיני כל באופן בלתי נשלט. לאחר מכן, רבות מהן הושמדו. הטקטיקה הזו לצורך הענשה, דיכוי וביזוי שכוונה כלפי נשים הייתה בולטת במיוחד. נשים שהוצעדו ברחובות, לבושות במעט מאוד בגדים, לעיתים אולצו בה בעת לשיר את ההמנון פנים אל השמש של הפלנחה הספרדית הלאומנית.

נשים קודם נאנסו ורק לאחר מכן הושמדו, לרבות נשים הרות, בערים כמו זפרה, פואנטה דה קנטוס, פואנטה דל מייסטרי, אגואצ׳ו, אלמנדרלחו, בואסיו, ולדדיוס, פייארס סובירה וזופרה. בכפר פגרינוס, שתי אחיות רפואיות ונשים מקומיות נוספות נאנסו על ידי פלנחיסטים. במקרה אחר, פלנחיסט שחט אישה בשם פרסקיטה אבילס, ולאחר מכן הוא אנס את גופתה בבית קברות. בעיירה מאיאלס, לפחות ארבע נשים נאנסו על ידי חיילים לאומניים סדירים. בכפר קאיוס, אישה, בתה ובת דודתה נאנסו על ידי קבוצה נוספת של חיילים לאומניים סדירים. לאחר מכן, שלושתן נדקרו על ידם בכידונים. באותו הכפר, גבר אולץ לצפות באשתו, בתו ובת דודתו נאנסות על ידי חיילים סדירים ולאחר מכן נדקרות בכידונים. בכפר מרגנל, שתי נשים נאנסו על ידי חיילים סדירים. לאחר מכן, הן הושמדו בהנחת רימונים בין הרגליים שלהן. בכפר קנטלפינו, נשים צעירות נאנסו על ידי חיילים סדירים. סמוך לעיר סביליה, משאית הובילה שבויות אל חיילים לאומניים. כולן נאנסו על ידם לפני שהן הושמדו. לאחר מכן, גופותיהן הושלכו לתוך באר, והחיילים צעדו ברחבי העיר כאשר הרובים שלהם עטופים בתחתונים שלהן כמו דגלים. באזור ולדדיוס, 14 אחיות רפואיות ונערה בת 15 נאנסו על ידי קבוצת חיילים סדירים בראשותו של הגנרל אמיליו מולה, ולאחר מכן הושמדו על ידם.

בעיר אוביידו, נשים נאנסו על ידי פלנחיסטים בחצר בית החולים. בעיר מלייה, נשים נאנסו על ידי פלנחיסטים בבית הסוהר. באי מיורקה, חמש אחיות רפואיות רפובליקניות מהעיר ברצלונה נלכדו לאחר הנסיגה הרפובליקנית. פלנחיסטים החדירו את אצבעותיהם לתוך הנרתיקים שלהן כדי לבדוק אם עדיין קיים בתוכם קרום בתולים, ולאחר מכן אנסו אותן קבוצתית בעיירה מנקור. למחרת, כולן הושמדו בבית הקברות סון קולטס. הפלנחיסטים הצדיקו את המעשים שלהם בכך שהן היו זונות כלשונם. בשנת 1936, שתי אחיות מהעיר ברצלונה, דריה ומרסדס בוקסאדה, נלכדו על ידי כוחות פלנחיסטיים באי מיורקה. הם החדירו את אצבעותיהם לתוך הנרתיקים שלהן, כדי לבדוק אם עדיין קיים בתוכם קרום בתולים, ולאחר מכן הם אנסו אותן בברוטליות שוב ושוב. אשתו של חבר מפלגה סוציאליסטית, פילאר סאנצ׳ס, שהסתתרה מפני הפלנחיסטים, התגלתה גם על ידי קבוצה של ארבעה פלנחיסטים. היא הוכתה ונאנסה על ידם. לאחר מכן, היא שונעה לבית קברות ונאנסה על ידם פעם נוספת לפני שהיא הוצאה להורג. אישה בשם מרגלידה ג׳אומה ששהתה גם באי באותה התקופה, נאנסה גם על ידי פלנחיסט. לאחר מכן, ארבעתן הושלכו לתוך בורות קבורה משותפים ונקברו יחד בתוכם.

בין ה־15 ל־16 באוגוסט בלילה, קבוצה המורכבת משומרים אזרחיים, פלנחיסט ומקומי מהפלג הלאומני, הגיעה לביתו של ויסנטה למברטו מרטינס בכפר לארגה, שהיה חבר איכרים באיגוד הכללי של העובדים, כחלק מדיכוי חריף כנגד מנהיגים ואוהדים פרו־רפובליקניים ובני משפחותיהם. קציני המשמר האזרחי שהיה כוח משטרה חצי צבאי, התייצבו לצד הלאומנים. הם איימו לפרוץ את דלת הבית. לאחר שהדלת נפתחה, הם הכניסו את למברטו למשאית, יחד עם בתו בת ה־14 ששהתה יחד עימו בבית, מראבילאס למברטו. המשאית הובילה אותם לבית העירייה בכפר, שם הנערה נאנסה על ידם במהלך הלילה. עדים מקומיים שמעו את צרחותיה בכל רחבי הכפר. לאחר מכן, היא ואביה שונעו ליישוב איביריקו, 40 קילומטרים מהכפר לארגה, שם היא נאנסה על ידם פעם נוספת מול עיניו של אביה. לאחר מכן, שניהם נורו למוות, וגופתה הערומה של הנערה הושלכה כמזון לכלבים. הם אכלו את העכוז שלה וחלק מרגליה. שבוע לאחר מכן, איכר מקומי מצא את גופתה המתפרקת כאשר הכלבים עדיין שרצו סביבה. היא הייתה כבר במצב של ריקבון כה מתקדם שהאיכרים החליטו לשרוף אותה.

ב־27 באוגוסט 1936, חמש צעירות בנות 16–22, הושקו עם אלכוהול בכוח בעיירה פואנטס דה אנדלוסיה, ולאחר מכן אולצו לספק גברים פלנחיסטים עם פיותיהן, לפני שהן הוצעדו ברחובות בתחתונים שלהן בלבד. השמות שלהן היו מריה לאון בסריל, מריה חסוס קארו גונזלס, חואקינה לורה מוניוס, קוראל גרסיה לורה וחוספה גרסיה לורה. לאחר מכן, הן נאנסו על ידם וגופותיהן הושלכו לתוך באר. הפלנחיסטים צעדו דרך העיירה כאשר התחתונים שלהן תלויים על הרובים ורובי הציד שלהם כמו דגלים. בקיץ 1937, כאשר כוחות לאומניים כבשו את מחוז ביסקאיה, תומכיהם עסקו בהטרדות מיניות רחבות היקף. נשים הוכו על ידם בפומבי מול עיניהם של בני משפחותיהן בעודן ערומות למחצה. ב־24 בדצמבר 1938, בעיירה מאיאלס, ארבע נשים נאנסו, אחת מהן מול עיניהם של בעלה ובנה בן ה־7, שאולצו לצפות באיומי אקדח. בסוף שנת 1938, בכפר אונארה, נערה בת 17 אולצה קודם לצפות באִמָּהּ מוצאת להורג, ולאחר מכן היא נאנסה קבוצתית ובברוטליות, לפני שגם היא הוצאה להורג.

נשים וילדות שהוחזקו בבתי סוהר של הלאומנים, נאנסו בשיטתיות לעיתים קרובות. נשים הצטוו להיאנס על ידי השובים שלהן בכניעה. אלו שהעזו לסרב, לעיתים קרובות הושמדו. באביב 1936, נשים באזור אקסטרמדורה שעבדו בבתיהם של עשירים כתופרות ניסו להקים איגוד. לאחר פרוץ המלחמה הן נשפטו וגזר הדין הרשמי שלהן היה לעבור התעללות מינית. אונס נשים היה נפוץ בבית הסוהר לאס סאלס. פלנחיסטים נהגו לבקר בו בשגרה כדי לבחור נשים לאנוס. אלו שנבחרו הוצאו ושונעו לצריפים שלהם. בבית הסוהר אלבסטה, 30 נשים נאנסו במשך תקופה של 3 חודשים על ידי שני פקידים. צרחותיהן של הנשים שנאנסו נשמעו בכל רחבי בית הסוהר. נשים בבתי סוהר התמודדו ללא הרף עם שומרים שדרשו מהן להביא אותם על סיפוקם בתמורה לשיפור במצבן או מצבם של קרובי משפחה אחרים שכלואים. בסוף שנת 1937, מספר שבויות במחוז ביסקאיה העזו לסרב להיאנס בכניעה על ידי השובים הצבאיים הלאומניים שלהן, על אף שנאמר להן כי עונשן יהיה הוצאה להורג. בלילה, רבות מהן נורו.

תומכים לאומניים הגדירו נשים רפובליקניות כלא מוסריות המפתות גברים בבגדיהן הצמודים ומשוויצות בזרועותיהן החשופות כדי להדגיש את צורתן. לאומנים וביניהם הגנרל בצבא, גונסאלו קייפו דה יאנו, פסקו כי הן חייבות להיאנס כדי שהן תחווינה על בשרן מהי ההשלכה של להיות זונות כלשונם. לדה יאנו הייתה תוכנית רדיו שבה הוא בין היתר התרברב על כך שנשים רפובליקניות נאנסו בהמוניהן בעיר סביליה. לדבריו הליגיונרים והחיילים הסדירים האמיצים שאנסו אותן הפגינו את גבריותם, ובכך לימדו את הגברים הפחדנים והאדומים שלהן, מה זה להיות גברים. באשר לנשים עצמן שנאנסו, הוא קבע כי הקומוניסטיות והאנרכיסטיות האלו כלשונו היו ראויות להיאנס, שהרי הן ממילא כבר פרוצות המקיימות יחסי מין עם גברים בחופשיות לטענתו. הוא הצהיר: עתה לפחות הן תדענה מה הם גברים אמיתיים ולא אנשי מיליציה רכרוכיים. בנוסף, הוא לעג להן על כך שהן כנשים כה חלשות וחסרות אונים מול גברים אמיתיים, שכאשר אלו באים לאנוס אותן, אין להן שום סיכוי להימלט מהם. הן תיאנסנה על ידם לא משנה כמה הן תאבקנה או תבעטנה כלשונו.

2.17.1 ליגיונרים זרים (1936–1939)

חיילים מרוקאים (ליגיונרים זרים) שכונו מורים, לחמו לצד הלאומנים. קצינים ומפקדים פרנקיסטים הבטיחו להם שהם יוכלו לאנוס נשים לבנות עם כניסתם לעיר מדריד. קצינים בחרו בחיילים המרוקאים לאנוס אותן משום שהם היו ידועים כמי שאונסים נשים בברוטליות רבה. הנוהג של שימוש בחיילי הלגיון המרוקאי כדי לאנוס נשים מקומיות היה המשך ישיר לפעולותיו הצבאיות של הצבא הספרדי בשטחיו הקולוניאליים. חיילים לאומניים כיוונו אותם לאנוס נשים מסוימות וקבוצות נשים בכפרים. נשים רבות ממעמד הפועלים נאנסו על ידם. נשים לעיתים קרובות נאנסו על ידם בברוטליות כה רבה, שהן מתו לאחר מכן בתוך מספר שעות לכל היותר. הגנרל בצבא, גונסאלו קייפו דה יאנו, אף הזהיר מספר פעמים בתוכנית הרדיו שלו כי נשים עם אהדה רפובליקנית, שאינן צנועות כלשונו, תיאנסנה על ידי חייליו המרוקאים. אחד המקרים התרחש בעיירה נבלקרנרו שבה רבים בנוסף הושמדו. בכפר סן רוקה למשל, אישה נאנסה ולאחר מכן נורתה על ידי כיתת יורים. מקרים נוספים התרחשו בעיר סביליה. חיילים גרמנים שהציעו את תמיכתם ללאומנים, צילמו בעונג תמונות של נשים בזמן שהן נאנסו על ידי חיילים מרוקאים, ואת כריתת השדיים שלהן.

באוקטובר 1942, עיתונאי מכתב העת פוריין אפיירס (Foreign Affairs) העיד כי הוא ישב עם הקצינים במחנה שדה ושמע אותם דנים בהבטחה שלהם לחיילים המרוקאים לאנוס נשים רפובליקניות וכי הייתה שם הסכמה רחבה. הוא סיפר כי הקצין המרוקאי היחיד, אל מיזיאן, התרברב על כך. הוא היה יחד עימו בצומת הכבישים של עיירת נבלקרנרו, כאשר שתי נערות ספרדיות, שנראה שטרם מלאו להן 20, הובאו בפניו. אחת מהן עבדה במפעל טקסטיל בעיר ברצלונה ועל הז׳קט שלה נמצא כרטיס איגוד. השנייה הייתה מהעיר ולנסיה שהבטיחה שאין לה הרשעות פוליטיות. לאחר שנחקרו כדי לקבל מידע בעל אופי צבאי, הן שונעו על ידו לבניין קטן שהיה בית הספר של הכפר. כ־40 חיילים מרוקאים נחו שם. כאשר הם הגיעו לדלת, נשמעו צרחות יללה מגרונותיהם של החיילים הנרגשים שראו את הנערות שהביאו אליהם לאנוס. הוא העיד כי אל מיזיאן חייך אליו בחיבה ואמר: אה, הן לא תחיינה יותר מארבע שעות.

2.17.2 ספרד הפרנקואיסטית (1939–1975)

לאחר המלחמה, אלפי נשים בעלות קשרים רפובליקניים נאנסו לעיתים קרובות עם הסכמה חברתית של המנהג, עד לפחות שנות ה־60. הרשויות לרוב העניקו לגברים שאנסו אותן חסינות מפני העמדה לדין. כולם חונכו שכאשר הם רואים נשים רפובליקניות נאנסות, להתעלם ולהביט לכיוון השני. נשים אלו ניסו לעיתים קרובות לעבור לערים כדי להפוך לאנונימיות יותר. נשים הוזנו בכוח בשמן קיקיון המשלשל והוצעדו ערומות בפומבי כאשר הן מלכלכות את עצמן לעיני כל. נשים נאנסו גם בבתי סוהר. אניטה סירגו וטינה פרז נאנסו שתיהן בבית סוהר בשל מעורבותן בשביתות הכרייה באזור אסטוריאס בשנת 1962. לידיה פאלקון אוניל נכלאה בבית הסוהר יסריה בעיר מדריד ובבית הסוהר טרינידד בעיר ברצלונה בין השנים 1960–1974. היא סיפרה על נשים שהיו כלואות איתה ונאנסו. היא העידה: הם הפשיטו אותן...(מהבושה היא לא המשיכה בתיאור). היא הוסיפה כי גברים מאצ׳ואיסטיים נהנים להשתמש באישה לצורך סיפוק האינסטינקטים הסדיסטים שלהם. במקרים רבים הבתים והסחורות של אלמנות הגברים הרפובליקניים הוחרמו על ידי הממשלה ורבות מהן שחיו בעוני מוחלט נאלצו להתפרנס כזונות. התופעה שירתה את הגברים הפרנקואיסטים גם משום שהיא תבעה בעיניהם את דימויין של הנשים הרפובליקניות כזונות מלוכלכות מטבען.

2.18 טבח נאנג׳ינג (1937)

בתחילת דצמבר 1937, התרחש קרב נאנג׳ינג (או נאנקינג), בין הצבא הלאומי המהפכני של סין לבין הצבא היפני הקיסרי על השליטה בעיר נאנג׳ינג (בסינית: 南京 ובפין־יין: Nánjīng), בירת הרפובליקה של סין, במהלך מלחמת סין־יפן השנייה. לאחר פרוץ המלחמה בין שתי המדינות ביולי 1937, הכוחות היפנים והסינים השתתפו בקרב האכזרי שנמשך 3 חודשים על העיר שאנגחאי, שבו שני הצדדים ספגו אבדות כבדות. משימת כיבוש העיר נאנג׳ינג הוטלה על מפקד צבא אזור מרכז סין של יפן, הגנרל איוונה מטסוי, שהאמין כי כיבושה של העיר תאלץ את סין להיכנע ובכך לסיים את המלחמה. מנהיג סין, צ׳יאנג קאי שק, החליט לבסוף להגן על העיר ומינה את טאנג שינג־ג׳י לפקד על כוח המצב של העיר, צבא שהוקם בחופזה ממתגייסים מקומיים ושרידי היחידות הסיניות שלחמו בעיר שאנגחאי.

בין ה־11 בנובמבר ל־9 בדצמבר, הצבא היפני צעד מהעיר שאנגחאי לעיר נאנג׳ינג בקצב מהיר, רדף אחר הצבא הסיני הנסוג והתגבר על כל ההתנגדות הסינית בדרכו. המערכה התאפיינה בברוטליות וחורבן אדירים, עם רמות גדלות והולכות של זוועות שבוצעו על ידי הכוחות היפנים כנגד האוכלוסייה המקומית, בעוד שכוחות סינים יישמו טקטיקות של אדמה חרוכה כדי להאט את התקדמותם. עד ה־9 בדצמבר, הכוחות היפנים הגיעו לקו ההגנה האחרון, קו פוקאו, שמאחוריו עמדו חומותיה המבוצרות של העיר. ב־10 בדצמבר, מטסוי הורה על התקפה כוללת על העיר, ולאחר יומיים של לחימה אינטנסיבית, צ׳יאנג החליט לנטוש את העיר. לפני הבריחה, טאנג הורה לאנשיו לפתוח בפריצה מתוכננת של המצור היפני, אולם בשלב הזה העיר הייתה מוקפת ברובה וההגנות שלה היו בנקודת השבירה. רוב חיילי טאנג קרסו במסלול לא מאורגן. בעוד שחלק מהיחידות הצליחו להימלט, רבים נלכדו במלכודת המוות שהעיר הפכה להיות. עד 13 בדצמבר, העיר נפלה לידי היפנים. בהתבסס על ניצחונם, היפנים אישרו רשמית את המערכה לכיבושה של העיר. לאחר כיבושה, שבויי מלחמה סינים ואזרחים בין היתר עונו, נבזזו והושמדו על ידי כוחות יפנים.

הסיבה שהארמייה ה־10 התקדמה לעיר מהר מאוד, נבעה למעשה מההסכמה בין הקצינים והגברים שלהם שלאחר כיבושה של העיר, הם יהיו חופשיים לאנוס את הנשים והילדות הסיניות המתגוררות בה כרצונם. לאחר כיבושה של העיר, במהלך ששת השבועות הראשונים, גברים הושמדו בעוד בין 20,000 ל־80,000 נשים וילדות סיניות מכל הגילים שנלכדו בעיר, לרבות תינוקות וקשישות, נאנסו קבוצתית על ידי חיילים. הן נאנסו על ידם בברוטליות ובשיטתיות. עשרות אלפי נשים נאנסו קבוצתית לפני שהן הושמדו. לפחות 1,000 נשים וילדות נאנסו מדי לילה ורבות נוספות ביום. החיילים עברו מדלת לדלת בחיפוש אחר ילדות צעירות לאנוס. נשים רבות נשבו ונאנסו על ידם קבוצתית. אלו שהעזו להתנגד או הייתה על פניהן כל הבעה שנראתה כמו אי־הסכמה, נדקרו בכידון או נורו. בעלים או אחים שניסו להגן עליהן, נורו. מאות גברים ונשים ששהו באזור הבטיחות שהיה תחת ניהולה של ארצות הברית, וחשבו שמצאו מקום בטוח, מעת לעת נסחבו על ידי החיילים שנכנסו כרצונם – גברים הושמדו מייד, בעוד נשים קודם נאנסו על ידם ורק לאחר מכן הושמדו. לעיתים קרובות אימהות אולצו לצפות בעריפת ראשיהם של התינוקות שלהן לפני שהן נאנסו. נשים הרות נאנסו באופן ממוקד ולאחר מכן הבטן שלהן נדקרה לעיתים קרובות בכידון. ילדים צעירים לא היו פטורים. גופם נחתך ונפתח כדי לאפשר לחיילים לאנוס גם אותם.

לאחר שהנשים נאנסו, הן לעיתים קרובות נשחטו והגופות שלהן רוטשו מייד בדקירות והחדרת כידונים, מקלות חזרן ארוכים או חפצים אחרים לתוך הנרתיקים שלהן. במהלך הטבח בכפרים, בעוד גברים לרוב הושמדו מייד, הנשים והילדים קודם נאנסו על ידם בברוטליות ורק לאחר מכן הושמדו. החיילים אנסו אותן גם בשל הבוז הבסיסי שלהם כלפי אסייתים אחרים שהיה מושרש עמוק בחברה היפנית לפני המלחמה. המחשה לכך במהלך המלחמה בדרום סין, הייתה למשל כאשר חייל בדרגת סמל שאנס ושחט מספר רב של נשים סיניות, הזדעזע ברגע שגילה כי אחת הנשים שנאנסה על ידו הייתה אישה יפנית שנישאה לגבר סיני והיגרה לסין. גברים סינים אולצו על ידי חיילים גם לאנוס בעצמם את בנות משפחתם. בנים אולצו לאנוס את האימהות שלהם, אבות אולצו לאנוס את הבנות שלהם, ואחים אולצו לאנוס את האחיות שלהם, מול עיניהם של בני משפחה אחרים שאולצו לצפות. ב־19 בדצמבר 1937, הכומר האמריקאי ג׳יימס מ׳ מקאלום, שהתגורר בעיר כתב ביומן שלו: מעולם לא שמעתי או קראתי על ברוטליות כזו. אונס! אונס! אונס! אנו מעריכים כי לפחות 1,000 מקרים בלילה ורבים ביום. במקרה של התנגדות או כל דבר שנראה כמו אי־הסכמה, יש דקירות כידון או כדור. אנשים בהיסטריה. נשים נגררות בכל בוקר, אחר הצוהריים וערב. נראה שכל הצבא היפני חופשי ללכת ולבוא כרצונו, ולעשות כרצונו.

החייל קורוסו טדנובו מהאוגדה ה־13 העיד: לקחנו את כל הגברים מאחורי הבתים והרגנו אותם בכידונים וסכינים. לאחר מכן, סגרנו את הנשים והילדים בבית בודד ואנסנו אותם בלילה. לפני שיצאנו למחרת בבוקר, הרגנו את כל הנשים והילדים. החייל היפני טקוקורו קוזו העיד: נשים סבלו יותר מכול. לא משנה כמה צעירות או מבוגרות, כולן לא יכלו להימלט מהגורל שלהן להיאנס. שלחנו משאיות פחם לרחובות העיר ולכפרים כדי ללכוד נשים רבות. לאחר מכן, כל אחת מהן הוקצתה ל־15–20 חיילים ליחסי מין והתעללות. לאחר האונס, הרגנו גם אותן. ב־23 בנובמבר, הכפר ננקיאנטו הועלה באש. בעוד רבים מתושביו נעולים בתוך הבתים הבוערים, נערה בת 17 ואישה הרה נאנסו שוב ושוב על ידי חיילים עד שהן לא יכלו ללכת. לאחר מכן, החיילים דחפו בחוזקה מטאטא לתוך הנרתיק של הנערה והיא נדקרה בכידון, ולאישה ההרה, הם חתכו את בטנה וקרעו החוצה את העובר שלה. נערה בת 15 ננעלה ערומה בצריף שבו שהו כ־200–300 חיילים ונאנסה על ידם מספר פעמים ביום. אישה בחודש השישי להריונה נאנסה ולאחר מכן נדקרה 16 פעמים בפניה ובגופה. דקירה אחת חדרה את הרחם שלה והרגה את העובר שלה. במקרה אחר, אישה צעירה נאנסה ולאחר מכן נדחף בחוזקה בקבוק בירה לתוך הנרתיק שלה לפני שהיא נורתה.

החייל לשעבר, שירו ​​אזומה, העיד בגלוי על ביטויי הלעג שהם השתמשו בהם כאשר הם בחרו אלו נשים לאנוס לפני שהם שחטו אותן: בתחילה השתמשנו במספר מילים קינקיות כמו פיקנקן (Pikankan). פי פירושה מותן וקנקן פירושה מבט. פיקאנקן פירושה בוא נראה אישה פותחת את רגליה. נשים סיניות לבשו מכנסיים קשורים בחוט. לא הייתה חגורה. כאשר משכנו בחוט, העכוז נחשף. אנחנו פיקנקן. הבטנו. לאחר זמן מה אמרנו משהו כמו זה היום שלי להתרחץ (ביטוי המתאר את האונס השלהן כפעולה הכרחית ויום-יומית כמו להתרחץ), ואנסנו אותן בתורות. תמיד דקרנו והרגנו אותן משום שגופות אינן מדברות. לימדו אותנו שאנו גזע עליון. אולם הסינים לא היו ועל כן היו הרבה מעשי אונס, והנשים תמיד הוצאו להורג. כאשר הן נאנסו, הנשים היו אנושיות. אולם ברגע שהאונס הסתיים, הן הפכו לבשר חזיר.

באחד המקרים, תינוק בן 5 חודשים בכה בזמן שאימו נאנסה על ידי חייל. בתגובה החייל חנק אותו בכוונה כדי שהוא לא יוכל לבכות עוד בזמן שהוא אונס את אימו. במקרה אחר, הניצול טאנג ג׳ונשאן העיד: האדם השביעי והאחרון בשורה הראשונה היה אישה הרה. החייל חשב כי כדאי לו לאנוס אותה לפני שהוא יהרוג אותה, ועל כן הוא הוציא אותה מהקבוצה למקום שהיה במרחק של כ־10 מטרים. בעודו מנסה לאנוס אותה, האישה התנגדה בתקיפות. החייל דקר אותה לפתע בבטנה בכידון. היא נתנה צרחה אחרונה כאשר המעיים שלה נשפכו החוצה. אחר כך דקר החייל את העובר כאשר חבל הטבור שלו נראה בבירור והשליך אותו הצידה. במקרה אחר, נערה הרה בת 19, באמצע החודש השישי להריונה עם בנה הראשון, סירבה להיאנס בכניעה על ידי חייל, ועל כן היא נדקרה פעמים רבות ונותרה עם 19 חתכים בפניה, שמונה ברגליה, וחתך עמוק בבטנה, מה שהוביל להרג העובר שלה.

ב־15 וב־18 בדצמבר, מנתח בבית החולים האוניברסיטאי באזור הבטיחות שהיה תחת ניהולה של ארצות הברית, רוברט א׳ ווילסון, כתב במכתביו למשפחתו: יכול הייתי להמשיך ולספר על מעשי אונס וברוטליות שכמעט לא ניתן להאמין להם. אמש נפרץ ביתו של אחד מאנשי הצוות הסינים של האוניברסיטה ושתיים מהנשים, קרובות משפחתו, נאנסו. שתי נערות כבנות 16, נאנסו למוות באחד ממחנות הפליטים. בחטיבת הביניים של האוניברסיטה, שבה 8,000 אנשים, נכנסו היפנים אמש עשר פעמים, מעבר לחומה, גנבו אוכל, בגדים ואנסו עד שהיו מרוצים. ב־17 בדצמבר, הדיפלומט הגרמני ג׳ון ראבה, תיעד ביומנו: באחד הבתים ברחוב הצר שמאחורי חומת הגינה שלי, אישה נאנסה ולאחר מכן נפצעה בצווארה בכידון. אתה לא שומע דבר מלבד אונס. נשים נישאות כל בוקר, אחר הצוהריים וערב. נראה שכל הצבא היפני חופשי ללכת ולבוא כרצונו, ולעשות ככל העולה על רוחו.

ב־13 בדצמבר, כ־30 חיילים הגיעו לבית ברחוב שינג לו, מספר 5, בחלק הדרום־מזרחי של העיר נאנג׳ינג, ודרשו להיכנס. הדלת נפתחה על ידי בעל הבית, מוסלמי בשם הא. הוא הוצא להורג מייד בירי אקדח. האישה שיה נגררה מתחת לשולחן באולם האורחים שבו היא ניסתה להסתתר עם תינוקה בן השנה. לאחר שהיא הופשטה על ידם ונאנסה על ידי גבר אחד או יותר, היא נדקרה בכידון בחזה ולאחר מכן נדחף בקבוק ומקל לתוך הנרתיק שלה. התינוק נדקר למוות בכידון. לאחר מכן, מספר חיילים הלכו לחדר הסמוך, שם שהו הוריה בני 76 ו־74, ושתי בנותיה בנות 16 ו־14. הם עמדו לאנוס את הנערות. הסבתא ניסתה להגן עליהן ללא הועיל. החיילים הוציאו אותה להורג וגם את הסב. לאחר מכן, שתי הנערות הופשטו על ידם. הבכורה נאנסה על ידי שניים־שלושה חיילים, בעוד הקטנה נאנסה על ידי שלושה חיילים. לאחר מכן, הנערה הגדולה נדקרה ומקל נדחף בחוזקה לתוך הנרתיק שלה. גם הנערה הצעירה נדקרה בכידון.

ב־14 בדצמבר בלילה, נשים בבתים רבים נאנסו על ידי חיילים במקום או נלקחו על ידם. ב־15 בדצמבר בלילה, מספר חיילים נכנסו לבניינים של אוניברסיטת נאנג׳ינג בטאו יואן. 30 נשים נאנסו על ידם במקום, כאשר חלקן נאנסו על ידי שישה גברים. ב־16 בדצמבר, שבע נשים ונערות בנות 16–21 נלקחו מהמכללה הצבאית. כל נערה נאנסה שש־שבע פעמים ביום. רק חמש מהן שבו. ב־30 בינואר בשעה 17:00 לערך, כ־540 פליטים הצטופפו במבנים מספר 83 ו־85 ברחוב קנטון. מעל 30 נשים וילדות נאנסו שם. הנשים והילדים בכו כל הלילות. במקרה אחר, זקנה בת 62 הלכה לביתה סמוך לאזור האנסימן וחיילים באו בלילה ורצו לאנוס אותה. היא אמרה להם כי היא מבוגרת מדי ובתגובה מקל נדחף בחוזקה לתוך גופה. ב־16 בדצמבר, עד 1,000 נשים וילדות נאנסו, כ־100 ילדות במכללת גינלינג לבדה.

2.19 מלחמת העולם השנייה באירופה (1939–1945)

בין ספטמבר 1939 למאי 1945, התחוללה מלחמת העולם השנייה בזירה האירופית. מעצמות בעלות הברית (לרבות הממלכה המאוחדת, ארצות הברית, ברית המועצות וצרפת) נלחמו במדינות הציר (לרבות גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית), בשני צדי היבשת בחזית המערבית והמזרחית. סכסוך היה קיים גם באזורי סקנדינביה, הים התיכון וחבל הבלקן. המלחמה הובילה להשמדה של לפחות 39,000,000 בני אדם ולשינוי דרמטי במאזן הכוחות ביבשת. במהלך שנות ה־30, מנהיגה של גרמניה הנאצית, אדולף היטלר, הרחיב את השטח הגרמני על ידי סיפוחה של כל אוסטריה וחבל הסודטים של צ׳כוסלובקיה בשנת 1938. הסיבה לכך הייתה בין היתר, המדיניות הגזעית של גרמניה שהאמינה שהמדינה צריכה להתרחב כדי שהגזע הארי הפסאודו־מדעי ישרוד. הם נעזרו באיטליה, מדינה פשיסטית נוספת שהונהגה על ידי בניטו מוסוליני.

ב־1 בספטמבר 1939, המלחמה פרצה עם פלישת גרמניה לפולין. ברית המועצות, בראשותו של יוסיף סטלין, הצטרפה לפלישה מאוחר יותר באותו החודש. הם חילקו את פולין כך שהמדינה פוצלה בין שני העמים. ימים לאחר הפלישה לפולין, בעלות בריתה של פולין, צרפת והממלכה המאוחדת הכריזו מלחמה על גרמניה אולם הן לא רצו להיכנס לעימות בפועל. זה השתנה רק לאחר שגרמניה פלשה גם לנורווגיה, דנמרק, צרפת, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג. שש המדינות נכבשו, וגרמניה החלה בשתי הפצצות אוויריות עוקבות על הממלכה המאוחדת שנקראו הקרב על בריטניה והבליץ. ראש הממשלה הבריטי, ווינסטון צ׳רצ׳יל, הוביל את מאמץ המלחמה של ארצו. גרמניה החלה גם לבצע השמדה נרחבת של העם היהודי שנקראת השואה. בשנת 1940, איטליה פלשה ליוון, ובשנת 1941 גרמניה פלשה ליוגוסלביה ויוון. לאחר מכן, גרמניה החלה לפלוש לברית המועצות, תוך שהיא מפרה את הסכם אי־התוקפנות של המדינות, והיא הכריזה מלחמה על ארצות הברית לאחר שעשתה זאת הקיסרות היפנית. ארצות הברית הונהגה על ידי הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט.

בשנת 1942, הסובייטים עצרו פלישה נוספת לארצם בקרב סטלינגרד. בינתיים, בעלות הברית עסקו במערכה של הפצצות המוניות על מטרות תעשייתיות גרמניות. בשנת 1943, החלו מעצמות הברית לפלוש לאיטליה, מה שהוביל לנפילת משטרו של מוסוליני, אולם הגרמנים והאיטלקים הנאמנים לציר המשיכו בלחימה. בשנת 1944, בעלות הברית שחררו את רומא. ביוני 1944, מעצמות הברית החלו לפלוש למערב אירופה שהייתה כבושה על ידי הגרמנים, כאשר הסובייטים פתחו במתקפת נגד מסיבית במזרח אירופה במבצע בגרטיון. שתי המערכות היו מוצלחות עבור בעלות הברית. בשנת 1945, רוזוולט מת וירש אותו הארי ס׳ טרומן. ברית המועצות כבשה את רוב מזרח אירופה, לרבות בירת גרמניה, ברלין, כאשר מוסוליני נתלה והיטלר שם קץ לחייו. ב־8 במאי, גרמניה נכנעה ללא תנאי, על אף שהלחימה נמשכה במקומות אחרים עד ה־25 במאי. ב־5 ביוני, נחתמה הצהרת ברלין שהכריזה על כניעתה ללא תנאי של גרמניה לארבע המעצמות המנצחות. במדינות מערב אירופה הוקמו ממשלות קפיטליסטיות ובמזרח אירופה הפכה לקומוניסטית, והחלה את המלחמה הקרה בקרב מדינות בעלות הברית לשעבר. גרמניה פוצלה לגרמניה המערבית הקפיטליסטית וגרמניה המזרחית הקומוניסטית.

2.19.1 הכיבוש הגרמני (1939–1945)

במהלך המלחמה, נשים וילדות מקרב העמים הכבושים נאנסו בהמוניהן על ידי חיילי הוורמאכט (שמו של הצבא הגרמני), בקנה מידה נרחב מאוד, בפרט מקרב העמים הסלאבים במזרח ובדרום־מזרח אירופה ומקרב מיעוטים נוספים שנחשבו על פי חוקי הגזע לנחותים. הצבא למעשה התיר להם לאנוס אותן. לפני שנשים פרטיזניות ונשים אחרות נאנסו על ידי חיילים, הוטבע על גופן הכיתוב זונה עבור כוחותיו של היטלר. חיילים נהגו להתרברב בפירוט כיצד הקורבנות שלהם נאנסו ולאחר מכן הושמדו על ידם. בספטמבר 1939, במהלך הפלישה לפולין, נשים וילדות יהודיות נאנסו על ידי חיילי הוורמאכט. במהלך המערכה הצבאית בפולין, רק חייל אחד הועמד לדין על ידי בית משפט גרמני, על מקרה שבו נשים ממשפחת קאופמן היהודית בעיירה בוסקו־זדרוי שבה, נאנסו קבוצתית על ידי שלושה חיילים, וגם אז השופט הגרמני לא גזר את דינו על אונס הנשים, אלא על זיהומו של הגזע הגרמני שנקרא ראסנשאנדה (בגרמנית: Rassenschande), בשל מגע שלו עם תת־אדם שנחשב למביש עבור הגזע הגרמני, כפי שהוגדר על פי מדיניות הגזע של גרמניה. במהלך הוצאות להורג המוניות שבוצעו בעיקר על ידי יחידות הפולקסדויטשה זלבסטשוץ, ולוו על ידי חיילי הוורמאכט בסיועו וניהולו של הממשל הצבאי הגרמני, השבויות (הפולניות, האוקראיניות, הבלארוסיות והרוסיות) קודם נאנסו ורק לאחר מכן נורו.

בברית המועצות, עד 10,000,000 נשים סובייטיות נאנסו על ידי חיילים גרמנים. כתוצאה מכך, רבות מהן התעברו וילדו מעל 1,000,000 ילדים. בעיר בוריסוב, 36 נשים וילדות נאנסו על ידי חיילים גרמנים ולאחר מכן הושמדו על ידם. ביניהן נערה בת 16, אל׳ אי׳ מלצ׳וקובה, שנאנסה בברוטליות ולאחר מכן השדיים שלה נכרתו והיא מוסמרה לקרשים ונשחטה. בעיר לבוב, 32 נשים שעבדו במפעל בגדים נאנסו על ידי חיילים גרמנים ולאחר מכן הושמדו על ידם בגן ציבורי. כומר שניסה לעצור אותם הוצא להורג. במקרה אחר בעיר, נערות יהודיות נאנסו על ידי חיילים גרמנים ולאחר שהן התעברו, הן הושמדו. במהלך כיבושה של סרביה על ידי מדינות הציר, 772 נשים נאנסו על ידי חיילים גרמנים. נשים נאנסו על ידי חיילים גרמנים גם ביוגוסלביה. באי הקרואטי בראץ, נשים נאנסו על ידי חיילים גרמנים לצד הצתה ומעשי טבח, כפעולות ענישה על נפגעים בקרב חייליהם. במהלך הטבח בכפר דיסטומו ביוון, נשים וילדות יווניות מקומיות, נאנסו בהמוניהן על ידי חיילים גרמנים. הן נאנסו על ידם בברוטליות ואיברי מין שלהן הושחטו.

במהלך המלחמה, מיליוני יהודים הושמדו על ידי הגרמנים. אחד הסיכונים העיקריים של הנשים היהודיות היה בנוסף גם להיאנס. זו הייתה תופעה נפוצה. רבות מהן נאנסו על ידם בברוטליות ולעיתים לאחר מכן הושמדו. הן היו פגיעות במיוחד להתעללות מינית על ידי השובים שלהן. בין 50% ל־80% מחיילי האס־אס (חיל ההגנה) ויחידות המשטרה שפעלו במזרח אירופה תקפו מינית נשים יהודיות. היו מקרים שבהם הן נאנסו קבוצתית שוב ושוב על ידי קבוצות של אנשי אס־אס, עד שהן נפלו על הרצפה מדממות. אסירות יהודיות עברו התעללות מינית על ידי שומרים במחנה הריכוז אושוויץ ובמקומות אחרים. אנשי אס־אס מכל הדרגות נהגו לדחוף את אצבעותיהם לתוך הנרתיקים של נשים צעירות יפות, כאשר קצין אס־אס אף נהג לעמוד בפתח תא הגזים שבאמצעותו הושמדו יהודים, ולמשש את איברי המין של הנשים הצעירות שהוכנסו לתוכו. חלק מהנשים שנאנסו, התעברו ועברו הפלות בכפייה.

גם מקרב אלו שהצליחו להימלט ליערות כדי לחפש הצלה ביחידות פרטיזניות, רבות היו מודעות כי בשל היותן נשים, הן עלולות להיאנס גם שם. הלכידות החברתית בתוך היחידות האלו שיקפה לעיתים תפיסות חברתיות באשר לייעודן של הנשים, והתפקידים שהן קיבלו הושפעו מכך. ועל כן, נשים שהתקבלו לפרטיזנים לרוב הודרו מתפקידי לחימה או מנהיגות, והן אולצו לעיתים קרובות לספק מינית גברים ביחידות האלו כתגמול על ההגנה שהם מעניקים להן.

גם בחזית המערבית, נשים ונערות שאינן סלאביות ממדינות המערב והצפון, נאנסו על ידי חיילים גרמנים במהלך המלחמה, על אף שעל פי חוקי הגזע הן נחשבו לנחותות פחות. מספר רב של נשים וביניהן צרפתיות ואיטלקיות, נאנסו על ידם, בצ׳כיה, צרפת, דנמרק, הולנד ובלגיה. בשנת 1940, מייד לאחר הפלישה לצרפת, נשים נאנסו על ידי חיילים גרמנים. משנת 1944 עלו מספר המקרים והם התרחשו לצד מעשי טבח. במהלך הקרב על הבליטה, נערה בלגית בת 15 נאנסה על ידי חייל גרמני מדיוויזיית הפאנצר השנייה בעיירה הקטנה הרגימון, בזמן שתושבי העיירה הושמדו על ידי חבריו. הוא חבט בה עם קסדה בברוטליות כדי לדכא את ההתנגדות שלה. עם הפלישה והכיבוש הגרמני בנורווגיה, נשים נורווגיות רבות נאנסו על ידי חיילים גרמנים באיומי אקדח. במהלך הכיבוש הגרמני של הולנד, אישה העידה כי ילדה הולנדית נאנסה מול עיניה על ידי חייל גרמני. נערות פולניות כבנות 15 שסווגו כמתאימות לעבודת כפייה ושונעו לגרמניה, נאנסו על ידי גברים גרמנים. שתי נערות פולניות שהועבדו בכפייה במדינת ברנדנבורג בגרמניה ושבו לעיר קרקוב בפולין, כאשר הן כבר בהיריון מתקדם, העידו כי הן נאנסו על ידי חיילים גרמנים בתדירות כה רבה שהן לא היו מסוגלות לבצע אף אחת מהעבודות שיועדו להן.

נשים נאנסו גם על ידי חיילי צבא איטליה שהייתה חלק מהציר של גרמניה והשתתפה במלחמה בחזית המזרחית. במהלך כיבושה של יוון על ידי מדינות הציר, נשים יווניות רבות נאנסו על ידי חיילי הצבא המלכותי האיטלקי, לרבות על ידי חיילים מדיוויזיית הרגלים ה־24 פינרולו. נשים נאנסו על ידי חיילים איטלקים גם ביוגוסלביה וצרפת. בנובמבר 1941, בהתאם לחוקי הגזע החדשים שהנאצים הוציאו, מפקד דיוויזיית הפאנצר ה־18, הורה כי כל אישה רוסייה, תת־אנושית כלשונו, שבאה במגע מיני עם חיילים גרמנים, בין אם היא נאנסה על ידם או לא, יש להעבירה לחיל ההגנה אס־אס, כדי להוציא אותה להורג. מנגד, ב־20 בפברואר 1942, צו שהוצא הכריז כי עובד או שבוי רוסי שיעז לקיים יחסי מין עם אישה גרמנייה, יקבל עונש מוות. במהלך המלחמה, מאות גברים פולנים ורוסים שקיימו יחסים עם נשים גרמניות, נמצאו אשמים בזיהום הגזע והוצאו להורג. לאחר המלחמה, ותיקי הכוחות החמושים הביעו רציונליזציה לאונס נשים כחלק ממה שציפו מחיילים לעשות.

2.19.2 תחנות אונס גרמניות צבאיות (1942–1945)

בשנת 1942, גרמניה החלה להקים מערכת נרחבת של תחנות אונס ברחבי רוב אירופה הכבושה עבור חיילי וקציני הוורמאכט והאס־אס הנודדים והשבים מהחזית. נשים ונערות מקרב העמים הכבושים הוכנסו לתחנות בכפייה ונכלאו בהן כדי שהן לא תוכלנה להימלט. הן נקראו בלעג בתי זונות צבאיים (בגרמנית: Militärbordelle), בתי זונות של הוורמאכט (בגרמנית: Wehrmachtsbordelle) ובתי זונות לחיילים (בגרמנית: Soldatenbordelle). מנהיגי הוורמאכט החליטו להקים את התחנות כדי לאפשר לחיילים להגיע לפורקן מיני, כאשר החשש היה שאם משאב גופן של נשים לא יהיה זמין עבורם, הם יאלצו לאונן במקום, פעולה שנחשבה ללא גברית. רופא השדה הראשי של הוורמאכט אף הפנה את תשומת הלב לסכנת התפשטותה של ההומוסקסואליות אם הן לא תוקמנה. הסיבה השנייה הייתה חששם של הפקידים מהמשך התפשטותן של מחלות מין בקרב החיילים כתוצאה מאונס נשים באופן לא מאורגן. על אף החשש העמוק מפני ערבוב הגזע הארי עם גזעים נחותים, הצדקת הקמת התחנות התבססה על הטענה כי גברים ארים ממילא כבר נמצאים באינטראקציה עם נשים ערומות מגזעים נחותים המוחזקות במחנות הנאציים, והם ממילא כבר אונסים אותן, כך שמוטב שהם יאנסו אותן באופן מאורגן. בספטמבר 1941, מרשל השדה, וולטר פון בראוכיטש, אף הציע כי ביקורים שבועיים בתחנות עבור כל החיילים הצעירים ייחשבו כחובה כדי לאפשר להם לפרוק על גופן את הדחפים המיניים העודפים שהם צברו.

התחנות נוהלו על ידי הוורמאכט. הן לרוב הוקמו במבנים חדשים אולם במערב הן לעיתים הוקמו בבתי בושת קיימים ובהרחבות שלהם, ולעיתים קרובות בבתי מלון שהוחרמו על ידי הוורמאכט ומבנים אחרים. במזרח אירופה הצבא והמשטרה הגרמנית החלו ללכוד נשים ונערות ברחובות הערים הכבושות במהלך פשיטות וסיורים, כדי לכלוא אותן בתחנות. הפשיטות הממוקדות האלו נקראו מצוד (בפולנית: Łapanka ובצרפתית: rafle). עד ה־3 במאי 1941, דווח כי הצבא והמשטרה הגרמנית ביצעו פשיטות המוניות בערים פולניות, שבמהלכן נשים צעירות ונערות כבנות 15 נשבו ונכלאו בתחנות. על אף חוקי נירנברג שאסרו על גברים גרמנים לבוא במגע עם נשים יהודיות משום שהן נחשבו לתת־אדם, גם נשים יהודיות נכלאו בתחנות האלו. בנוסף, גם מספר זונות, בעיקר במערב אירופה, אולצו להיכנס לתחנות כדי לא להישלח למחנה ריכוז.

בשנת 1942, נהג המשלחת של הצלב האדום השוויצרי, פרנץ מאוויק, כתב בעיר ורשה על אחד המקרים שבו חיילים חיפשו נשים ונערות לצורך איוש התחנות: גרמנים במדים מביטים בנחישות בנשים ובנערות בנות 15 עד 25. אחד החיילים שולף פנס כיס ומאיר אותו על אחת הנשים, היישר לתוך עיניה. שתי הנשים מפנות את פניהן החיוורות אלינו, הראשונה כבת 30. מה הזונה הזקנה הזאת מחפשת כאן? אחד משלושת החיילים צוחק. לחם, אדוני מבקשת האישה. בעיטה בתחת את מקבלת, לא לחם השיב החייל. בעל הפנס מכוון שוב את האור על פניהן וגופן של נערות. הצעירה אולי בת 15. הם פותחים את המעיל שלה ומתחילים לגשש אותה בכפותיהם התאוותניות. זו אידאלית למיטה הוא אומר.

עד שנת 1942, פעלו ברחבי אירופה הכבושה כ־500 תחנות, כאשר על פי רישומים, לפחות 34,140 נשים ונערות אירופיות מהמדינות הכבושות הוחזקו בהן, יחד עם האסירות שהוחזקו בתחנות אונס שהוקמו במחנות ריכוז. התנאים בתוך התחנות היו קשים ואכזריים. הן נפתחו מדי יום בין השעות 14:00–20:30. לכל חייל שביקר בתחנה הוקצו 15 דקות לאנוס את אחת הנשים המוחזקות בתחנה בעלות סמלית של 3 רייכסמארקים. כל אישה נאנסה על ידי עד 32 חיילים מדי יום. האומללות עברו בדיקות רפואיות מתוכננות לעיתים קרובות כדי להבטיח שגופן לא יעביר מחלות וזיהומים מחייל לחייל. אלו שכתוצאה מכך התעברו והבטן שלהן כבר הייתה נפוחה ונראתה לעין, לעיתים שוחררו, אולם מהבושה הן לא שבו למשפחותיהן.

נשים יוגוסלביות הוכנסו גם לתחנות, כאשר בשנת 1941 אף נמצא מסמך מארכיון בעיר אוסייק ביוגוסלביה, הדן בתוכניות להקמתן של מספר רב של תחנות בעיר, ובהליכי ונהלי התברואה הנדרשים כדי לשמור על בריאותם של המבקרים. בצרפת הכבושה, עוד לפני שנת 1942, הוורמאכט הקים מערכת בירוקרטית מקיפה של כ־100 תחנות חדשות המבוססת על מערכת קיימת של בתי בושת בשליטה ממשלתית. החיילים קיבלו תעודות ביקור רשמיות שהונפקו על ידי המפקדה העליונה לכוחות היבשה של הוורמאכט. בברית המועצות, נשים וילדות נשבו על ידי כוחות גרמנים ונכלאו בתחנות. בעיר סמולנסק, פתח הפיקוד הגרמני תחנה לקצינים באחד מבתי המלון שלתוכה נדחקו ונכלאו מאות נשים וילדות. הן נגררו על ידם ברחוב, מהזרועות והשערות שלהן ללא רחם.

2.19.3 תחנות אונס גרמניות במחנות (1942–1945)

בשנת 1942, גרמניה החליטה להקים תחנות אונס במחנות הריכוז עבור האסירים הארים המיוחסים ואלו שנשפטו על פעילות פלילית, ובעיקר הקאפואים ובעלי תפקידים, שכללו את האסירים הנוצרים הפולנים, כדי לתמרץ אותם לשתף פעולה ולהגביר את התפוקה שלהם. על האסירים היהודים נאסר להשתמש בהן. לתחנות הוכנסו בכפייה נשים אסירות מקרב העמים הכבושים שנלקחו בעיקר ממחנה הריכוז ראוונסבריק שהיה מחנה לנשים בלבד, מלבד במחנה הריכוז אושוויץ, ששם השתמשו באסירות מתוך המחנה. התחנות נקראו בלעג בתי זונות במחנות (בגרמנית: Lagerbordell) ומחלקות הנאה (בגרמנית: Freudenabteilungen). בחלק מהתחנות קועקע על השדיים של הנשים הכיתוב זונת שדה (בגרמנית: Feld-Hure). חלק מהנשים עברו עיקור בכפייה והפלות כפויות, מה שהביא לעיתים קרובות למותן. התחנות נבנו לרוב כצריפים מוקפים בגדר תיל, שהכילו כל אחד עד 20 נשים. בכל צריף היו מספר חדרי אונס בודדים קטנים. כתוצאה מהאונס התכוף שהנשים עברו, הן הוחלפו לעיתים קרובות בשל תשישות ומחלות והועברו למחנה ההשמדה בירקנאו.

בשנת 1942, נפתחה התחנה הראשונה במחנה הריכוז מאוטהאוזן. ב־30 ביוני 1943, נפתחה תחנה במחנה הריכוז אושוויץ בבלוק 24. נשים פולניות רבות הוחזקו בו. ב־15 ביולי, נפתחה תחנה במחנה הריכוז בוכנוואלד. בתחילת 1944, נפתחה תחנה במחנה הריכוז נוינגמה. במאי, נפתחה תחנה במחנה הריכוז דכאו. ב־8 באוגוסט, נפתחה תחנה במחנה הריכוז זקסנהאוזן. בקיץ 1943 או ב־25 במרץ 1944, נפתחה תחנה במחנה הריכוז פלוסנבירג. בסוף הקיץ נפתחה תחנה במחנה העבודה דורה־מיטלבאו. התחנות היו פתוחות בערבים. האסירים נדרשו להירשם ליום מסוים ולשלם 2 רייכסמארקים כדי לאנוס אישה במשך 20 דקות, על פי לוח זמנים שנקבע מראש. איש אס־אס התאים עבור כל אחד את האישה שהוא יאנוס. התחנות יצרו שוק קופונים בקרב קאפואים, בעלי תפקידים ופושעים, מכיוון שאסירים רגילים היו חסרי פרוטה, כחושים ותשושים, והם נזהרו מלהיחשף לחיל ההגנה אס־אס. בנוסף, הרייכספירר ה־4 של הארגון, היינריך הימלר, הנחה שכל האסירים ההומוסקסואלים, יערכו ביקורי חובה בתחנות אחת לשבוע, כדי שהם יחוו כמה מענג הוא משאב גופן של הנשים, כטיפול המרה להומוסקסואליות שלהם.

2.19.4 טבח אוחוטה (1944)

בין ה־4 ל־25 באוגוסט 1944, חטיבת הסער החמושה רונא ששיתפה פעולה עם הנאצים, בפיקודו של ברוניסלב קמינסקי, נכנסה לרובע אוחוטה בעיר ורשה. תושבים ברובע הושמדו, ובה בעת נשים רבות נאנסו על ידי חיילים. הצבא תחילה התמקד בתקיפת עמדות התנגדות ברחוב גרויצקה אולם כמעט מייד, נשים מקרב האוכלוסייה האזרחית ברחוב אופצ׳בסקה הסמוך החלו להיאנס על ידי חיילים מיחידות הצבא. אזרחים שניסו להסתתר במרתפים ברחבי המחוז, הושמדו על ידי הצבא, כאשר נשים קודם נאנסו על ידי חיילים. בהמשך, תושבים שנשבו הובלו על ידי חיילים כמו עדר, לכיוון מחנה הריכוז ז׳לניאק, תוך כדי שהם נורים ומוכים. בה בעת נשים נשלפו שוב ושוב מתוך ההמון על ידי חיילים ונאנסו על ידם. לאחר מכן, הן לעיתים קרובות הושמדו. ב־5 באוגוסט, נכנסו יחידות גם למכון הרדיום ברחוב ואוולסקה 15, שם חלק מהחולים נטבחו, כאשר נשים רבות קודם נאנסו על ידם קבוצתית, דפוס שחזר ונשנה גם במקומות אחרים. החיילים החליטו כי החולים ושמונה אנשי הצוות ישארו במקום, ויתר הצוות יוצעד למחנה ז׳ילניאק. בערב, אחיות שנותרו מאחור נאנסו על ידם קבוצתית.

2.19.5 קרב מונטה קאסינו (1944)

ב־18 בפברואר 1944, חיל המשלוח הצרפתי שהיה חלק מכוחות בעלות הברית, בפיקודו של הגנרל אלפונס ז׳ואן, כבש את אזור מונטה קאסינו באיטליה. למחרת בלילה, אלפי חיילים מרוקאים לא סדירים ששירתו בו בארבע האוגדות הסדירות, ונקראו גומיירים מרוקאים (בצרפתית: Goums Marocains), בפיקודו של הגנרל אוגוסטן גיום, וחיילים צרפתים קולוניאליים אחרים, החלו לסרוק את הגבעות שמסביב, כאשר כפר אחר כפר עובר לשליטתם של החיילים המרוקאים. נשים וילדות נאנסו על ידם בהמוניהן במהלך כל המערכה. בכל עיירה וכפר שנכבשו התחולל אונס המוני. מעל 7,000 נשים וילדות נאנסו באזורים הכפריים של אזור דרום לאציו, בין העיר נאפולי לעיר רומא ולרבות במספר מקומות באזור טוסקנה: בקומונה אבאדיה סן סלבדור, בעיר סיינה, בעיירות פוג׳יבונסי, רדיקופאני, קולה ואל ד׳אלסה, אבאדיה סן סלבדור וסן קוויריקו ד׳אורסיה, ובכפרים מורלו, סטרובה ואלסה.

החיילים המרוקאים נהגו לאנוס נשים בזוגות, כאשר כל אחת מהן הוחזקה על ידי שני חיילים משני צידיה, ובו בזמן נאנסה על ידם, דרך הנרתיק והחלחולת שלה. במקרים רבים נגרם נזק חמור לאיברי המין, החלחולת והרחם שלהן. אימהות ניסו להגן על עצמן ועל הבנות שלהן אולם לשווא. הגברים שניסו להגן על הקורבנות, הושמדו. בקומונה אספריה, 700 נשים נאנסו מתוך 2,500 תושבים, וכתוצאה מכך רבים נטבחו. באזור סן אנדראה, 30 נשים נאנסו. פרטיזן אדום בשם אנצו ניצה, שנכח במקום, העיד: באבאדיה ספרנו עד 60 קורבנות של אלימות קשה (אונס), שהתרחשה לנגד עיני משפחותיהן. אחת הקורבנות הייתה החברה לידיה, הקשרית שלנו. הפיקוד הצרפתי השיב למחאותינו כי זוהי המסורת של הכוחות הקולוניאליים שלהם לקבל פרס שכזה לאחר קרב קשה. בקומונה ולמאיו, שתי אחיות אולצו לספק מינית מחלקה של 200 חיילים מרוקאים.

אחת העדויות תיארה ​​את האופן הטיפוסי שבו הקורבנות נאנסו על ידי החיילים המרוקאים: החיילים המרוקאים שדפקו על הדלת ולא נפתחה, הפילו את הדלת, היכו את רוקה בראשה בקת רובה המוסקט וגרמו לה ליפול לקרקע מחוסרת הכרה. היא נגררה 30 מטרים מהבית ונאנסה, בזמן שאביה נגרר ונקשר לעץ על ידי חיילים אחרים. עוברי האורח המבועתים לא יכלו לעזור משום שחייל נותר על המשמר עם רובה מוסקט שהיה מכוון אליהם. הקצין הבריטי ששירת בחזית מונטה קאסינו, נורמן לואיס, העיד: הכוחות הקולוניאליים הצרפתים שוב משתוללים. בכל פעם שהם כובשים עיירה או כפר, מתרחש אונס סיטונאי. לאחרונה נאנסו כל הנשים בכפרים פטריציה, פופי, איזולטה, סופינו ומורולו. בעיירה לנולה שנפלה לידי בעלות הברית ב־21 במאי, 50 נשים נאנסו, אולם מכיוון שהמספר הזה לא הספיק, נאנסו ילדים. בקומונה קאסטרו די וולשי, רופאים טיפלו ב־300 קורבנות אונס.

הקצינים הצרפתים שצפו באומללות נאנסות על ידי האנשים שלהם, לא התערבו. כאשר תושבים דיווחו על מעשי האונס, הקצינים משכו בכתפיהם וסילקו אותם בחיוך. בקומונה אבאדיה, תושבים התחננו בפני המפקדים הצרפתים שיורו לחיילים המרוקאים שלהם להפסיק לאנוס, אולם הם סירבו והשיבו כי זו המסורת של החיילים הקולוניאליים שלהם לקבל פרס כזה לאחר קרב קשה. הקורבנות שנאנסו תוארו באיטליה כמי שהומרוקנו (באיטלקית: Marocchinate), משום שהן נאנסו על ידי גברים מרוקאים, אונס שנחשב לאכזרי במיוחד. בנוסף, נשים נאנסו גם על ידי נגדים, קצינים לבנים וחיילים מכל ארבע האוגדות של חיל המשלוח הצרפתי, חלקם דוברי איטלקית כקורסיקאים שלא נכחו במחלקות של החיילים המרוקאים.

2.19.6 הכיבוש הסובייטי במזרח אירופה (1944–1945)

במהלך המלחמה, ברית המועצות כבשה וסיפחה מספר מדינות, שכללו את האזורים המזרחיים של פולין, לטביה, אסטוניה, ליטא, חלק ממזרח פינלנד, מזרח רומניה, ואזור רותניה הקרפטית בצ׳כוסלובקיה. בכל מדינה שבה הכוחות הסובייטים עברו וכבשו, במהלך התקדמותם כנגד גרמניה ולאחריה בין השנים 1944–1945, נשים וילדות גרמניות, פולניות, הונגריות וסרביות נאנסו על ידם בהמוניהן, לרבות בערים גדולות. הן נאנסו על ידם ללא כל התחשבות בגילן שנע בין 9 ל־80, כאשר לעיתים, סבתא, אם ונכדה נאנסו על ידם יחד. בשנת 1945, במהלך מתקפת החורף של הצבא, מספר הנשים שנאנסו על ידם הגיע לקנה מידה המוני. נשים נאנסו קבוצתית על ידי עשרות חיילים. במספר מחוזות התרחשו ממש אורגיות של אונס. במחוז לשנו, מספר מפקדים הצהירו בגלוי כי החיילים שלהם למעשה צריכים לאנוס נשים כדי לבוא על סיפוקם. נשים נאנסו גם על ידי שבויי מלחמה סובייטים לשעבר ואזרחים סובייטים שעבדו עבור המנהל הצבאי הסובייטי בגרמניה, ולבשו לעיתים קרובות מדים זהים.

מפקד מפקדת המיליציה הפולנית בעיירה טרזביאטוב, פרסם אזהרה לכל הנשים הפולניות לא לצאת החוצה ללא ליווי כדי שהן לא תיאנסנה על ידי הכוחות הסובייטים. שוד של סחורות מחנויות וחוות לווה לעיתים קרובות באונס של עובדות משק, כמו בכפרים זאלשיה, אולכוב, פליקסין והוטה שקלאנה, לרבות שחיטתן לאחר מכן בכפר לגייבניקי. עבור הנשים, רכבות נעות ותחנות הרכבת היו מסוכנות במיוחד, כמו בעיר בידגושץ׳ ובסביבת הערים ראדום ולגניצה. מספר הנשים הפולניות הטהורות שנאנסו בין השנים 1944–1947, מגיע עד 100,000, ואף עולה על כך. הכוחות הסובייטים לא בררו מבין הנשים שנפלו לידיהם, את מי מהן לאנוס על פי הקווים האתניים שלהן, והם לא הבדילו בין כובשים לקורבנות. באזורים בוורמיה ומזוריה, גם נשים פולניות וגם נשים גרמניות נאנסו על ידם ללא הבחנה. אולם באופן כללי, נשים שדיברו גרמנית נאנסו על ידי הכוחות הסובייטים בברוטליות רבה יותר מאשר נשים ממוצא סלאבי. כתוצאה מהאונס ההמוני התפשטה מגיפה של מחלות מין ברחבי המדינה שנדבקה ממנה כ־10% מהאוכלוסייה הכללית. באזור מסוריה, עד 50% מהנשים נדבקו.

באזור פומרניה התרחש אונס המוני. בעיר קרקוב, הכניסה הסובייטית לעיר וכיבושה, לוו בגל אונס של נשים וילדות. פולנים שניסו לחלצן בעת שהן נאנסו על ידם קבוצתית, נורו. באזור שלזיה, נשים פולניות נאנסו בהמוניהן, יחד עם עמיתותיהן הגרמניות, גם לאחר שהחזית הסובייטית עברה הרבה יותר מערבה. בפרובינציית פרוסיה המזרחית, נשים גרמניות אתניות רבות, שהוזהרו מבעוד מועד על ידי הגרמנים, נמלטו לקראת המתקפה הסובייטית, כאשר הן מותירות את הנשים הפולניות להיאנס על ידם. אולם לא כולן הספיקו. בסוף ינואר 1945, בעיירה אילבה שהייתה בפיקודו של המפקד הסובייטי קונסטנטינוב, חמש נשים גרמניות מהעיר המבורג שניסו להימלט, נמצאו מספר ימים לאחר מכן ערומות ומתות בתוך מרתף בבית ברחוב ריבקוב בעיירה אילבה. במרץ 1945, סמוך לעיר רטיבור, 30 נשים שנלכדו בבית חרושת לפשתן, ננעלו בבית בכפר מאקובו, ונאנסו קבוצתית במשך תקופה, תחת איום שאם הן לא תיאנסנה על ידם בכניעה, הן תשחטנה. נשים גרמניות ופולניות שנתפסו ברחובות הערים קטוביץ, זאבז׳ה וחוז׳וב, נאנסו קבוצתית על ידי חיילים, לרוב בחוץ.

במרץ 1945, בעיר אולשטין, לא הייתה כמעט אף אישה ששרדה ולא נאנסה על ידי הסובייטים, ללא קשר לגילה. ב־17 באפריל 1945, אישה פולנייה שעבדה סמוך לחיל המצב הסובייטי, העידה במכתב מהעיר גדנסק כי: מכיוון שדיברנו פולנית, היינו מבוקשות. עם זאת, רוב הקורבנות שם נאנסו עד 15 פעמים. אנסו אותי שבע פעמים. זה היה נורא. בעיר גדיניה דווח כי המפלט היחיד עבור הנשים כדי לא להיאנס הוא להסתתר בתוך מרתפים במשך כל היום. חודש יוני 1945 היה הגרוע ביותר. אישה בת 52 מהעיירה פינצ׳וב, שנאנסה קבוצתית, העידה כי שני יוצאי מלחמה סובייטים ששבו מהעיר ברלין בגרמניה, אמרו לה כי מכיוון שהם נלחמו עבור פולין במשך 3 שנים, יש להם את הזכות להחזיק בכל הנשים הפולניות ולאנוס אותן. בעיירה אולקוש, 12 נשים נאנסו בתוך יומיים. במחוז אוסטרוב, 33 נשים נאנסו. ב־25 ביוני, בכפר הממוקם סמוך לעיר קרקוב, בעל וילד נורו למוות ולאחר מכן האישה נאנסה. בכפר אחר, ילדה בת 4 הותקפה מינית על ידי שני גברים סובייטים. ב־6 החודשים הראשונים של שנת 1945, בכפר דמבסקה קוז׳ניה, 268 נשים נאנסו.

נשים פולניות ששונעו לגרמניה לעבודות כפייה ואסירות לשעבר ששבו למדינה, נאנסו על ידי חיילים סובייטים בקנה מידה נרחב. במאי 1945, דרך העיר סטארגרד והעיר שצ׳צ׳ין הייתה תנועה המונית של פולנים ששבו מעבודות כפייה ברייך השלישי. לאורך המסע, נשים פולניות נאנסו על ידי חיילים בודדים וקבוצות מאורגנות. בתום המלחמה, מנהיגים קומוניסטים יוגוסלביים, וביניהם הפוליטיקאי הפרטיזני היוגוסלבי, מילובאן ג׳ילאס, מחו בפני שליט ברית המועצות, יוסיף סטלין, על האונס ההמוני שביצעו חיילים סובייטים שכבשו חלקים מיוגוסלביה. סטלין השיב להם: האם הוא (ג׳ילאס) אינו יכול להבין חייל שחצה אלפי קילומטרים בדם ואש ומוות, הנהנה עם אישה?. במהלך המלחמה ואחריה, הקורבנות שתקו משום שהן לא יכלו לדבר תוך שמירה על כבודן בשל הטאבו המסורתי בחברה.

ב־13 בפברואר 1945, הצבא האדום והצבא הרומני, במהלך ההתקדמות שלהם לעבר העיר ברלין בגרמניה, כבשו את העיר בודפשט בהונגריה, שהייתה מוגנת על ידי חיילים הונגרים וגרמנים. 38,000 תושבים הושמדו. במהלך הוצאות להורג, נשים וילדות הונגריות בנות 10–70 נאנסו בהמוניהן על ידי גברים סובייטים. ילדות נשבו, שונעו למגורי הצבא האדום ונכלאו, שם הן נאנסו על ידם שוב ושוב ולעיתים הושמדו לאחר מכן. ההערכה היא כי עד 800,000 נשים הונגריות נאנסו על ידי הכוחות הסובייטים. האונס היה כה המוני שרק מעט מאוד נשים בהונגריה לא נאנסו. כתוצאה מכך, נשים רבות התעברו ונדבקו במחלות מין.

2.19.7 כיבוש גרמניה (1945–1948)

בשנת 1945, צבאות בעלות הברית פלשו לגרמניה וכבשו אותה. בין השנים 1945–1948, במהלך הפלישה והכיבוש לאחר מכן, נשים וילדות גרמניות נאנסו בהמוניהן על ידי חיילים מכל צבאות בעלות הברית המתקדמים (סובייטים, אמריקאים ואירופים). ההערכה היא שמעל 2,000,000 נשים וילדות נאנסו על ידם. כתוצאה מכך, נשים רבות התעברו. הפלות שקודם לכן לא היו חוקיות במדינה, הותרו בשל כך באופן זמני. רבות מהן מתו מפציעות פנימיות כתוצאה מהאונס הברוטלי שהן עברו. אחרות מתו מהפלות שכשלו או כתוצאה מהידבקות במחלות מין שלא טופלו בשל מחסור בתרופות. נשים רבות שנאנסו, שמו קץ לחייהן, בעיקר בשל חוסר יכולת להתמודד עם הטראומה. חלקן אולצו לשים קץ לחייהן על ידי אבותיהן כדי למחות את החרפה. נשים נשואות שנאנסו, נורו למוות על ידי הבעלים שלהן. נשים רבות שנאנסו כונו על ידי חיילים וגברים גרמנים אחרים זונות של בעלות הברית. הן ספגו התעללות מילולית ואיומים מצדם ברחובות ובבתים שלהן. בשנת 1946, השופטים במשפטי נירנברג הצהירו כי דיני המלחמה חלים רק על נתיני אויב, לא על בעלי ברית, ועל כן אונס הנשים הגרמניות לא נחשב לפשע מלחמה. במשך עשרות שנים, הייתה התעלמות מהן בשל הגישה הרווחת שזה גורלן המוצדק שהרי מדינתן היא זו שפתחה במלחמה. בגרמניה הן הושתקו בשל הבושה.

2.19.7.1 הכיבוש הסובייטי (1945–1948)

ב־21 באוקטובר 1944, חיילי הצבא הסובייטי (האדום) המתקדם של ברית המועצות, כבשו את היישוב נמרסדורף (כיום היישוב מאיאקובסקויה) בגרמניה וטבחו בתושבים. הוא היה אחד היישובים הגרמנים האתניים הראשונים לפני המלחמה שנפלו לידיהם. כל הנשים שהושמדו, קודם נאנסו על ידם. גילן נע בין 8 ל־84. מספר גדול של נשים נורו לאחר שהן נאנסו. לאחר שנשים נאנסו, הגופות שלהן נצלבו. בחצר החווה, נשים ערומות שנאנסו מוסמרו לעגלה בתנוחת צלב דרך ידיהן. סמוך לפונדק גדול, הרוטר קרוג, שתי נשים ערומות שנאנסו מוסמרו בתנוחת צלב דרך ידיהן, לכל אחת משתי דלתותיו של אסם.

בשנת 1945, הצבא כבר פלש מסיבית לגרמניה. כבר מהימים הראשונים של הפלישה ובמהלך היווסדה של גרמניה המזרחית בסתיו 1949, ואף לאחר מכן, נשים וילדות גרמניות נאנסו בהמוניהן על ידי חיילים סובייטים. כתבת המלחמה הסובייטית, נטליה גסה, העידה: החיילים הרוסים אנסו כל אישה גרמנייה מגיל 8 עד גיל 80. ההערכה היא כי עד 2,000,000 נשים וילדות גרמניות נאנסו על ידם. לפחות 1,400,000 נשים נאנסו רק בפרובינציות פרוסיה המזרחית ופומרניה ובאזור שלזיה. לפחות 100,000 נשים נאנסו בעיר ברלין, הן במהלך הקרב והן אחריו, בהתבסס על עלייה בשיעורי ההפלות בחודשים לאחר מכן ודיווחים עדכניים של בתי חולים. מעשי האונס בעיר היו כה נרחבים שהם נקראו אונס ברלין. נשים נאנסו לעיתים קרובות גם על ידי חיילים מיחידות עורפיות שהגיעו בגלים לאחר מכן.

כמחצית מהקורבנות נאנסו קבוצתית על ידי הכוחות הסובייטים, שוב ושוב, חלקן עד 60–70 פעמים. רבות מהן נאנסו על ידם בברוטליות ובפומבי, לרבות מול עיניהם של הבעלים שלהן לפני ששניהם נטבחו. חלקן נאנסו על ידי חיילים ממוצא אסייתי ומונגולים שלחמו בשורות הצבא האדום, ותוארו על ידן כפראיים ומפחידים. נשים גרמניות נאנסו בהמוניהן גם על ידי חיילים ממוצא קזחי שנחשבו לאכזריים במיוחד. נשים פולניות, לרבות ילדות, ששוחררו ממחנות הריכוז הנאצים ואלו שהוחזקו בעבודות כפייה בחוות ומפעלים, גם נאנסו על ידי חיילים. כ־240,000 מהקורבנות מתו (כ־10,000 נשים בעיר ברלין). בין השנים 1945–1946, 3.7% מהתינוקות בגרמניה נולדו לאימהות שנאנסו. בעיר ברלין, כ־90% מהנשים שנאנסו בשנת 1945, נדבקו בזיהומים המועברים במגע מיני. תיקים של משרד הפנים והמשטרה החשאית של ברית המועצות, נקו״ד, חשפו כי ההנהגה ידעה על האונס ההמוני אולם כאשר סיפרו לשליט ברית המועצות, יוסיף סטלין, כי חיילי הצבא האדום התעללו מינית בפליטות גרמניות, הוא השיב: אנו מרצים לחיילים שלנו יותר מדי. תנו להם לנהוג כרצונם. חיילים המשיכו לאנוס נשים עד שבחורף 1947–1948, המנהל הצבאי הסובייטי בגרמניה, הכניס אותם לשמירה על עמדות ומחנות, והפריד אותם למעשה מהאוכלוסייה. באוסטריה בעיר וינה, בין 70,000 ל־100,000 נשים נאנסו על ידם.

במהלך הקרב על העיר ברלין, נשים העידו: המשכנו, הנשים, לגרום לעצמנו להיראות כמה שיותר לא מושכות בעיני הסובייטים על ידי מריחת פנינו באבק פחם וכיסוי הראשים שלנו בסמרטוטים ישנים. הצטופפנו יחד בחלק המרכזי של המרתף, רועדות מפחד, בעוד חלקן הציצו מבעד לחלונות המרתף הנמוכים לראות מה קורה ברחוב שבשליטת ברית המועצות. הרגשנו משותקות, (הם) נראים פראיים ומפחידים. באפריל 1945, אישה גרמנייה בשם מגדה וילנד, ניסתה להסתתר במרתף בית הדירות שלה. היא העידה כי החייל הסובייטי הראשון שמצא אותה היה נער צעיר בן 16 שהמוצא שלו היה ממרכז אסיה. היא נלכדה ונאנסה על ידו. במאי 1945, הנלורה קוהל בת ה־12, שלימים הפכה לאשתו הראשונה של קנצלר מערב גרמניה לשעבר, הלמוט קוהל, נאנסה קבוצתית על ידי חיילים סובייטים ולאחר מכן הושלכה מחלון בקומה הראשונה. כתוצאה מכך, היא ספגה פציעה קשה בגבה שנותרה לכל החיים. היא סבלה ממחלות ארוכות וקשות בשל הטראומה שהיא עברה. בשנת 2001, היא שמה קץ לחייה.

לאחר המלחמה, ותיקי ברית המועצות העלו את זיכרונותיהם על החוויות שלהם בגרמניה. קצין צבא לשעבר העיד: היינו צעירים, חזקים, ו־4 שנים ללא נשים. ועל כן, ניסינו לתפוס נשים גרמניות. 10 גברים אנסו ילדה אחת. לא היו מספיק נשים ועל כן הצטרכנו לקחת צעירות, בנות 12 או 13. אם היא בכתה, הכנסנו משהו לתוך פיה. חשבנו שזה כיף. קצין חיל הרגלים הימי לשעבר בפרובינציית פרוסיה המזרחית, זכר אגרננקו, כתב בציניות ביומנו: חיילי הצבא האדום אינם מאמינים בקשרים אישיים עם נשים גרמניות (ברומזו לכך שהם מעדיפים לאנוס אותן קבוצתית). 9, 10, 12 גברים בכל פעם, הם אונסים אותן על בסיס קולקטיבי. אשת קשר טלפונית בצבא האדום העידה: כאשר כבשנו כל עיירה, היו לנו שלושה ימים ראשונים לביזה ו...(אונס). אני זוכרת אישה גרמנייה שנאנסה שוכבת ערומה, עם רימון יד בין רגליה. לא הרגשתי בושה. באחד המקרים תואר סגן שעמד לסדר בשורה קבוצת חיילים מהיחידה שלו כדי לארגן את האונס הקבוצתי של אישה גרמנייה שהייתה שרועה על הקרקע, כאשר ידיה כבר פרושות ורגליה פשוקות עבור החייל הראשון בתור.

אלכסנדר סולז׳ניצין שהשתתף בפלישה לגרמניה, כתב עליה בשירו לילות פרוסים. בחלקיו הוא כתב: הורינגשטראסה 22. הוא לא נשרף, רק נבזז, ונחטט. אנקה סמוך לקירות, חצי עמומה: האם פצועה, בחיים למחצה. הבת הקטנה על המזרן, מתה. כמה היו עליו? מחלקה, פלוגה אולי? ילדה הפכה לאישה, ואישה הפכה לגופה. האם התחננה: חייל, תהרוג אותי!. תיעודים של מעשי אונס מוזכרים ביצירות של סופרים סובייטים אחרים, בעיקר זיכרונות מלחמה שהיו עדים להם המחברים, כמו לב קופלוב, ולדימיר גלפנד, מיכאיל קוריאקוב, יבגני פלימאק, דוד סמואילוב, בוריס סלוצקי, ניקולאי ניקולין, גריגורי פומרנץ, ליאוניד ריאביצ׳ב ווסילי גרוסמן. אונס הנשים הגרמניות על ידי החיילים הסובייטים נחשב לטאבו והן הושתקו, עד לאחר פירוק ברית המועצות ומזרח גרמניה. ילדים שנולדו לנשים שנאנסו כונו ילדים רוסים, וחוו אפליה חברתית במשך עשרות שנים.

2.19.7.2 הכיבוש האמריקאי (1945–1946)

בשנת 1945 ארצות הברית פלשה לגרמניה. בין השנים 1945–1946, במהלך הפלישה והכיבוש שלאחר מכן, נשים וילדות גרמניות מגיל 7 עד 69, נאנסו בהמוניהן על ידי לוחמים אמריקאים ואלו שהגיעו מייד אחריהם. על פי מספר הילדים המעורבים שנולדו בתקופה הזו, גם אם רק 5% מהם נולדו לאימהות שנאנסו, ורק אחת מכל 100 נשים שנאנסו, התעברה וילדה, התוצאה היא שכ־190,000 נשים נאנסו על ידי חיילים אמריקאים. חיילים חמושים רבים אנסו קבוצתית נשים וילדים בזמן שהם כוונו אליהם כלי ירייה. בחודשים ינואר ויולי, במעל 25% מהמקרים, הקורבנות נאנסו יחד עם רבות אחרות, זו לצד זו. שיעור המקרים השתנה בין יחידה ליחידה בהתאם לגישת המפקד. אנשי צבא נהגו לפרוץ לתוך בתים של משפחות גרמניות ולבחור נשים לאנוס, תוך כדי שהם מאיימים בנשק על בני משפחותיהן. לאחר מכן, אישה אחת או יותר נאנסו על ידם. לאחר שהם באו על סיפוקם, כל המשפחה הושלכה לרחוב. חיילים אמריקאים המשיכו לאנוס נשים גרמניות ואוסטריות עד לפחות המחצית הראשונה של שנת 1946. רק בחודשים מאי ויוני 1946, נמצאו בחמישה מקרים גופות של נשים גרמניות בצריפים אמריקאים.

כאשר הגיעו לצבא דיווחים על מעשי אונס, פקידים גילו עניין רק אם החייל שאנס היה שחור והיה חשש שהאונס שהוא ביצע יערער את מעמדו או מטרותיו הפוליטיות של הממשל הצבאי האמריקאי בגרמניה. נשים נאנסו בהמוניהן גם על ידי חיילים לבנים שנגדם בכל מקרה לא ננקטו צעדים. הצבא הנהיג מדיניות של הימנעות מאינטראקציה עם אוכלוסיית האויב, אולם באחת הגזרות למשל, מפקד דגול במיוחד קבע כי הזדווגות ללא שיחה אינה מהווה אינטראקציה, כלומר מכיוון שהנשים הגרמניות נאנסות על ידי החיילים ללא שיח ביניהם, החיילים אינם נחשבים כמי שמקיימים עימן אינטראקציה, ועל כן הם אינם חורגים מהמדיניות. הביטוי הפך למוטו על ידי חיילי הצבא. לאחר שנשים נאנסו, הן לעיתים קיבלו מזון מהחיילים שאנסו אותן כדי להציג אותן כזונות.

2.19.7.3 אישה בברלין (1945)

בשנת 1954, פורסם בעילום שם ספר זיכרונות בשם אישה בברלין (בגרמנית: Eine Frau in Berlin) שהמחברת שלו התגלתה כמרתה הילר לאחר מותה, המכסה את התקופה בין ה־20 באפריל ל־22 ביוני 1945, בעיר ברלין, במהלך הפלישה אליה והכיבוש שלה על ידי הצבא האדום. הילר הייתה אישה גרמנייה בלונדינית כבת שלושים. היא התגוררה בדירת עליית גג בעיר ברלין, כאשר לפתע השתררה דממה עם הגעתו של הצבא האדום לרחוב שלה. החיילים נכנסו לבניינים ולמקלטים במרתפים, ובחרו נשים לאנוס. נשים ששהו עימה במרתף ניסו נואשות להימלט מהם. היא ניסתה לשכנע את החיילים לא לאנוס אותן וחיפשה מפקד כדי להתחנן בפניו שיעצור את האונס, אולם הייתה התעלמות כמעט מוחלטת מתחינותיה.

לבסוף היא נאנסה קבוצתית על ידי שני חיילים מחוץ למרתף. בהמשך, היא נאנסה על ידי חיילים עוד פעמים רבות. באחד המקרים, ארבעה חיילים סובייטים פרצו לדירה ואחד מהם בשם פטקה אנס אותה. נשים באזור נאנסו על ידי חיילים סובייטים בקנה מידה נרחב. הילר כתבה: כאשר אישה ושכנותיה הולכות למפקד סובייטי כדי להתלונן על מעשי האונס ולבקש את עזרתו בעצירתם, הוא פשוט צוחק. משפחות רבות היו נואשות להחביא את בנותיהן הצעירות כדי שהן לא תיאנסנה ותאבדנה את הבתולים שלהן. בהמשך, חייל רוסי המתואר כזקן נכנס לדירה ואנס אותה באופן מבזה במיוחד, תוך כדי הוא פתח את פיה בכוח וירק לתוכו. לאחר שהילר נאנסה על ידו, הקיאה ובכתה, היא הבינה כי היא חייבת למצוא זאב בודד שירחיק את הלהקה. היא יצאה החוצה כדי למצוא קצין סובייטי בדרגה גבוהה יותר ולהציע לו למעשה לאנוס אותה באופן בלעדי. נשים אחרות קיבלו החלטות דומות, משום שזו הייתה הברירה היחידה עבור נשים כדי לא להיאנס בשיטתיות ובברוטליות מדי יום, על ידי חיילים אקראיים רבים.

ברחוב היא פגשה סגן מאוקראינה בשם אנטול, המתואר כגדול וחזק. הוא השיב לה שהוא יגיע לדירה בשעה 19:00. באותו הלילה הגיע גם החייל פטקה עם כמה מחבריו. כאשר אנטול הגיע, הוא לא התרגש והיא גילתה שלדרגתו אין משמעות עבור הסובייטים. במהלך הימים הבאים, אנטול הגיע שוב ושוב כדי לאנוס אותה ובכך נוצר הטאבו בקרב החיילים שמשאב גופה כבר נתבע על ידי קצין ושייך לו. אולם הטאבו לא תמיד הועיל. בין המבקרים הרבים בדירה, היא נאנסה גם על ידי סגן בלונדיני עם רגל צולעת, תוך התעלמות מוחלטת מהטאבו עם אנטול. ביום אחר, הוא הביא עימו גם רב־סרן כדי שגם הוא יאנוס אותה. הסגן שאל אותה אם רב־הסרן מוצא חן בעיניה. בשלב הזה היא הבינה כי אין לה ברירה בהתחשב בכך שאנטול עזב ועל כן היא הסכימה בלית ברירה להיאנס על ידו בכניעה עבור מצרכים, מזון והגנה, ולהפוך למעשה לזונה שלו כדי לשרוד. בשנת 1959, ספר הזיכרונות שלה פורסם גם בגרמנית אולם הוא זכה להתעלמות והשמצות בגרמניה בשל החרפה שאישה גרמנייה הפכה לזונה של חיילים סובייטים. ועל כן, הילר סירבה לפרסם מהדורה נוספת במהלך חייה.

2.19.8 הכיבוש האמריקאי בצרפת (1944–1945)

בין יוני 1944 למאי 1945, במהלך פלישת ארצות הברית לצרפת וכיבושה, כ־4,500 נשים צרפתיות נאנסו על ידי חיילים אמריקאים, לרבות בסוף קיץ 1944, זמן קצר לאחר הפלישה שלהם לאזור נורמנדי. נשים רבות נאנסו קבוצתית על ידי חיילים חמושים בזמן שמכוון אליהן כלי ירייה. דווחו מאות מקרים של אלימות מינית באזור. 208 נשים נאנסו רק במחוז מאנש. בנוסף, מפקד דיוויזיית חיל הרגלים ה־29, שנקראה הדיוויזיה הכחולה־אפורה, האלוף צ׳ארלס האנטר גרהארט, הקים בית זונות עבור חייליו ואייש אותו בנשים צרפתיות כדי שהם יוכלו ליהנות ממשאב גופן באופן מאורגן יותר. הוא נקרא המכלאה הכחולה־האפורה, כלעג לקורבנות שהן כמו בהמות במכלאה. באוגוסט 1945, ראש עיריית לה אבר, פייר ווזן, התחנן בפני מפקד באזור, קולונל תומאס וויד, שיקים בתי זונות מחוץ לעירו, כדי להפחית את האונס ההמוני בעיר. גברים צרפתים מקומיים העידו: מול הגרמנים, הגברים היו צריכים להסוות את עצמם, אולם מול האמריקאים, היינו צריכים להסתיר את הנשים.

2.20 מלחמת העולם השנייה באסיה (1941–1945)

בין השנים 1941–1945, התחוללה מלחמת העולם באסיה שנקראת גם מלחמת האוקיינוס ​​השקט ולעיתים מלחמת אסיה־פסיפיק או זירת האוקיינוס ​​השקט. היא הייתה הזירה השנייה והגדולה ביותר מבחינה גאוגרפית במלחמת העולם השנייה, בין הקיסרות היפנית לבעלות הברית, במזרח ובדרום־מזרח אסיה, באוקיינוס השקט, באוקיינוס ההודי ובאזור אוקיאניה. היא כללה את מלחמת סין־יפן השנייה והמלחמה הסובייטית־יפנית הקצרה, והתרחשו בה כמה מהקרבות הימיים הגדולים בהיסטוריה. בשנת 1937, המלחמה בין יפן לרפובליקה הסינית פרצה עם פעולות האיבה, לאחר הפלישה של יפן למנצ׳וריה בשנת 1931, אולם רק החל משנת 1941, היא נחשבה למעשה לזירה במלחמת העולם השנייה, לאחר שארצות הברית והממלכה המאוחדת נכנסו למלחמה לאחר שהותקפו על ידי יפן. בשנת 1940, יפן פלשה להודו־סין הצרפתית, וביולי 1941 היא הרחיבה את שליטתה על כל השטח. בין ה־7 ל־8 בדצמבר, יפן תקפה את בסיס הצי האמריקאי בנמל פרל הארבור באזור הוואי. בתגובה, הפיליפינים והאיים גואם ווייק שבשליטת ארצות הברית, והמושבות הבריטיות באזורים מלאיה, סינגפור והונג קונג, הכריזו על מלחמה. היפנים השיגו הצלחה רבה במהלך ששת החודשים הבאים, התחברו עם תאילנד וכבשו את האזורים האלו (פרט לאזור הוואי), בנוסף לאזורים בורנאו, בריטניה החדשה, הודו המזרחית ההולנדית, בורמה, איי שלמה, גילברט וחלקים מגינאה החדשה.

במאי 1942, נושאות מטוסים יפניות ובעלות הברית לחמו בקרב ים האלמוגים, וכתוצאה מכך נסוג כוח פלישה יפני לכיוון העיר פורט מורסבי בפפואה גינאה החדשה. ביוני, יפן פלשה לאיים האלאוטיים. במרכז האוקיינוס ​​השקט היא הובסה בקרב על אזור מידוויי, מה שנחשב לנקודת מפנה מרכזית במלחמה. היפנים חוו קושי רב להחליף את האבדות שלהם בספינות ובמטוסים, בעוד ארצות הברית יצרה מספר הולך וגדל של שניהם. באוגוסט 1942, בעלות הברית באוקיינוס ​​השקט פתחו בהתקפות גדולות במערכות גוודלקנל וגינאה החדשה. אחריהן, מיוני 1943, יצא לפועל מבצע גלגל עגלה, שבתחילת 1944 נטרל את הבסיס היפני הגדול בעיירה רבאול שבבריטניה החדשה. עד אוגוסט 1943, כוחות בעלות הברית כבשו מחדש את האיים האלאוטיים, ובנובמבר 1943 יזמו את המערכה באיים גילברט ומרשל שנמשכה עד פברואר 1944. ביוני, בקרב ים הפיליפינים, הצי היפני ספג נזק כבד. המערכה של בעלות הברית לכיבוש מחדש של הפיליפינים החלה באוקטובר עם הקרב מפרץ לייטה, שלאחריו לא הצליחו היפנים להמשיך להילחם על השטח והחלו בהתקפות קמיקזה. בין יוני 1944 ליוני 1945, יתר המלחמה התאפיינה באסטרטגיה של בעלות הברית של דילוג איים, עם פלישות לאיים מריאנה ופלאו, איוו ג׳ימה ואוקינאווה. הדבר אפשר חסימה של איי הבית היפנים ותחילתה של מערכה של תקיפות אוויר אסטרטגית שהביאה להרס עירוני נרחב.

בין אפריל לדצמבר 1944, יפן השיגה הישגים גדולים בסין במבצע איצ׳י־גו. בבורמה, היפנים פתחו במתקפה לתוך הודו, אולם ביולי 1944 המערכה התהפכה והובילה במאי 1945 לשחרורה על ידי בעלות הברית. מתחילת המלחמה, בעלות הברית אימצו עמדה של אירופה תחילה, תוך מתן עדיפות לגרמניה. במאי, לאחר כניעתה של גרמניה, כוחות בעלות הברית הועברו לאוקיינוס ​​השקט לקראת מבצע נפילה, פלישה מתוכננת ליפן. זה הפך למיותר לאחר הטלת פצצות האטום של ארצות הברית על הערים הירושימה ועל נגסאקי ב־6 וב־9 באוגוסט 1945, והפלישה הסובייטית למנצ׳וריה ב־9 באוגוסט. ב־15 באוגוסט, יפן נכנעה ללא תנאי, וב־2 בספטמבר היא חתמה על מסמך כניעה שסיים את מלחמת העולם השנייה. היא איבדה את נחלותיה הקודמות באסיה ובאוקיינוס ​​השקט, ועד שנת 1952 נותרה כבושה על ידי בעלות הברית.

2.20.1 הכיבוש היפני (1939–1945)

נשים וילדות במדינות ובשטחים שנכבשו, נאנסו בהמוניהן ובאופן תכוף על ידי הכוחות החמושים היפנים. בתחילת הפלישה והכיבוש היפנים הראשוניים, נשים וילדים לבנים נאנסו על ידם באינדונזיה, במקומות כמו הערים בנדונג, פדאנג ומנאדו, בעיירה בלורה ובאיים טרקן ופלורס. במהלך הפלישה הראשונית למושבה הודו המזרחית ההולנדית (כיום אינדונזיה), נשים וילדות אינדונזיות ואירופיות רבות נאנסו על ידי חיילים. נשים נאנסו בהמוניהן בין הקרבות במחוז שאנגחאי לעיר נאנג׳ינג. בבורמה, נשים ונערות טמיליות הודיות שאולצו לעבוד ברכבת נאנסו על ידי חיילים וכתוצאה מכך חיילים נדבקו במחלות מין, כמו שנקרואיד, עגבת וזיבה. גורלן הצפוי של ילדות צ׳יטיות להיאנס על ידי חיילים יפנים, הביא את בני משפחותיהן להפסיק את הנוהג האנדוגמי ולאפשר לגברים אירואסייתים, סינים והודים טהורי־דם, לשאת אותן בתקווה שהנישואים יגנו עליהן.

2.20.2 טבח אי באנגקה (1942)

ב־12 בפברואר 1942, היאכטה המלכותית של סראוואק ניסתה להימלט מהעיר סינגפור, רגע לפני שהיא נפלה לידי הצבא היפני הקיסרי. על סיפונה היו אנשי שירות אוסטרלים ובריטים, ו־65 אחיות רפואיות בצבא אוסטרליה ששירתו בבית החולים הכללי ה־2/13. הספינה הופצצה על ידי מטוסים יפנים וטבעה. כ־100 ניצולים הגיעו באמצעות סירות הצלה ליד חוף ראג׳י באי באנגקה, באיי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה), לרבות 22 אחיות. האחיות טיפלו בפצועים והוצב שלט גדול של הצלב האדום.

ב־16 בפברואר, באמצע הבוקר, ספינה שעליה קצין וכ־20 חיילים יפנים הגיעה לאי. הם ראו את האחיות והחליטו לאנוס אותן. אולם ראשית, כל הגברים הפצועים המסוגלים ללכת, הוצעדו על ידם לאחד האזורים באי והושמדו. בהמשך, גם חיילים פצועים שנותרו על אלונקות הושמדו. לאחר שהאחיות שמעו צרורות מהירות של יריות, החיילים שבו אליהן, התיישבו מולן וניקו את הכידונים והרובים שלהם, ולאחר מכן הם אנסו את רובן. לאחר שהחיילים באו על סיפוקם, הוצב מקלע על החוף והקצין הורה להן להיכנס לעומק הים. כאשר המים הגיעו בערך למותן שלהן, הן נורו על ידם למוות. כולן נטבחו מלבד האחות בולווינקל. היא נורתה בסרעפת, שכבה ללא תנועה במים עד שהיפנים עזבו. בשל הבושה, במשך כמעט 80 שנה, הושתקו הפרטים על כך שהאחיות האוסטרליות קודם נאנסו על ידי החיילים. בולווינקל לא הורשתה על ידי ממשלת אוסטרליה לדבר על כך.

2.20.3 טבח מנילה (1945)

בין ה־3 בפברואר ל־3 במרץ 1945, במהלך הקרב על העיר מנילה בפיליפינים, הצי הקיסרי היפני, בראשותם של האדמירל המפקד היפני, סנג׳י איוואבוצ׳י, גנרל הפיקוד היפני, טומויוקי ימאשיטה, וראש מטהו אקירה מוטו, החליטו על השמדה המונית של התושבים. מכיוון שנשים כה רבות נאנסו על ידם במהלך ההשמדה, הטבח נקרא גם האונס של מנילה (בפיליפינית: Paggahasa ng Maynila). בין 100,000–500,000 תושבים הושמדו, לרבות נשים וילדים, כאשר במהלך ההשמדה, נשים וילדות פיליפיניות נאנסו קבוצתית על ידם שוב ושוב.

באחד המקרים, חיילים נכנסו לתוך מקלט שבו הסתתרו נשים, תינוקות וילדים. תינוקות וילדים נדקרו בכידונים בזמן שאימהותיהם התחננו לרחמים. נשים קודם נאנסו על ידם. נערה צעירה נאנסה לפחות על ידי 20 חיילים, לפני שהשדיים שלה נכרתו. לאחר מכן, אחד החיילים הניח את השדיים הכרותים והמרוטשים שלה על החזה שלו כדי לחקות אישה, וללעוג למראה גופן המביש של הנשים בעיניו, בזמן שיתר החיילים צחקו. לאחר מכן, הם טבלו את הנערה הצעירה בבנזין, יחד עם שתי נשים נוספות שאותן הם אנסו למוות, והציתו את שלושתן. החיילים המשיכו להצית את המקלט כולו והשמידו רבים מיושביו. נשים שניסו להימלט מהבניין הבוער, נלכדו על ידי החיילים ונאנסו על ידם. לאחר שג׳וליה לופז בת ה־28 למשל נלכדה, השדיים שלה נכרתו, ולאחר מכן היא נאנסה על ידי חיילים והשיער שלה הוצת. ראשה של אישה אחרת נערף חלקית בזמן שניסתה להגן על עצמה. לאחר מכן היא נאנסה על ידי חייל. ב־10 בפברואר, נשים נאנסו בבית האחיות של בית החולים הכללי הפיליפיני. ב־12 בפברואר, טבח התחולל במכללת דה לה סאל. 41 מיושביה הושמדו ושתי נשים נאנסו. חייל החליט לאנוס גם את גופתה של אחת הנשים. אזרחים פיליפינים שניסו להימלט נלכדו והושמדו, כאשר נשים הרות נשחטו על ידם בקריעת בטנן.

בנוסף, 400 נשים וילדות מהרובע ארמיטה העשיר, רוכזו ושונעו לוועדת מיון שבחרה מתוכן את 25 הנשים והילדות שנחשבו ליפות ביותר. אלו שנבחרו על ידה, רבות מהן בנות 12–14, שונעו למלון בייביו שהוסב למרכז אונס, שם הן נאנסו בתורות על ידי גברים מגויסים וקצינים יפנים. מעל 400 נשים נאנסו במלון הזה, במלון הדירות אלחאמברה, מלון הדירות מיר אמור ומלון מנילה. כולם שוכנים ברובע ארמיטה בעיר.

2.20.4 תחנות אונס יפניות (1938–1945)

במהלך המלחמה, הצבא והצי היפנים הקימו באמצעות מערכת ממשלתית, כ־2,000 תחנות אונס צבאיות בתוך מחנות הצבא בקו החזית, וכלאו בתוכן נשים וילדות מהמדינות והשטחים הכבושים, כדי שהחיילים יוכלו לאנוס אותן באופן מאורגן. התכתבות בתוך הצבא מלמדת שאחת המטרות הייתה לצמצם את התפשטותן של מחלות מין בקרב החיילים באמצעות עריכת בדיקות רפואיות שוטפות לקורבנות. התחנות נקראו בלעג תחנות ניחומים, והקורבנות נשים מנחמות (ביפנית: 慰安婦 ובתעתיק: ianfu), משום שגופן הסב לחיילים עונג כה רב שהוא בעיניהם המשועשעות ניחם אותם על קשיי המלחמה. ברישומיהם הרשמיים של הצבא והצי, הן נקראו אספקה צבאית, תחמושת נקבית ויחידות אספקה ​​למלחמה, בעת שהן שונעו לתחנות. גופן כונה בלעג גם שירותים ציבוריים על ידי הגברים היפנים בשל שימושו לסיפוק צורכיהם הגופניים של חיילים רבים.

בין השנים 1938–1945, הוחזקו בתחנות בין 360,000 ל־410,000 נשים וילדות. רובן צעירות ואחוז ניכר מהן קטינות. רובן מקוריאה, סין, הפיליפינים, תאילנד, בורמה, אינדונזיה ווייטנאם. אחרות היו מטימור, מלזיה, מלאיה, טאיוואן, מנצ׳וקוו, מיקרונזיה, הודו־סין הצרפתית, איי הודו המזרחיים ההולנדיים, גינאה החדשה (לרבות מספר יפניות־פפואניות ממוצא מעורב), ומדינות ושטחים נוספים שנכבשו. בתחנות נכלאו גם כ־400 נשים וילדות הולנדיות שנשבו במושבות הולנדיות, יחד עם נשים וילדות אירופיות נוספות, בעיקר מאוסטרליה. התחנות הוקמו בצפון ודרום קוריאה, מנצ׳וריה (כיום צפון־מזרח סין), יפן, הפיליפינים, סין, אינדונזיה, מלאיה, וייטנאם, קמבודיה, תאילנד, בורמה, הונג קונג, מלזיה, טאיוואן, מקאו, הודו־סין הצרפתית, ובאיים גינאה החדשה, סחלין והקוריליים. התחנות הוזמנו ונתמכו על ידי שלטונות הצבא והצי, ונוהלו ישירות או באמצעות סוכנים פרטיים. המשטרה הצבאית הייתה אחראית על הפיקוח בחלקים שונים של סין ובאי ג׳אווה באינדונזיה. התחנות היו כה נפוצות, שהצבא הציע שיעורי חשבונאות כיצד לנהל אותן ולקבוע את שיעור ההתכלות או העמידות האקטוארית של הנשים שהוחזקו בהן.

כבר מהשלבים הראשונים של המלחמה, כאשר יפן החלה להתרחב צבאית, השלטונות החלו לשבות נשים ולכלוא אותן בתחנות. נשים צעירות וילדות נלכדו בבתיהן. אנשי המשטרה הצבאית של הצי שבו נשים ברחובות וכלאו אותן בתחנות לאחר שהם ערכו להן בדיקות רפואיות כפויות. נשים הועברו לתחנות גם באמצעות הונאה – הבטחות כוזבות למשרות ותשלומים לצורך סיוע בהקלת חובות משפחתיים, למשל לעבוד כעובדות במפעלים וכאחיות, או לרכישת השכלה גבוהה כביכול. הצבא כפה מכסות ולעיתים קרובות הורה ישירות למנהיגים מקומיים להעניק לו נשים עבור התחנות לאורך קווי החזית, בפרט באזורים הכפריים שבהם מתווכים היו נדירים. בסין, כאשר המקומיים לא סיפקו לחיילים את מבוקשם, הם הוציאו לפועל את מדיניות שלושת הכול, שמשמעותה הייתה לשבות ולאנוס נשים ללא הבחנה, ובה בעת להשמיד את כולם, לשרוף הכול ולבזוז הכול. הנשים שנבחרו להילקח לתחנות הופרדו מבני משפחותיהן ולעיתים קרובות הן קודם אולצו לצפות בהם מושמדים על ידי חיילים. ניצולה העידה כי כאשר החיילים לקחו אותה, הם כבר החלו להפשיט את עורו של אביה בעודו בחיים. נשים שבני משפחותיהן לחמו כנגד היפנים, נכלאו בתחנות באופן ממוקד על ידי כוחות צבא, כמו המשטרה הצבאית של הצי, טוקוטאי, ששבתה נשים וכלאה אותן בתחנות בחזיתות בסין, הודו־סין ואינדונזיה, לאחר שהאבות שלהן העזו לתקוף את המשטרה הצבאית, הקמפייטאי.

האומללות הוחזקו בתחנות מטונפות ללא שירותים, מים ומתקני כביסה, ולא סופק להן מזון בכמות מספקת. התחנות הובילו גם להתפשטותן של מחלות מין. הנשים שהוכנסו לראשונה לתחנות ותחילה צרחו וניסו להתנגד, לרוב נלקחו מייד להיאנס כמו כולן, כדי שהן תלמדנה כבר על בשרן שהתנגדותן היא ממילא חסרת תוחלת, מה שריסק לחלוטין את רוחן והביא אותן בלית ברירה להשלמה עם גורלן. בימים רגילים הן נאנסו בברוטליות על ידי 10 גברים מדי יום, תוך כדי שהן הוכו על ידם שוב ושוב, בפרט כאשר הן העזו לנסות להתנגד להם, ועד 40 גברים בימים שלאחר קרב. הן הוחזקו כ־3 שנים בממוצע בתחנות ועל כן ההערכה היא שכל אחת מהן נאנסה כ־7,500 פעמים. נשים שניסו להימלט או העזו לא להיאנס בכניעה על ידי החיילים, עברו עינויים. נאסר עליהן אפילו לשים קץ לחייהן משום שגופן נחשב למשאב חיוני במלחמה. נערות שבכל זאת ניסו לשים קץ לחייהן, בני משפחותיהן אוימו כי הם ייענשו.

נשים רבות מתו כתוצאה מהאונס הברוטלי והמתמשך שהן עברו. ועל כן, נשים שהוחזקו בתחנות הוחלפו בנשים אחרות בתדירות גבוהה. במקרים רבים, אלו שחלו באופן אנוש, הושלכו מהתחנות כדי שהן תמותנה לבדן. רוב הניצולות הפכו לעקרות בשיעורים גבוהים במיוחד, כתוצאה מהנזק שנגרם לנרתיקים שלהן לאחר שהן נאנסו פעמים רבות, או כתוצאה ממחלות מין ומההזרקות של סלוורסן שהן לרוב קיבלו. האומללות לא קיבלו טיפול רפואי מלבד במחלות מין, וגם הוא נועד רק כדי להבטיח שגופן לא יעביר את מחלות מחייל לחייל. הן עברו גם עיקורים והפלות, כדי להבטיח שמשאב גופן ימשיך לעמוד בתפוקה. הנשים לעיתים קרובות נאנסו גם על ידי הרופאים הצבאיים ועובדי הרפואה עצמם בזמן שהן נבדקו על ידם.

לפחות 80% מהנשים שהוחזקו בתחנות היו קוריאניות והן יועדו עבור בעלי הדרגות הנמוכות יותר. עד 75% מהן מתו כתוצאה מהאונס התכוף שהן עברו. נשים אירופיות מאידך יועדו עבור הקצינים, משום שמשאב גופן נחשב למפתה יותר. בשנת 1942, כ־800 נשים נסחרו מקוריאה לבורמה, באמתלה שהן מובאות לבקר פצועים בבתי חולים או לגלגל תחבושות. רובן המכריע של הילדות שנכלאו בתחנות היו ממשפחות עניות. גברים מיוחסים או פקידים שהסכימו להיכנע ליפן, הילדות שלהם לא נכלאו בתחנות כגמול על נאמנותם, אלא אם הן או משפחותיהן העזו להראות סימנים של נטיות לעצמאות. בקוריאה, הצבא והצי לעיתים קרובות העבירו לקבלני משנה את המשימה לשבות ילדות ולשנע אותן לתחנות, והם לרוב היו קשורים בדרך כלשהי לקבוצות פשע מאורגנות שקיבלו תשלום עבורן. בקוריאה, חברה קונפוציאנית מסורתית, אישה המקיימת יחסי מין שלא במסגרת נישואים, נחשבת לחרפה, ועל כן הנערות הקוריאניות שנכלאו בתחנות היו כמעט תמיד בתולות. הצבא ראה בכך את הדרך הטובה ביותר להבטיח שגופן של האומללות לא ידביק את החיילים במחלות מין, ובכך להגביל את התפשטותן של מחלות מין שישביתו את כושרם של חיילים ומלחים.

באחד המקרים, נשים קוריאניות נרכשו על ידי מנהל תחנה יפני תמורת 300 עד 1000 ין בהתאם לעוצמת הפיתוי שיוחסה למשאב גופן. הן נכלאו בתחנה שלו, הפכו לרכוש שלו ולא שוחררו גם לאחר השלמת תנאי השעבוד המפורטים בחוזה. אישה קוריאנית בשם קים האק־סון שנכלאה בתחנה בשנת 1941, העידה כי היא נאנסה 30–40 פעמים מדי יום, בכל יום בשנה. היא הוסיפה: כאשר הייתי בת 17, החיילים היפנים באו במשאית, היכו אותנו (אותה ואת חברתה), ואז גררו אותנו לתוך החלק האחורי של המשאית. ביום הראשון נאנסתי והאונס מעולם לא פסק. אני מרגישה חולה כאשר אני מתקרבת לגבר. לא רק גברים יפנים, אלא כל הגברים, אפילו בעלי. אני רועדת בכל פעם שאני רואה דגל יפני.

במושבה הודו המזרחית ההולנדית (כיום אינדונזיה), המשטרה הצבאית הקימה את התחנות וכלאה נשים בתוכן, לרבות מאות נשים אירופיות וייתכן שאף יותר. מספר נשים הוכנסו בכפייה גם לבתיהם של קצינים ואולצו להפוך לשפחות המין שלהם. הן נחשבו לברות מזל משום שכל אחת מהן לפחות נאנסה באורח קבע רק על ידי גבר אחד. באי ג׳אווה, נשים וילדות מוסלמיות רבות, לרבות כ־1,000 נשים וילדות ממזרח טימור, נכלאו על ידי חיילים בתחנות ונאנסו על ידם. חלקן שונעו לתחנות באזורים אחרים. היעדים הנפוצים כללו את מזרח אינדונזיה, תאילנד, בורמה, מלזיה, האי גינאה החדשה ואזורים אחרים מחוץ למושבה. רבות מהן היו נערות בנות 14–19, לרבות ממשפחות בולטות מהמעמד הגבוה, שאבותיהן הונו כאשר נאמר להם שהן נלקחות לרכוש השכלה בעיר טוקיו ביפן או בסינגפור, או כדי להעבידן כמלצריות ושחקניות. מספר נשים שונעו גם מהאי פלורס. באי פלורס, כל הנשים והילדות האינדונזיות שהוחזקו בתחנות, נאנסו על ידי 23 גברים מדי יום, שכללו קצין אחד, שני נגדים ו־20 חיילים. כל אחת יועדה להיאנס על ידי 100 גברים מדי שבוע, וקיבלה מכל אחד כרטיס שאותו היא הצטוותה להציג כהוכחה לכך שגופה עומד בתפוקה. הילדה המוסלמית האינדונזית מהאי ג׳אווה, סיטי פאטימה, העידה כי נלקחה לעיר טוקיו בהבטחה כוזבת שהיא תלמד שם, ובמקום זאת היא נלקחה להיאנס באחת התחנות הצבאיות באי פלורס.

במחוז באלי, עם הגעתם של היפנים, נשים הותקפו על ידם מינית ולאחר מכן נכלאו בתחנות, עד שכל התחנות במחוז אוישו. נשים הולנדיות יועדו רק עבור הקצינים משום שמשאב גופן נחשב למפתה ביותר. כ־400 ילדות הולנדיות יחד עם ילדות אירופיות אחרות, נלקחו ממחנות הפליטים, ונכלאו בתחנות. 65 נשים הוכנסו אליהן בכוח. אחרות שהתמודדו עם רעב במחנות, הסכימו להצעות מזון ותשלום עבור עבודה שטבעה לא נחשף בפניהן לחלוטין. חלקן הקריבו את עצמן כדי להגן על הצעירות יותר. הילדות ההולנדיות נאנסו מדי יום ולילה, והוכו על ידם באורח קבע. בעיירה בלורה נכלאו בשני בתים 20 נשים וילדות אירופיות. במשך תקופה של 3 שבועות, הנשים ובנותיהן נאנסו בברוטליות על ידי חיילים, שוב ושוב, כאשר היחידות שלהם חלפו סמוך לבתים.

בפברואר 1944, קצינים יפנים בכירים הגיעו למחנה שבויים צבאי ונטוש בעיירה אמבראווה באי ג׳אווה. הם הורו לכל הצעירות מגיל 17 לעמוד בשורה, כדי שהם יוכלו לבחור מביניהן את אלו עם הגוף המפתה ביותר עבור התחנות. 10 צעירות נבחרו, וביניהן האישה האוסטרלית־הולנדית ממוצא אירי, ז׳אן אלידה יאן ראף־או׳הרן, בת ה־21. ראף־או׳הרן ושש נשים צעירות נוספות נלקחו על ידי קצינים לתחנה צבאית במבנה הולנדי ישן בעיר סמראנג. בבוקר הראשון הן צולמו והתצלומים הונחו על המרפסת ששימשה כאזור קבלה, כדי שאנשי הצבא יוכלו בזמן שהם ממתינים לתורם, לבחור את מי מהן ברצונם לאנוס. במהלך ארבעת החודשים הבאים, הצעירות נאנסו והוכו על ידם בשיטתיות ביום ובלילה, כאשר אלו שהתעברו עברו הפלות בכפייה. ראף־או׳הרן ניסתה להתנגד בכל פעם שהיא נאנסה אולם ללא הועיל. היא אף גזרה את שיערה כדי להיראות מכוערת בעיני החיילים, אולם זה השיג את התוצאה ההפוכה משום שגופה סקרן אותם עוד יותר.

לאחר המלחמה, הקורבנות, לרבות ראף־או׳הרן, ורבים מהוריהן של הנערות הצעירות שהעריכו שבנותיהם הוחזקו בתחנות, שתקו במשך עשרות שנים בשל הבושה. ראף־או׳הרן שמרה על שתיקתה עד שנת 1992. ב־15 בפברואר 2007, היא העידה: סיפור אחד מעולם לא סופר, הסיפור המביש ביותר: סיפורן של נשים מנחמות, וכיצד נשים אלו נתפסו בכוח בניגוד לרצונן, כדי לספק שירותי מין לצבא הקיסרי היפני. לעולם לא אוכל לשכוח. בתחנת הניחומים היכו אותי ואנסו אותי ביום ובלילה באופן שיטתי. אפילו הרופא היפני אנס אותי בכל פעם שביקר כדי לבדוק אותנו לצורך איתור מחלת מין. במשך חמישים שנה, הנשים המנחמות שמרו על שתיקה. הן חיו בבושה נוראית. בתחושה של טינוף ולכלוך.

בפיליפינים, כ־1,000 נשים וילדות נכלאו בתחנות, חלקן בנות 12. התחנות נפרסו בכל רחבי המדינה בתוך בסיסים צבאיים ומחוץ להם, מהאזור הצפוני של עמק קגאיאן ועד אזור דבאו שבדרום. בעיירה סן אילדפונסו, בבית מגורים לחיילים שנקרא הבית האדום (בתעתיק: Bahay na Pula), הוחזקו נשים צעירות שאולצו להפוך לשפחות מין. הניצולה, נרסיסה קלאבריה, שהוחזקה באחת התחנות בגיל 13 במשך 18 חודשים, העידה כי במהלך היום הנשים אולצו לבשל, ​​לנקות ולכבס לחיילים, ומדי לילה הן נאנסו על ידם. ניצולה אחרת, פדנסיה דייוויד, שהוכנסה לתחנה על ידי חיילים כאשר הייתה בת 14, אולצה לכבס בגדים ולבשל להם, ומדי לילה היא נאנסה על ידי 5–10 חיילים.

באי גינאה החדשה, נשים מלנזיות נכלאו גם בתחנות. נשים שונעו לתחנות מהעיירה רבאול (כיום באזור פפואה גינאה החדשה), יחד עם מספר נשים יפניות־פפואניות מעורבות שנולדו לאבות יפנים ואימהות פפואניות. הקפטן האוסטרלי, דייוויד האצ׳ינסון־סמית, העיד כי הוחזקו בתחנות גם ילדות יפניות־פפואניות צעירות. 16,161 נשים פפואניות מהאי הוחזקו בתחנות ונאנסו על ידי חיילים בתקופת הכיבוש של האי. השבוי גורדון תומס שהוחזק בעיירה רבאול, כתב ביומנו כי כל אישה ככל הנראה נאנסה על ידי 25–35 גברים מדי יום. מנתח ימי יפני שהוצב בעיירה בשם קנטארו איגוסה, כתב בזיכרונותיו כי הנשים הצטוו לשטוף את איברי המין שלהן לאחר כל פעם שהן נאנסו, כדי שיהיו נקיים לשימוש על ידי אנשי הצבא הבאים בתור. חלקן לא הצליחו לשטוף אותם ביעילות, חלקן בשל חוסר ניסיון, והן חלו במחלות מין, עד שאיברי המין שלהן היו כה נפוחים שהן בכו והתחננו לעזרה אולם לשווא. הם המשיכו לאנוס אותן עם הזיהום ואי־הנוחות החמורה שלהן.

במלאיה (כיום מלזיה), ילדות מוסלמיות נכלאו בתחנות כדי להיאנס על ידי חיילים. אישה מלאית שנאנסה ונכלאה באחת התחנות, העידה: (הייתי) כמו בעל חיים, הם עשו לי בדיוק כמו שהם אוהבים. הייתי צריכה לציית לפקודות שלהם עד הכניעה. במזרח טימור, נכלאו בתחנות גם ילדות שטרם קיבלו אפילו וסת. הילדות האלו נאנסו שוב ושוב על ידי חיילים. מי שהעזה לסרב להיאנס על ידם בכניעה, נשחטה. בסין, במחוז שאנגחאי הכבוש, הצבא פתח תחנות עבור החיילים. בצפון מחוז חביי, ילדות חווי מוסלמיות הועברו לבית הספר לילדות חווי בהבטחה כוזבת שהן תקבלנה הכשרה כבדרניות, אולם הן נכלאו ואולצו להפוך לשפחות מין. בטאיוואן, מעל 2,000 נשים נכלאו בתחנות על ידי הצבא, כאשר מעל מחציתן היו קטינות. כ־100 נשים מיקרונזיות מלגונת טרוק באיי קרוליין נכלאו גם בתחנות.

הניצולה סוקי פאלקונברג שנכלאה באחת התחנות, העידה: חדירה סדרתית על ידי גברים רבים אינה צורה קלה של עינויים. רק הקרעים בפתח הנרתיק מרגישים כמו אש על חתך. איברי המין שלך מתנפחים וחבולים. הנזק לרחם ולאיברים פנימיים אחרים יכול להיות גם עצום. להיות בשימוש כמזבלה ציבורית על ידי אותם גברים, הותיר בי בושה עמוקה שאני עדיין חשה בתחתית הבטן. זו הרגשה קשה, כבדה וחולה שלעולם אינה נעלמת לחלוטין. הם ראו לא רק את גופי הערום וחסר האונים לחלוטין, אלא (גם) שמעו אותי מתחננת ובוכה. הם הורידו אותי למשהו נמוך ומגעיל שסבל קשות מולם. גם שנים לאחר מכן, נדרש לי אומץ אדיר להעלות את המילים הללו על הדף, כל כך עמוקה הבושה התרבותית.

הצבא והצי חילקו ליחידות מספר רב של קונדומים בחינם, כדי לאפשר לחיילים לאנוס את הקורבנות ללא החשש שגופן יעביר מחלות מין מחייל לחייל. הקונדומים מותגו בשם התקפה מס׳ 1 (Attack No. 1), מתוך תפיסת איבר המין הגברי כנשק המלחמה האימתני ביותר, וגופן של האומללות כטריטוריה שהם כובשים בעיניהם המשועשעות. ההחלטה אם להשתמש בקונדומים הייתה בלעדית של החיילים, כאשר לנשים לא הייתה כל יכולת להתנגד כאשר הן נאנסו על ידי חיילים שלא לבשו אותם. ביולי 1943, במלזיה, הצבא חילק 1,000 קונדומים לחיילים במדינת נגרי סמבילן, ועוד 10,000 לחיילים במדינת פרק. ככל שהמלחמה נמשכה ובשל המחסור כתוצאה מהטבעתו של כמעט כל צי הסוחר היפני על ידי צוללות אמריקאיות, הטיפול הרפואי בקורבנות בתחנות הוזנח, משום שהציוד הרפואי האוזל נשמר לאנשי השירות. כאשר ספינה יפנית אחת אחרי השנייה הוטבעה על ידי הצוללות האמריקאיות, הלוגיסטיקה היפנית קרסה, ועל כן הוחלט לשטוף קונדומים ולעשות בהם שימוש חוזר, מה שהפחית את יעילותם. נשים הצטוו לאחר שהן נאנסו על ידי אנשי צבא, לנקות את נוזלי הזרע שלהם מהקונדומים שהם לבשו, ולשמור אותם עבור החיילים הבאים בתור.

לפני שכוחות הצבא נמלטו מקרבות אבודים עם כוחות בעלות הברית, הם השמידו שבויות קוריאניות שהוחזקו בתחנות משום שלא היה להם עוד צורך במשאב גופן. בין השנים 1944–1945, במהלך העמידה האחרונה של הכוחות היפנים, נשים שהוחזקו בתחנות לעיתים קרובות הושמדו או אולצו לשים קץ לחייהן בעצמן. באי גינאה החדשה, באטול לגונת טרוק, 70 נשים הושמדו לפני המתקפה האמריקאית הצפויה, כאשר חיל הים ראה בטעות את ההתקפה האווירית האמריקאית, כהקדמה לנחיתה שלהם. בבורמה, נשים קוריאניות שהוחזקו בתחנות הושמדו ברימוני יד שהושלכו לתוך המחפורות שבהן הן הוחזקו, וחלקן באמצעות בליעתם של כדורי ציאניד שניתנו להן. במהלך הקרב על האי סאיפאן, נשים שהוחזקו בתחנות, ניצלו את ההזדמנות ושמו קץ לחייהן בקפיצה מצוקים. נשים שהוחזקו בתחנות בבורמה ובאיי האוקיינוס ​​השקט, נשחטו כדי שגופותיהן תספקנה מזון לחיילי הצבא המורעבים שהיו מנותקים באיים מרוחקים באוקיינוס ​​השקט או לכודים בג׳ונגלים של בורמה. מכיוון שהקורבנות הוחזקו בתחנות שהוקמו במחנות הצבא בשדות הקרב, רבות מהן הושמדו גם על ידי כוחות בעלות הברית, כאשר הם הכריעו את ההגנה על האוקיינוס ​​השקט והשמידו מחנות יפנים.

לאחר כיבושו של האי ג׳אווה, כוחות בעלות הברית כמו ההולנדים והאוסטרלים, התירו לכוחות היפנים להמשיך לשלוט באוכלוסייה, ולאנוס נשים אינדונזיות מוסלמיות באי בהמוניהן. הגברים ההולנדים בעצמם אנסו נשים אינדונזיות במשך מאות שנים, לרבות החזקתן בתחנות צבאיות עבור החיילים ההולנדים. לאחר המלחמה, במשך עשרות שנים, קורבנות לא סיפרו לבני משפחותיהן כי הן הוחזקו בתחנות, כדי להסתיר מהן את הביזוי שהן עברו. בתרבויות קונפוציאניות כמו של סין וקוריאה שבהן מין לפני הנישואים נחשב מביש, התעלמו מהקורבנות והן נודו במשך עשרות שנים לאחר המלחמה. באופן מסורתי בתרבויות האלו, אישה שאינה נשואה חייבת להעריך את צניעותה מעל חייה, וכל אישה שמאבדת את בתוליה לפני הנישואים מכל סיבה שהיא, מצופה ממנה לשים קץ לחייה. הבחירה של הקורבנות להמשיך לחיות הפכה אותן למנודות. בשנת 2012, ראש עיריית אוסקה לשעבר ומנהיג־שותף של מפלגת השיקום של יפן, טורו השימוטו, הצהיר כי תפקידן של הקורבנות שנכלאו בתחנות בניגוד לרצונן היה הכרחי במלחמה, משום שבין הקרבות, חיילים צריכים לנוח כלשונו על גופן של נשים. בשנים שלאחר המלחמה, נשים קוריאניות רבות חששו לחשוף שהן הוחזקו בתחנות, כדי שלא יתנערו מהן ושהן לא תנודינה עוד יותר.

2.20.5 הפלישה הסובייטית למנצ׳וריה (1945)

בין ה־9 ל־20 באוגוסט 1945, הכוחות הסובייטים פלשו וכבשו את מנצ׳וריה וחלקו הצפוני של חצי האי קוריאה שהיו בשליטת יפן. במהלך הפלישה והכיבוש, נשים וילדות יפניות נאנסו בהמוניהן על ידי חיילים סובייטים ובני בריתם המונגולים, כמו בעיר חרבין. הם אנסו אותן לעיתים קרובות בעידודה ואף השתתפותה של האוכלוסייה הסינית המקומית שהתנגדה לכיבוש היפני. במנצ׳וקוו, נשים נאנסו שוב ושוב על ידי חיילים מדי יום, לרבות 75 אחיות רפואיות שעבדו בבית החולים הצבאי סונוו וילדות שבני המשפחות שלהן עבדו עבור הצבא ובמסילת הברזל בשדה התעופה בעיר ביי־אן. במהלך הכיבוש, כוחות נכנסו בכל יום לשדה התעופה ביי־אן, שבו שהו כ־1,000 פליטים יפנים, כדי לאנוס את הילדות שלהם. בכל יום הם בחרו 10 ילדות. אלו שנבחרו נאנסו על ידם שוב ושוב. הסובייטים דחו את כל תחנוניהם של הקצינים היפנים להפסיק את האונס, והשיבו להם כי עליהם למסור להם את הנשים שלהם כדי שהם יאנסו אותן משום שהן שלל המלחמה שלהם. בעיירה גגנמיאו הנקראת כיום גגנמיאו ג׳ן (ביפנית: 葛根廟鎭), נשים וילדים נאנסו על ידי חיילים. לעיתים החיילים אנסו גם את הגופות שלהם לאחר שהם שחטו אותם. כוחות סובייטים שהוצבו בעבר בעיר ברלין, קיבלו אישור מהצבא האדום להיכנס לעיר שניאנג ל3 ימים של אונס.

במהלך טבח גגנמיאו, מעל אלף נשים וילדים נאנסו והושמדו על ידי חיילים ופורעים סינים מקומיים חמושים. במקרה אחר, אישה יפנית נאנסה על ידי תושבים לאחר שילדה נשחט על ידי חיילים. אישה אחרת שגם ילדה נשחט על ידי חיילים, הופשטה מכל בגדיה על ידי תושבים והשדיים שלה נכרתו במגל. ב־14 באוגוסט, נשים מקבוצת משפחות שניסתה להימלט מההתיישבויות שלה, עם המנהיג המקומי יאמדה טאמי, לעיר מודאנג׳יאנג, נאנסו על ידי חיילים. ב־15 באוגוסט, קבוצה נוספת של נשים שניסתה להימלט לעיר חרבין, יחד עם המנהיגה המקומית איקדה הירוקו, ולבסוף שבה להתיישבויות שלה, נאנסה על ידי חיילים. בחלקו הצפוני של חצי האי קוריאה, נשים יפניות וקוריאניות גם נאנסו על ידי חיילים סובייטים. נשים יפניות רבות נישאו לגברים מנצ׳ורים מקומיים (בעיקר סינים), בתקווה שהם יגנו עליהן מפני חיילים סובייטים. הן הושארו מאחור ונודעו ביפן כנשות מלחמה נטושות (בתעתיק: zanryu fujin).

2.20.6 קרב אוקינאווה (1945)

בין אפריל ליוני 1945, כוחות בעלות הברית פלשו לאי אוקינאווה וכבשו אותו. במהלך המלחמה, יפן לעיתים קרובות הזהירה את תושביה כי אם המדינה תובס, כל הנשים היפניות קודם תיאנסנה על ידי חיילי בעלות הברית, ורק לאחר מכן הן תשחטנה על ידם, ועל כן, על החיילים והאזרחים באזורים שנכבשו להישמע לפקודות להילחם עד מוות או לשים קץ לחייהם. כתוצאה מכך, ביולי 1944, נשים באי סאיפאן שמו קץ לחייהן בהתאבדויות המוניות, לרבות בקפיצה מצוק בונזאי וצוק ההתאבדות. עם נחיתת הנחתים האמריקאים באי, הם סרקו את כל הכפר בחצי האי מוטובו. כל הגברים הצעירים גויסו למלחמה, ועל כן הם מצאו רק נשים, ילדים וקשישים. תוך ניצול המצב, הם החלו לצוד נשים לאור יום כדי לאנוס אותן. אלו שהסתתרו בכפר או במקלטים הסמוכים נגררו החוצה בזו אחר זו, ותוך זמן קצר כל נשות הכפר נפלו לידיהם. עד 10,000 נשים אוקינאוויות נאנסו על ידי החיילים הפולשים ואלו שנחתו בהמשך במסגרת הכיבוש.

האונס היה כה נפוץ שרוב תושבי האי הכירו או שמעו על אישה שנאנסה. נשים רבות נאנסו בברוטליות חסרת רחמים, וכתוצאה מכך חלקן נותרו עם פגיעות גופניות חמורות. למעשה לא רק נשים יפניות נאנסו על ידי חיילים, שכן מספיק היה להיות אישה בעלת מראה מזרח־אסייתי כדי להיות בעיניהם ראויה להיאנס על ידם, כפי שקרה למשל למספר שפחות מין קוריאניות שהיפנים שינעו בכוח לאי. במהלך הקרב, נשים אוקינאוויות נאנסו גם על ידי חיילים יפנים שראו באוקינאווים כנחותים כמו הסינים והקוריאנים. הם ידעו כי קיים סיכוי קלוש שהם ישרדו בשל איסורי הצבא להיכנע, ועל כן הם בחרו ליהנות ממשאב גופן לפני מותם.

באחד המקרים, אנשי הרגימנט ה־4 של הנחתים צעדו דרומה ועברו על פני קבוצה של כ־10 חיילים שהתקבצו יחד במעגל צפוף סמוך לכביש. רב־טוראי שצעד עימם, העיד כי החיילים נראו די נלהבים והניח שהם משחקים בקראפס (הימורים בקוביות), ואז כאשר חלפנו על פניהם, יכולתי לראות שהם אונסים בתורות אישה מזרחית. הצוות שלנו המשיך לצעוד כאילו שום דבר חריג לא קרה. במקרה אחר, שלושה נחתים אפרו־אמריקאים בני 19–20, טוראי ג׳יימס ד׳ רובינסון, טוראי ג׳ון מ׳ סמית וטוראי אייזק סטוקס, המשיכו להגיע מדי שבוע לכפר קאצויאמה. הם הורו בכל פעם לתושבים לאסוף את כל הנשים המקומיות כדי שהם יאנסו אותן בטקס שבועי בעיניהם המשועשעות. לאחר שהנשים רוכזו באלימות, הן נלקחו בכוח לגבעות הסמוכות ונאנסו על ידם. חלק מהנשים שנאנסו, התעברו וילדו ילדים דו־גזעיים. אחרות התעברו אולם הן לא ילדו ילדים משום שהן הושמדו מייד לאחר שהן נאנסו או שהן עברו הפלות בתנאי שדה על ידי מיילדות כפריות – חלקן עוד לפני שהבעלים שלהן שבו מהמלחמה. אחרות נותרו מאחור בשל הבושה. כמעט כל הקורבנות שמרו על שתיקה בשל הבושה והפחד, והאונס שלהן נשמר כסוד מלוכלך. דיווחים על מעשי אונס שכן התקבלו, זכו להתעלמות רבה מצד המשטרה הצבאית. מעל 5 עשורים לאחר תום המלחמה, נשים שנאנסו עדיין לא העזו לדבר.

2.20.7 כיבוש יפן (1945–1952)

ב־15 באוגוסט 1945, יפן הודיעה על כניעתה. היפנים היו מודעים היטב להיסטוריה שבמהלכה חיילי צבא יפן אנסו את נשותיהם ובנותיהם של המובסים בסין ומקומות אחרים, והניחו שחיילי הכיבוש של בעלות הברית ינהגו באופן דומה. ועל כן, ממשלת יפן וממשלות של מספר מחוזות פרסמו אזהרות לנשים הקוראות להן להישאר בבתיהן ועם גברים שיגנו עליהן. המשטרה במחוז קנאגאווה, שם היו צפויים האמריקאים לנחות תחילה, קראה לנשים צעירות וילדות להימלט מהאזור. מספר רשויות מחוזיות קראו לנשים לשים קץ לחייהן לפני שהן עומדות להיאנס, ואם לא התאפשר להן אז מייד לאחר שהן נאנסו. הן קראו ליישם חינוך מוסרי ורוחני כדי לאכוף את ההוראה הזו. עם הגעתם של כוחות הכיבוש, נשים החלו להיאנס על ידם בהמוניהן. במהלך מבצע אוקינאווה ותחילת הכיבוש האמריקאי, אלפי נשים באיי ריוקיו נאנסו על ידי חיילים. בחודש הראשון לפחות 3,500 נשים נאנסו על ידם. במהלך השבועות הראשונים של הכיבוש, בנמלי ים כמו בערים יוקוסוקה ויוקוהמה, נשים נאנסו לעיתים קרובות. כאשר צנחנים אמריקאים נחתו בעיר סאפורו, נשים נאנסו על ידם קבוצתית ולאחר מכן חלק מהקורבנות שמו קץ לחייהן. נשים יפניות שהתחננו למזון, נאנסו. לעיתים הן קיבלו מחיילים מזון לאחר שהן נאנסו על ידם.

ב־4 באפריל 1946, קרוב לחצות, כ־50 חיילים שהגיעו בשלוש משאיות, תקפו את בית החולים נקאמורה במחוז אומורי כדי לאנוס את הנשים ששהו בו. עם הישמע שריקת משרוקית שהייתה עבורם האות שניתן להתחיל לאנוס אותן, הם אנסו מעל 40 מטופלות וכ־37 נשות צוות במשך שעה. אחת הנשים החזיקה את התינוקת שלה בת היומיים. התינוקת הושלכה על הרצפה וכתוצאה מכך נהרגה, ולאחר מכן האם נאנסה על ידם. מטופלים גברים שניסו להגן על הנשים, נטבחו. ב־11 באפריל, בין 30 ל־60 חיילים אמריקאים ניתקו את קווי הטלפון לבלוק מגורים בעיר נגויה, ובה בעת אנסו נשים וילדות רבות בנות 10–55 ששהו בו, בלא הפרעה. במקרה אחר, ילדה בת 10 מהעיר טוקיו נאנסה למוות על ידי שני חיילים. גופתה נמצאה במכונית כאשר היא קרועה באורח קשה לאחר שאיבדה דם רב. כמות ניכרת של דם הצטברה במושב האחורי, שם נמצאה גם גופייה ספוגה בדם. בערים יוקוסוקה וטאטיאמה, נשים רבות ששהו לבדן בבתים שלהן, נאנסו על ידי חיילים באיומי אקדח או תחת העמדת פנים שהם הגיעו לתת להן כסף. אפילו במשרדי ממשלה ומקומות ציבוריים אחרים, נשים ששהו לבדן נאנסו. בעיר מוסאשינו, תלמידות בית ספר יסודי נאנסו קבוצתית.

נשים נאנסו גם על ידי חברי כוח הכיבוש של חבר העמים הבריטי (BCOF) שהוצבו ביפן, וכללו כוחות אוסטרלים, בריטים, הודים וניו זילנדים. נשים נאנסו לעיתים קרובות על ידי חיילים אוסטרלים. ניצולה העידה: רוב האנשים בקורה נותרו בתוך בתיהם והעמידו פנים שאינם יודעים דבר על האונס על ידי כוחות הכיבוש. החיילים האוסטרלים היו הגרועים ביותר. הם גררו נשים צעירות לתוך הג׳יפים שלהם, לקחו אותן להר ואנסו אותן. שמעתי אותן צורחות לעזרה כמעט מדי לילה. קצין בצבא האוסטרלי, אלן קליפטון, ששירת כמתורגמן וחוקר, העיד: עמדתי ליד מיטה בבית חולים. עליה שכבה ילדה מחוסרת הכרה, שיערה הארוך והפרוע מפוזר על הכרית. רופא ושתי אחיות פעלו להחיות אותה. שעה לפני כן היא נאנסה על ידי 20 חיילים. מצאנו אותה במקום בו השאירו אותה, על חלקת אדמה נטושה. בית החולים היה בהירושימה. הילדה הייתה יפנית. החיילים היו אוסטרלים. הגניחות והיללות (שלה) פסקו והיא הייתה שקטה כעת. עיוותי הייסורים שעל פניה נעלמו, ועורה החום והרך היה חלק וללא קמטים, מוכתם בדמעות כמו פניה של ילדה שבכתה עד שנרדמה.

במהלך 10 הימים הראשונים לכיבושו של מחוז קנאגאווה, דווח כי 1,336 נשים נאנסו. בספטמבר 1945, בעיר יוקוהמה, דווח כי 119 נשים נאנסו. ב־3 בספטמבר למשל, אישה נאנסה קבוצתית על ידי 27 חיילים. בשנת 1946, דווח כי 301 נשים נאנסו. בשנת 1947, דווח כי 283 נשים נאנסו. בשנת 1948, דווח כי 265 נשים נאנסו. בשנת 1949, דווח כי 312 נשים נאנסו. בשנת 1950, דווח כי 208 נשים נאנסו. בשנת 1951, דווח כי 125 נשים נאנסו. בשנת 1952, דווח כי 54 נשים נאנסו. אולם כל הנתונים האלו מייצגים רק חלק קטן משום שהם כאמור מתייחסים רק למקרים שדווחו. כמעט כל הקורבנות לא דיווחו מהבושה ומהפחד. מקרים שבכל זאת דווחו, צונזרו והושתקו על ידי הצבא או שלא טופלו בחומרה. עם תחילתו של הכיבוש, העיתונות היפנית דיווחה על מקרים במשך שבועיים שאליהם ב־10 בספטמבר הגיבו המפקד העליון של כוחות בעלות הברית והרשויות האמריקאיות בצנזורה נרחבת ומיידית של כל התקשורת היפנית, שכללה חוקי עיתונות וצנזורה מוקדמת האוסרים על פרסום מעשי אונס על ידי כוחות הכיבוש, לרבות כל הדוחות והסטטיסטיקות, כאשר אפילו אזכור קיומה של הצנזורה נאסר. הצנזורה נמשכה עד סיום הכיבוש בשנת 1952.

2.20.7.1 מתקני בושת יפנים (1945–1946)

בשנת 1945, יפן שנכנעה צפתה כי נשים וילדות יפניות תיאנסנה בהמוניהן על ידי כוחות בעלות הברית במהלך כיבושה, ועל כן ב־21 באוגוסט, היא החלה לפעול במהירות להקמת מערכת גדולה של מתקנים צבאיים שבהם תוחזקנה נשים ונערות שממילא כבר נחשבו לטמאות, כמו זונות ואלו שכבר נאנסו, כדי שמשאב גופן יספק מעל 300,000 חיילי בעלות הברית במהלך הכיבוש, ובכך להגן על כלל הנשים והילדות מפני אונס. המתקנים הוקמו באזורים שבהם הכוחות הוצבו. פקידי ממשלה כינו את הנשים שהוחזקו בהם סכרים פטריוטיים המונעים אונס המוני של נשים וילדות רגילות. בטקס שנערך בהשתתפותם של בירוקרטים ופקידי משטרה הוקראה השבועה הבאה: באמצעות הקרבתן של אלפי אוקיצ׳יות של תקופתנו, אנו בונים שובר גלים כדי לעצור את הגלים המשתוללים ולהגן על טוהר הגזע ולטפחו. השם אוקיצ׳יות נגזר משמה של אוקיצ׳י שהייתה המשרתת של הקונסול האמריקאי הראשון ביפן שכיהן בין השנים 1856–1861, טאונסנד האריס, ואולצה להקריב את עצמה ולספק אותו מינית באורח קבע. המתקנים נקראו בלעג תחנות ניחומים ומתקני ניחומים ואילו הקורבנות נשים מנחמות, משום שגופן ניחם בעיניהם את כוחות הכיבוש. נשים מהמעמד התחתון הוכנסו גם למתקנים, כדי להגן על הנשים מהמעמדות הגבוהות יותר. שיתוף הפעולה בין המשטרה לרשויות הרפואיות באכיפת משטר ומשמעת על נשים שנחשבו לטמאות, לא הותיר לאלו שנאנסו ברירה מלבד לשים קץ לחייהן.

מתחילת הכיבוש, פקידי צבא של בעלות הברית שיתפו פעולה, ובספטמבר 1945 מפקדים אמריקאים ביקשו מהמערכת היפנית להקים את המתקנים עבור החיילים שלהם, ואף הציעו את עזרתה של המשטרה הצבאית במידת הצורך. חיילי בעלות הברית היו כה מורעבים מינית, שכאשר המתקנים היו עדיין בתהליך הקמה וחלקם עדיין לא היו מוכנים לפתיחה, מאות מהם פרצו לשניים מהם ואנסו את כל הנשים. בעיר יוקוהמה, מעל 100 חיילים אמריקאים פרצו לאחד המתקנים ואנסו 14 נשים שהוחזקו בו. המספר הכולל של הנשים שהוחזקו במתקנים האלו הגיע עד 70,000, והן נאנסו לעיתים קרובות. המשטרה הצבאית וחיילים דרשו מהן לעיתים שירות בחינם או החזרים כספיים. הקורבנות התקשו להתלונן בשל יחסי הכוחות בין המשטרה היפנית לחיילי בעלות הברית. קציני רפואה אמריקאים הקימו תחנות פרופילקטיות שחילקו עשרות אלפי קונדומים בשבוע, ברובעי האורות האדומים ובתוך המתקנים הגדולים, אולם בכל זאת חלה עלייה עצומה במחלות מין בקרב החיילים. זו הייתה אחת הסיבות שבתחילת 1946 המתקנים בחסות הרשמית נסגרו. כתוצאה מכך, מספר הנשים שנאנסו מחוץ למתקנים שעמד על כ־40 ביום, זינק לממוצע של 330 ביום לאחר סגירתם. זו הוכחה שהיפנים הצליחו באמצעותם להגן על נשים רבות מפני אונס.

2.21 מלחמת השחרור של בנגלדש (1971)

בין ה־26 במרץ ל־16 בדצמבר 1971, התחוללה מלחמת השחרור של בנגלדש (בבנגלית: মুক্তিযুদ্ধ ובהגייה: [mukt̪iɟud̪d̪ʱo]), הידועה גם כמלחמת העצמאות של בנגלדש. היא הייתה סכסוך מזוין שהציתה עליית התנועה הלאומית וההגדרה העצמית הבנגלית במזרח פקיסטן. בליל 25 בחודש, המלחמה פרצה בעקבות גל האי־ציות האזרחי שנוצר לאחר הקיפאון בבחירות 1970, כאשר החונטה הצבאית הפקיסטנית שבסיסה במערב פקיסטן, בהוראתו של נשיא פקיסטן, יחיא ח'אן, פתחה במבצע אור הזרקורים במזרח המדינה כדי להשמיד את העם בבנגלדש. בתחילה, במהלך עונת המונסון, צבא פקיסטן היה בתנופה כאשר מבצעים צבאיים נרחבים ותקיפות אוויריות בוצעו באזורים כפריים ועירוניים ברחבי מזרח המדינה. הצבא בגיבוי אסלאמיסטים הקים מיליציות דתיות רדיקליות (הראזאקרים, אל־באדר וא־שאמס), כדי שהן תסייענה במהלך פשיטות על האוכלוסייה המקומית. חברי הצבא ומיליציות תומכות הוציאו לפועל גירוש והשמדה המונית ושיטתית של אזרחים בנגלים לאומניים, אינטלקטואלים, מיעוטים דתיים, סטודנטים ואנשי צבא חמושים.

מנגד, חברי מוקטי בהיני (תנועת התנגדות גרילה שהוקמה על ידי הצבא הבנגלי), כוחות צבאיים למחצה ואזרחים, פתחו במלחמת גרילה המונית כנגד הצבא הפקיסטני, ובחודשים הראשונים שחררו עיירות וערים רבות. לוחמי גרילה בנגליים פעלו באופן נרחב כנגד חיל הים הפקיסטני, לרבות באמצעות מבצע ג׳קפוט, בעוד חיל האוויר הצעיר של בנגלדש ביצע גיחות כנגד בסיסים צבאיים פקיסטניים. אלימות עדתית פרצה גם בין בנגלים לביהרים דוברי אורדו. ב־3 בדצמבר, הודו הצטרפה למלחמה בתמיכתה של מיליציית מוקטי בהיני, לאחר שפקיסטן פתחה בתקיפות מנע אוויריות בצפון הודו. מלחמת הודו־פקיסטן כללה לחימה בשתי חזיתות. עיר הבירה דאקה הייתה זירה שהתחוללו בה מעשי טבח רבים, לרבות באוניברסיטת דאקה. כ־10,000,000 פליטים בנגלים נמלטו להודו השכנה ו־30,000,000 נעקרו בתוך המדינה. ב־16 בדצמבר, עם עליונות אווירית שהושגה בזירה המזרחית וההתקדמות המהירה של כוחות בעלות הברית של מיליציית מוקטי בהיני והצבא ההודי, פקיסטן נכנעה בעיר דאקה. המלחמה שינתה את הנוף הגאופוליטי של דרום אסיה, עם עלייתה של בנגלדש העצמאית כמדינה השביעית בגודל אוכלוסייתה בעולם. בשל בריתות אזוריות מורכבות, המלחמה הייתה פרק מרכזי במתיחות במלחמה הקרה שכללה את ארצות הברית, ברית המועצות וסין.

במהלך המלחמה, בין 200,000 ל־400,000 נשים וילדות בנגליות מכל הקאסטות והדתות (הינדואיות ומוסלמיות), ואולי אף יותר, נאנסו על ידי אנשי צבא פקיסטן ומיליציות פרו־פקיסטניות תומכות. הן נאנסו על ידם בשיטתיות ובברוטליות חסרת הבחנה, כיישום של אסטרטגיה מכוונת ומאורגנת כחלק מהמדיניות הצבאית. גברים במערב פקיסטן האמינו כי ההינדואים הם נחותים, ועל כן נשים וילדות הינדואיות היו המטרות העיקריות. נשים הינדואיות לעיתים קרובות נשחטו לאחר שהן נאנסו והוחדרו כידונים לתוך איברי המין שלהן. מאידך, נשים בנגליות מוסלמיות נתפסו כהינדואיות או דמויות הינדואיות, וכמי שחייבות תיקון במאגר הגנים שלהן באמצעות עיבורן בכוח כחלק מהתכנון של הפקיסטנים המערביים ליצירת גזע חדש. ועל כן, הן נאנסו ועוברו בכפייה באופן מכוון על ידי החיילים והקצינים, ולאחר מכן הן הושארו בחיים כדי שהן תאלצנה ללדת צאצאים מתוקנים. 80% מהנשים שנאנסו היו מוסלמיות בהתאם לדמוגרפיה של בנגלדש. מנהיגי הדת (לרבות אימאמים, מולאים ומוציאי פתווה ממערב פקיסטן), הכריזו בגלוי כי הכוחות רשאים לאנוס נשים בנגליות משום שמשאב גופן הוא למעשה שלל המלחמה ורכוש ציבורי (בתעתיק: gonimoter maal). ילדות שאינן הינדואיות הצטוו לדקלם תפילות מוסלמיות. אלו שלא ידעו נאנסו, בעוד אלו שידעו עשויות היו להינצל.

השירות החשאי של פקיסטן (המודיעין הבין־שירותי), הקים בשיתוף פעולה עם המפלגה הפוליטית ג׳מאעת־א־אסלאמי, מיליציות אסלאמיסטיות פרו־פקיסטניות, כמו אל־באדר וא־שאמס שכוונו לאנוס נשים בנגליות. נשים נאנסו גם על ידי לוחמים בנגלים מקומיים ששיתפו פעולה עם הכוחות הפקיסטניים במהלך פשיטות על כפרים, כמו מיליציית הראזאקרים. חברי מפלגת ג׳מאעת־א־אסלאמי ומספר מנהיגים שלה שהפסידו בבחירות בבנגלדש, שיתפו פעולה עם הכוחות הפקיסטניים באונס שלהן. מנהיגים בכירים היו מעורבים כמו: מנהיג מפלגת ג׳מאעת־א־אסלאמי, מוטיור רחמן ניזאמי. סגן מנהיג מפלגת ג׳מאעת־א־אסלאמי, דלוואר חוסיין סיידי. חבר במיליציית הראזאקרים, אבול קאלאם אזאד. המנהיג גולם עזאם. המנהיג סלאח א־דין קאדר צ׳אודרי. המנהיג עלי אחסן מוחמד מוג׳היד. ב־25 ביולי, העוזר הבכיר למזכיר הכללי של מפלגת ג׳מאעת־א־אסלאמי, מוחמד כמארוזאמאן, תכנן וייעץ לאנוס נשים בכפר שוהאגפור. חבר במיליציית הראזאקרים, עבדול קאדר מוללה, אנס נשים וקטינות בתחום מירפור. הגנרל אמיר עבדאללה ח׳אן ניאזי שפיקד על הצבא הפקיסטני בבנגלדש, נהג להצהיר בנוכחות קצינים כיצד צבאו יטפל בנשים הבנגליות: אני אשנה את הגזע של בנות הזונות האלו (בתעתיק: Main iss haramzadi qom ki nasal badal doonga), כלומר חייליו יאנסו אותן ובכך יכפו עליהן ללדת צאצאים מגזע מתוקן.

הטקטיקה בכיבושן של עיירות הייתה כדקלמן: בשלב הראשון, חיל הרגלים הושאר מאחור וארטילריה הוכנסה קדימה. הופגזו בתי החולים ובתי הספר, מה שהוביל לכאוס מוחלט בהן. בשלב השני, חיל הרגלים נכנס ומיין את התושבים על פי מינם, מלבד ילדים קטנים. הנשים הוכנסו למתחמי אונס ייעודיים תחת שמירה כדי שהן תהיינה זמינות עבור החיילים. בפשיטות של כוחות מיחידות צבא ומיליציות על כפרים, גברים הושמדו בדפוס נרחב שחזר ונשנה, בעוד נשים קודם נאנסו על ידם בתוך הכפרים עצמם, לעיתים קרובות מול עיניהם של בני משפחותיהן. חלק מהנשים נאנסו על ידם שוב ושוב עד שהן מתו. אחרות שעדיין נותרו בחיים, הושמדו. מנגד, נשים מוסלמיות ביהריות שהתגוררו בבנגלדש נאנסו בהמוניהן על ידי לאומנים בנגליים, משום שהקהילה הואשמה בתמיכה בפקיסטן. נשים נאנסו בהמוניהן גם על ידי המורדים הבנגליים ממיליציית מוקטי בהיני. בליל ה־25 במרץ, נשים ממשפחות מוסלמיות, רבות מהן פליטות ממדינת ביהר בהודו שבני משפחותיהן בחרו בפקיסטן בזמן מהומות החלוקה בשנת 1947, נאנסו על ידי הכוחות הבנגליים ומיליציות שהוצבו במזרח פקיסטן, והשדיים של חלקן נכרתו בסכינים שעוצבו במיוחד. בסוף 1971, כאשר הודו פלשה לבנגלדש, נשים בנגליות נאנסו גם על ידי כוחות צבא הודו.

ב־17 באפריל, חבר בכוחות ראזאקר המקומיים מהכפר רמצ׳נדרפור, קנאן אודין סרקר, הבטיח ל־50 משפחות הינדואיות מהאזורים הסמוכים של תת־המחוז בדרגנג׳ ובירמפור, המחוז שרפור, והכפרים כולאהאטי ואפתאבחאנג׳, מעבר בטוח להודו. לאחר שהם רוכזו, הם נכלאו במקום זאת בעיירת בריהאט (כיום בתת־המחוז פואלבארי). חברי מיליציית הראזאקרים ואל־באדר בזזו את הכסף והתכשיטים שלהם. לאחר מכן, חבר נוסף ממיליציית הראזאקרים שהיה מקורב של סרקר, הודיע על כליאתם לצבא פקיסטן. בשעה 11:00, צבא פקיסטן לקח אותם לכפר אקירה, 100 מטרים מדרום לעיירה. הם הצטוו לעמוד בשתי שורות סמוך לבריכה, הגברים בשורה אחת ואילו הנשים והילדים בשורה אחרת. לאחר מכן, הזכרים נורו בצרורות ממקלעים כדי קודם להשמיד אותם. מספר נערים וילדים ששרדו את הירי, נדקרו למוות בכידונים. לאחר שכל הזכרים הושמדו, החיילים הפנו את תשומת לבם לנקבות. הם אנסו אותן קבוצתית ובברוטליות במקום.

מתחילתה של המלחמה, חברי מיליציית הראזאקרים המקומיים, בפיקודו של מדריך עלי, הורו לתושבי כפר נאריה להתאסלם ולהשיא בכפייה את הילדות שלהם לילדים מוסלמים, כדי להינצל מההתקפה על הכפר. התושבים סירבו וחברי המיליציה הבטיחו להם כי הם ילמדו אותם לקח. ב־5 במאי, 12 חיילים ממחנה שרפור הגיעו לכפר ברגל, דרך הכפר סאדהוהאטי הסמוך. הכפר היה מאוכלס בעיקר בהינדואים עניים ונחשלים שהתפרנסו מעבודות כפיים. הוא היה מוקף בגבעות רבות, מה שהפך אותו לבלתי נגיש במהלך הגשמים, כאשר סירות כפריות נותרו אמצעי התחבורה היחיד אליו וממנו. כאשר החיילים הגיעו לכפר, התושבים שנותרו ניסו להימלט על נפשם אולם משתפי הפעולה המקומיים מהמיליציות ראזאקר ואל־באדר, מנעו מהם להימלט. מעל 100 תושבים נשבו והובאו לביתו של קאמיני קומאר דב, תושב הכפר. הנשים והילדים הופרדו מהגברים ונכלאו בחדר, בעוד הגברים הועמדו בשורה והושמדו בירי בצרורות. לאחר מכן, הנשים נאנסו על ידי החיילים.

כאשר צבא פקיסטן התפרס מהעיר דאקה לעבר המחוזות, ההינדואים ניסו להימלט מבנגלדש כדי למצוא מקלט בהודו השכנה. בדרכם הם חשבו שהם מצאו מחסה בכפר המרוחק אושגארי באיחוד דמרה. ב־13 במאי, הצבא בסיוע משתפי פעולה מקומיים, נכנס לאזור דרך נהר בוראל וחסם את הכפר. משתף פעולה בשם אסד הוביל את הכוחות לכפר. עם רדת החשיכה, הגברים והנשים נגררו החוצה מבתיהם. הנשים הושכבו על הקרקע ונאנסו על ידי הכוחות בעוד הגברים הועמדו בשורה ואולצו לצפות בהן נאנסות על ידם. לאחר מכן, כולם נורו למוות (כ־350 תושבים) ובתיהם הוצתו.

ב־26 במאי, קבוצה של חמישה חיילים בפיקודו של הקפטן שופאיאת הגיעה בחשאי מעיירת פטואחאלי בסירת מנוע. מבוקר ה־27 במאי, החיילים ומשתפי הפעולה המקומיים פשטו על העיירה בארגונה וכיוונו לשכונות ההינדואיות אמטלה, קרמקרפטי ונתפטי. מהבוקר ירד גשם ללא הרף ורוב התושבים נותרו בבתיהם. הם לא היו מודעים לפשיטה ועל כן לא הייתה להם הזדמנות להימלט מהעיירה. עד הערב הם שבו כ־500–600 תושבים (מתוכם כ־150 נשים), קשרו אותם בחבלים ושינעו אותם לבית הסוהר התת־מחוזי בעיירה. הנשים הופרדו מהגברים והוכנסו למחלקת הנשים. לאחר מכן, החיילים נהגו להיכנס למחלקה כדי לבחור נשים לאנוס על פי טעמם. מי שהעזה לסרב להיאנס על ידם בכניעה, חטפה בעיטות והוכתה בקתות הרובים ולעיתים נורתה למוות. לאחר מכן כל הנשים נלקחו למחלקה ריקה סמוכה, שם הן נאנסו קבוצתית על ידי החיילים לאורך כל הלילה. חלקן נלקחו להיאנס גם בבית בונגלו של מחלקת B ו־C, שם הקימו הכוחות החמושים של הצבא את המחנה הזמני שלהם. בבוקר הן הוחזרו למחלקת הנשים בבית הסוהר, כאשר על גופן כתמי דם כתוצאה מהאונס שהן עברו.

בליל ה־6 באוקטובר, קבוצה של 60–65 חברי מיליציית הראזאקרים חמושים, בפיקודם של איסכנדר עלי מרידה, מוכל אחמד באדשה, אנסאר עלי ח׳ליפה וסייד האולדר, פשטה על בתיהן של משפחות הלדר ומיטרה בכפר אנגולקטה. הם פרצו את הדלתות וקשרו את הגברים והנשים והילדים. לאחר מכן הם אנסו את הנשים, לפני שחלק מהגברים נלקחו להשמדה.

בתום המלחמה, חייל מערב־פקיסטני הצהיר בגאווה: אנחנו הולכים אולם אנו מותירים את הזרע שלנו מאחור. מספר גבוה מאוד של נשים נותרו מעוברות, כאשר בין 25,000 ל־250,000 נשים אולצו ללדת. במהלך 3 החודשים הראשונים של שנת 1972, 30,000 תינוקות נולדו. 170,000 נשים ונערות עברו הפלות, ומתוכן כ־5,000 בהפלות עצמאיות. חלק מהתינוקות נשלחו לאימוץ מחוץ למדינה, בנוהג שעודד על ידי הנשיא המייסד של בנגלדש, מוג׳יבור רחמן, שהצהיר: איני רוצה את הדם המזוהם הזה במדינה הזאת. נשים רבות שמו קץ לחייהן. רוב הקורבנות נדבקו בזיהומים המועברים במגע מיני. הקורבנות אולצו להתמודד לא רק עם הפציעות הפיזיות והטראומה אלא גם עם חברה מוסלמית שמרנית עוינת שרואה בהן סמל לזיהום חברתי, השפלה ובושה. בעוד שבשפה הבנגלית, פירושה של המילה ביראנגונות (בתעתיק: Birangonara) הוא גיבורות, הן כונו בלעג באמצעות המילה המשובשת בראנגונות (בתעתיק: Barangonara), שבשיח שלאחר המלחמה קיבלה משמעות של זונות. הן נודו על ידי הבעלים, בני המשפחות והקהילות שלהן, כאשר רק מעטות יכלו לשוב למשפחותיהן ובתיהן. מעט גברים הסכימו לשאת אותן ואלו שכן ציפו שהמדינה תפצה אותם עם נדוניה גדולה (תשלום). הנשים שבכל זאת נישאו לרוב עברו התעללות, ורובן ננטשו לאחר שהבעלים שלהן קיבלו את הנדוניה. הקורבנות נותרו ללא תמיכה רבה מהמדינה או הקהילה.

2.21.1 מחנות אונס פקיסטניים (1971)

במהלך המלחמה, הצבא הקים גם מחנות אונס צבאיים עבור החיילים וחברי המיליציות. ילדות כבנות 8 ועד נשים כבנות 75, נשבו והוחזקו כשפחות מין בתוך צריפים שנקראו בלעג בתי זונות. רבות מהן נאנסו בהמוניהן יחד, ולעיתים מייד לאחר מכן, הן נשחטו בשחיטה המונית. אחרות הושארו בחיים ונאנסו שוב ושוב. רבות מהן לבסוף הושמדו או שמו קץ לחייהן. חלקן השתמשו בשיער ראשיהן כדי לתלות את עצמן. בתגובה, החיילים גזזו את שערותיהן של הנשים. בחודשים מרץ ואפריל, 563 נערות נשבו והוחזקו על ידי הצבא במחנה אונס. כולן התעברו. הצבא החל לשחררן רק לאחר שהן כבר היו בין החודש ה־3 ל־5 להריונן, והפלות לא היו אפשריות. הצבא החזיק נשים רבות במחנות אונס גם בתוך אזור העיר דאקה. רובן נלכדו באוניברסיטה ובבתים פרטיים. קצינים לא רק שהתירו לגברים שלהם לאנוס אותן אלא גם השתמשו בהן כשפחות מין בעצמם. חלק מהנשים שועבדו כזונות.

באחד המקרים, שתי אחיות בשם עלייה וליילי הוחזקו במחנות אונס. עלייה שונעה על ידי הצבא למחנה אונס כאשר הייתה בת 13, שם היא נאנסה קבוצתית שוב ושוב במשך 7 חודשים. היא הייתה בחודש ה־5 להריונה כאשר שבה לביתה. ליילי הייתה כבר הרה כאשר נשבתה על ידי הכוחות החמושים והוכנסה לתחנת אונס. כתוצאה מכך, היא הפילה. שתיהן העידו כי בזמן שהן נאנסו הוטחו בהן עלבונות. נערה אחרת בשם חדיג'ה, בת 13, הלכה לבית הספר עם ארבע ילדות נוספות כאשר הן נשבו על ידי קבוצת חיילים. כל החמש הוכנסו לתחנת אונס צבאית ברובע מוחמדפור בעיר דאקה. הן הוחזקו בה במשך 6 חודשים, עד תום המלחמה.

2.22 הכיבוש האינדונזי במזרח טימור (1975–1999)

ב־7 בדצמבר 1975, הצבא האינדונזי (ABRI/TNI) פלש למזרח טימור, במסגרת מבצע הנקרא לוטוס (באינדונזית: Operasi Seroja), באמתלה של אנטי־קולוניאליזם ואנטי־קומוניזם, כדי למוטט את המסגרת הארגונית של הממשלה בראשותה של מפלגת פרטילין שקמה בשנת 1974, ולהביא להפלתה. במהלך החודשים הראשונים של הכיבוש, הצבא התמודד עם התנגדות כבדה של המורדים באזורים ההרריים של פנים האי, אולם בין השנים 1977–1978, הוא רכש נשק מתקדם חדש מארצות הברית ומדינות אחרות. הפלת הממשלה העממית וקצרת הימים הציתה כיבוש אלים בן רבע מאה שבמהלכו בין 100,000 ל־180,000 חיילים ואזרחים נהרגו או גוועו ברעב, לרבות במהלך הפלישה לעיר הבירה דילי. כוחות אינדונזים וכוחותיהם המסייעים היו אחראים ל־70% מההשמדה.

במהלך הכיבוש, אלפי נשים מזרח־טימוריות נאנסו על ידי חיילים אינדונזים, לעיתים בשל היותן קרובות משפחה של גברים שנחשדו כמתנגדים. הצבא שמר עבור חייליו תיקי מסמכים שבהם היו רשימות של נשים שזמינות להיאנס על ידם בכל עת. נשים קיבלו זימונים רשמיים המורים להן להתייצב במתקנים צבאיים כדי להיאנס על ידי חיילים. הרשימות האלו הועברו בין גדודי הצבא, מה שהוביל לכך שנשים שהופיעו ברשימות האלו נאנסו שוב ושוב. נשים אולצו להפוך גם לשפחות המין של חיילים באופן שיטתי ומוסדי ובתמיכתו של הצבא, ואף הושאו בכפייה לעיתים קרובות כחלק ממדיניות הצבא. באחד המקרים למשל, אישה אולצה להתגורר עם מפקד בעיר באוקאו. נשים נאנסו גם במהלך חקירות שערכו הרשויות האינדונזיות. חלקן בשל היותן נשותיהם של גברים שנחשדו בהתנגדות או בשיתוף פעולה עם מתנגדים. באחד המקרים למשל, אישה נאנסה שוב ושוב במהלך חקירתה שנמשכה שבועות. במקרה אחר, אישה הופשטה ונחקרה ערומה למחצה, תוך כדי שהיא עברה התעללות מינית ברוטלית באיומי מוות. אישה אחרת אולצה לצעוד ערומה על פני שורת חיילים, ולאחר מכן להיכנס לתוך מכל מלא בשתן וצואה. נשים שנאנסו היססו לדווח מהבושה ובשל הפיקוח הצבאי האינטנסיבי וההדוק שהוטל במהלך הכיבוש. ילדים שחלקם נשבו גם נאנסו.

2.23 מלחמת האזרחים בסיירה לאון (1991–2002)

בין השנים 1991–2002, התחוללה מלחמת האזרחים בסיירה לאון. היא פרצה ב־23 במרץ כאשר החזית המהפכנית המאוחדת (RUF), בתמיכתם של הכוחות המיוחדים של הדיקטטור הליברי צ׳ארלס טיילור, והחזית הלאומית הפטריוטית של ליבריה (NPFL), התערבה בניסיון להפיל את ממשלתו של ג׳וזף סיידו מומו. במהלך השנה הראשונה, החזית המהפכנית המאוחדת השתלטה על שטחים נרחבים במזרח ובדרום סיירה לאון, שהיו עשירים ביהלומים סחפיים. תגובתה הלא יעילה של הממשלה והשיבוש בייצור היהלומים הממשלתי הובילו להפיכה צבאית באפריל 1992, שאורגנה על ידי המועצה הלאומית לשלטון הזמני (NPRC). עד סוף שנת 1993, צבא סיירה לאון (SLA) הצליח לדחוף את המורדים של החזית המהפכנית המאוחדת בחזרה לגבול ליבריה, אולם החזית המהפכנית המאוחדת התאוששה והלחימה נמשכה.

במאי 1997, קבוצה של קצינים ממורמרים בצבא ביצעה הפיכה והקימה את המועצה המהפכנית של הכוחות החמושים (AFRC) כממשלה החדשה. החזית המהפכנית המאוחדת חברה למועצת הכוחות החמושים המהפכנית כדי לכבוש את עיר הבירה, פריטאון, ללא התנגדות רבה. הממשלה החדשה בראשותו של ג׳וני פול קורומה, הכריזה על סיום המלחמה, מה שהוביל לגל של ביזה והשמדה. כוחות קבוצת המעקב של הקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (ECOMOG) התערבו וכבשו מחדש את העיר פריטאון, אולם הם תקשו לדכא את האזורים המרוחקים יותר. בינואר 1999, מנהיגי העולם התערבו כדי לקדם משא ומתן בין החזית המהפכנית המאוחדת לממשלה. ב־27 במרץ 1999, נחתם הסכם לומה שהעניק למפקד החזית המהפכנית המאוחדת, פודאי סנקו, את תפקיד סגן הנשיא ואת השליטה במכרות היהלומים של סיירה לאון. ובכל זאת במאי 2000, המורדים התקדמו שוב לעבר העיר פריטאון. בתגובה, הממלכה המאוחדת הכריזה על כוונתה להתערב במושבה לשעבר וחברת חבר העמים הבריטי בניסיון לתמוך בממשלתו החלשה מאוד של הנשיא אחמד טג׳אן קבאה. בעזרת סיוע אווירי מגינאה, מבצע פאליסר הבריטי הביס לבסוף את החזית המהפכנית המאוחדת, והשתלט מחדש על העיר. המלחמה הביאה להשמדתם של בין 50,000 ל־70,000 בני אדם. כ־2,500,000 נעקרו מבתיהם, וזוועות נרחבות התרחשו.

במהלך המלחמה, בין 215,000 ל־257,000 נשים וילדות נאנסו בברוטליות רבה על ידי לוחמי מיליציות של החזית המהפכנית המאוחדת, מועצת הכוחות החמושים המהפכנית, כוחות ההגנה האזרחית והצבא. לוחמי המיליציות אנסו אותן ללא הבחנה באשר לגילן, כאשר ההעדפה הניכרת שלהם הייתה לאנוס את הנשים והילדות הצעירות יותר והבתולות. חלק מהנשים נאנסו על ידם בברוטליות כה רבה, שלאחר מכן הן דיממו למוות. האומללות לעיתים קרובות נאנסו קבוצתית על ידי מספר רב של גברים (76% מהניצולות). לרובן נדחפו גם חפצים לתוך הנרתיקים שלהן, כמו עצי הסקה בוערים, סכינים, מטריות ומקלות. חברי מיליציית החזית המהפכנית המאוחדת נהגו לחרוט על גופן של הנשים שהם אנסו את ראשי התיבות שלה (RUF), מה שהציב אותן בסיכון להיות מזוהות בטעות על ידי כוחות הממשלה כחברות בה. נשים וילדות נסחרו גם כשפחות מין על ידי הצבא והמיליציות. שליש מהנשים נאנסו בשבי ו־15% מהן אולצו להפוך לשפחות מין, והן נסחרו גם למחנות פליטים. נשים וילדות גם הושאו בכפייה.

מתחילתה של המלחמה ובמהלכה, מיליציית החזית המהפכנית המאוחדת חטפה נשים וילדים (עד 80% מהם היו בנות 7–14 ועד 30% מהם היו ילדות), כדי לגייס אותם לשורותיה. הילדים הזכרים קיבלו נשק ויועדו להפוך ללוחמים, בעוד הנשים והילדות יועדו בעיקר להפוך לשפחות המין של הגברים במיליציה. הן נאנסו על ידם באורח קבע, לעיתים על ידי גבר אחד ולעיתים קבוצתית על ידי מספר גברים. נשים שגויסו הצטוו להיאנס על ידם בכניעה. על אף שחברי המיליציה יכלו לאנוס בכל עת שהם חפצו את הנשים ושפחות המין השבויות, הם לעיתים קרובות אנסו גם נשים וילדות מחוץ למיליציה. הילדים הזכרים שגויסו אומנו בין היתר לאנוס נשים וילדות ולהפוך אותן לשפחות המין שלהם, כחלק מהכשרתם כלוחמים. מועצת המהפכה של הכוחות החמושים גם גייסה ילדים כלוחמים שאנסו נשים וילדות. 6% מהניצולות שנאנסו העידו כי הן התעברו. 34% העידו כי הן נדבקו במחלות מין. ילדות נדבקו גם בנגיף הכשל החיסוני (HIV). הניצולות לעיתים קרובות נודו חברתית וכלכלית ממשפחותיהן וקהילותיהן, ותויגו כלא ראויות לנישואים. ועל כן, כדי לשרוד לא נותרה להן ברירה אלא להישאר עם הבעלים שלהן (המורדים לשעבר) שנשאו אותן בכפייה, או להפוך לזונות.

2.24 מלחמת אבחזיה (1992–1993)

בין השנים 1992–1993, התחוללה המלחמה באבחזיה בין ממשלת גאורגיה וכוחות צבאיים למחצה לבין קואליציה של כוחות בדלנים אבחזים וחמושים צפון־קווקזיים. גאורגים אתניים שהתגוררו באבחזיה לחמו בעיקר לצד כוחות הממשלה הגאורגיים. ארמנים אתניים, שהקימו את גדוד בגרמיאן, ורוסים מאוכלוסיית אבחזיה תמכו במידה רבה באבחזים ורבים לחמו לצידם. הבדלנים קיבלו תמיכה מאלפי חמושים צפון־קווקזיים וקוזאקים ומכוחות צבאיים של הפדרציה הרוסית שהוצבו באבחזיה וסביבתה. הסכסוך התנהל במקביל לסכסוכים אזרחיים בגאורגיה עצמה, בין תומכיו של נשיא גאורגיה המודח, זוויאד גמסחורדיה, שכיהן בין השנים 1991–1992, לבין ממשלת פוסט־הפיכה בראשותו של אדוארד שוורדנדזה. זוועות נרחבות בוצעו על ידי כל הצדדים (הן על ידי אבחזים והן על ידי גאורגים) ששיאן היה לאחר כיבושה של העיר סוחומי על ידי האבחזים ב־27 בספטמבר 1993, שלווה במסע רחב היקף של טיהור אתני נגד האוכלוסייה הגאורגית האתנית. כ־5,000 גאורגים אתניים ו־4,000 אבחזים הושמדו או נותרו נעדרים, ו־250,000 גאורגים הפכו לעקורים או פליטים. המלחמה פגעה קשות בגאורגיה הפוסט־סובייטית, שסבלה מנזק כלכלי, אנושי ופסיכולוגי ניכר. הלחימה והסכסוך הספורדי המתמשך שלאחר מכן הביאו להחרבתה של אבחזיה.

במהלך המלחמה, נשים וילדות צעירות נאנסו בברוטליות על ידי חיילים אבחזים, בדלנים ובעלי בריתם. באוקטובר 1992, לאחר נפילתה של העיירה גגרה לידי הגדוד של שאמיל בסייב, כל הנשים והילדות שלא הצליחו להימלט בזמן, נלכדו, נגררו מבתיהן, ונאנסו על ידי חיילים לפני שהן נשחטו. המפקד האבחזי ארשבה אנס בעצמו נערה בת 14 ורק לאחר מכן הורה להוציא אותה להורג. חיילים היו להוטים לאנוס ילדות צעירות. אישה גאורגית מבוגרת ששרדה העידה: הם הביאו עיוור ואת אחיו. הם החלו להכות את העיוור, את אחיו ואת אשתו בקת אקדח ובעטו בו. הוא נפל. חייל אחד אמר: לא נהרוג אותך, אבל איפה הילדות הצעירות?. במקרה אחר, אישה העידה כי גבר אולץ לאנוס את בתו, נערה מתבגרת. חיילים אנסו גם גופות. ב־5 ביולי, הכפר קמאני נפל לידי הבדלנים ובעלי בריתם מצפון הקווקז. הכפר היה מיושב ברובו על ידי סוואנים (תת-קבוצה אתנית של העם הגאורגי) ונזירות אורתודוקסיות שחיו בכנסיית גאורגיוס הקדוש במרכז הכפר. תושבי הכפר (לרבות נשים וילדים) הושמדו, והכנסייה הפכה לזירת מרחץ דמים. הנזירות קודם נאנסו מול עיניהם של הכמרים האורתודוקסיים, האב יורי אנואה והאב אנדריה, ורק לאחר מכן הן הושמדו.

לאחר המתקפה האבחזית על העיר אוצ׳מצ׳ירה, התושבים גורשו לאצטדיון הכדורגל העירוני אחלדאבה, שם הנשים והנערות הופרדו מהגברים. הגברים נלקחו להשמדה מיידית בעוד הנשים והנערות נלקחו קודם להיאנס על ידם. במשך מספר שעות, בזמן שהגברים הושמדו, הנשים והנערות נאנסו. לאחר מכן גם הן הושמדו. בין ה־8 ל־13 בפברואר 1994, מיליציית הבדלנים האבחזית ובני בריתם תקפו את הכפרים והאזורים המאוכלסים באזור גאלי. תושבים הושמדו, בתים הוחרבו ונשים נאנסו. בנוסף, בדלנים אבחזים ארגנו מחנות מעצר שבהם הם החזיקו נשים ונערות במשך 25 יום שבמהלכם הם אנסו אותן באופן שיטתי. פליטה גאורגית קשישה ששרדה את המלחמה העידה: הם לכדו ילדה צעירה שהסתתרה בשיחים סמוך לבית שבו רצחו את הוריה. היא נאנסה מספר פעמים. אחד החיילים הרג אותה וריטש את גופתה. היא נחתכה לשניים. ליד גופתה הם הותירו הודעה: כפי שהגופה הזו לעולם לא תהיה חתיכה אחת, גם אבחזיה וגאורגיה לעולם לא יתאחדו.

תושבת מחוז אוצ׳מצ׳ירה לשעבר שנשבתה על ידי בדלנים אבחזים, לילה גולטיאני, העידה: גרתי באבחזיה לפני 15 שנה, בעיירה הקטנה אחלדאבה, מחוז אוצ׳מצ׳ירה. אבחזים תקפו את כפרנו ב־16 בספטמבר 1993. היה בלתי אפשרי להסתתר בשום מקום מהכדורים שירדו עלינו כגשם. הקוזאקים הרוסים ניגשו אליי והחלו להכות אותי. אחד הקוזאקים הרוסים ניגש אליי ושאל אותי אם אי פעם קיימתי יחסי מין עם קוזק. הוא תפס אותי וניסה לקרוע את בגדיי. לאחר מכן התחלתי להתנגד אולם הם הכו את ראשי בקרקע ובקתות של רובי AK-47. לאחר מכן הם לקחו אותי לבית ספר אבחזי שם החזיקו אסירים אזרחיים גאורגים. היו שם מספר נשים בהיריון וילדים בגילים שונים. גדוד הקוזאקים המשיך להגיע לשם באופן קבוע. הם לקחו ילדות צעירות וילדים ואנסו אותם באופן שיטתי. הם היו בגילים 10, 12, 13 ו־14. הם כיוונו במיוחד לילדים. אחת הילדות הייתה בת 8. היא נחטפה על ידי קבוצות שונות של קוזאקים ונאנסה פעמים רבות. אינני יודעת כיצד היא הצליחה לשרוד לאחר כל כך הרבה מעשי אונס. הם לקחו גם נשים, אבל מאוחר יותר הם התחילו לקחת נשים מבוגרות. הם אנסו את הנשים המבוגרות האלו באופן שבו איני רוצה לפרט, זה היה נורא.

2.25 מלחמת בוסניה (1992–1995)

בין השנים 1992–1995, התחוללה מלחמת בוסניה (בסרבו־קרואטית: Рат у Босни и Херцеговини ובכתב לטיני: Rat u Bosni i Hercegovini). היא הייתה סכסוך מזוין בין־לאומי ברפובליקה של בוסניה והרצגובינה הסוציאליסטית והרב־אתנית. התגוררו בה בוסניאקים־מוסלמים (44%), סרבים־אורתודוקסים (32.5%) וקרואטים־קתולים (17%). בעקבות פרישותיהן של סלובניה וקרואטיה מהרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה בשנת 1991, היא החליטה להעביר משאל עם לעצמאותה ב־29 בפברואר. ב־9 בינואר 1992, בציפייה לתוצאות משאל העם, ההנהגה הסרבית הכריזה על הרפובליקה של העם הסרבי של בוסניה והרצגובינה (בכתב לטיני: Republika srpskoga naroda Bosne i Hercegovine), ובכך למעשה הניחה את היסודות לרפובליקת סרפסקה של ימינו. נציגים פוליטיים של הסרבים גם החרימו את המשאל ודחו את תוצאותיו. ב־1 במרץ, רפובליקת בוסניה והרצגובינה קיבלה את עצמאותה והכרה בין־לאומית. בעקבות זאת, ב־6 באפריל, המלחמה פרצה. הסרבים בפיקודו של רדובאן קאראג׳יץ׳, שנתמכו על ידי ממשלתו של סלובודן מילושביץ׳, וזכו לאספקה ​​מצבא העם היוגוסלבי (JNA), גייסו את כוחותיהם בתוך בוסניה והרצגובינה, ובמהלך החודשים שלאחר מכן השתלטו על כ־70% משטח המדינה במערכה שהתאפיינה בטיהור אתני נרחב של קרואטים ובוסניאקים. בתחילה, המלחמה התחוללה בין יחידות של הצבא היוגוסלבי, שמאוחר יותר הפך לצבא רפובליקת סרפסקה (VRS) מצד אחד, לבין צבא הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה (ARBiH), שהורכב בעיקר מבוסניאקים והכוחות הקרואטים במועצת ההגנה הקרואטית (HVO) מצד שני.

הצדדים הלוחמים העיקריים היו כוחותיה של ממשלת רפובליקת בוסניה והרצגובינה, וכוחות של ישויות בדלניות דמויות מדינה של רפובליקת הרצג־בוסניה ורפובליקת סרפסקה. הם הובלו על ידי קרואטיה וסרביה בהתאמה וקיבלו אספקה מהם. בסוף שנת 1992, המתיחות בין קרואטים לבוסניאקים גברה, והובילה להסלמה של מלחמת קרואטיה־בוסניה בתחילת שנת 1993. מלחמת בוסניה התאפיינה בקרבות מרים, הפגזות ללא הבחנה של ערים ועיירות, טיהור אתני שבוצע בעיקר על ידי כוחות סרבים, אולם גם על ידי כוחות קרואטים ובוסניאקים, כמו במצור על העיר סרייבו, בטבח בשוק מרקאלה, ובטבח בעיירה סרברניצה וסביבתה ביולי 1995 שהוביל להשמדתם של מעל 8,000 גברים בוסניאקים על ידי כוחות סרבים. על אף שלסרבים הייתה בתחילה עליונות צבאית בזכות הנשק והמשאבים שסופקו על ידי הצבא העממי היוגוסלבי (JNA), הם איבדו בסופו של דבר תנופה כאשר הבוסניאקים והקרואטים כרתו ברית נגד רפובליקת סרפסקה בשנת 1994, עם הקמתה של הפדרציה של בוסניה והרצגובינה. פקיסטן המשיכה לספק לבוסניאקים נשק וטילים נגד טנקים. המלחמה הובילה להתפרקותה של יוגוסלביה. ההערכות הן כי מעל 100,000 בני אדם הושמדו במלחמה, ומעל 2,200,000 בני אדם נעקרו מבתיהם. ב־21 בנובמבר 1995, המלחמה הסתיימה.

במהלך המלחמה, בין 20,000 ל־50,000 נשים וילדות נאנסו בשיטתיות ובברוטליות על ידי גברים מכל הצדדים והקבוצות האתניות בבוסניה וקרואטיה. רובן היו בוסניאקיות וחלקן קרואטיות שנאנסו על ידי כוחות סרבים (קצינים וחיילים) של צבא רפובליקת סרפסקה, המשטרה, היחידות הלא סדירות שנקראו צ׳טניקים, והצבא היוגוסלבי. הם אנסו אותן בתמיכתם ואף בהוראתם של רשויות מקומיות ומפקדים, כחלק ממדיניות צבאית, מאורגנת היטב, מתוכננת, מערכתית, רשמית, שיטתית וממוקדת, וכמטרה אסטרטגית בפני עצמה בהשמדת הקבוצה האתנית. נשים נאנסו קבוצתית בפומבי ברחובות ובבתים שלהן, מול עיניהם של בני משפחותיהן, תושבי כפרים ושכנים. נשים נאנסו גם עם חפצים כמו בקבוקי זכוכית שבורים, אקדחים ואלות. בנוסף, נשים אולצו להפוך גם לשפחות מין ולזונות. החברה הבוסנית היא חברה פטריליניארית שבה ילדים נחשבים כמי שיורשים את המוצא האתני שלהם מאביהם. ועל כן, התוקפים לעגו לאומללות שהם אנסו שהן כתוצאה מכך תלדנה להם ילדים מהמוצא האתני שלהם.

נשים נאנסו באופן השיטתי ביותר במזרח בוסניה, למשל בשכונת גרבביצה במהלך המצור על העיר סרייבו, ובמהלך הטבח בעיירות פוצ׳ה ווישגרד. בעיירה פוצ׳ה, במהלך ההתקפה על האוכלוסייה הלא סרבית, גברים לא לוחמים הושמדו, בעוד נשים וילדות (רובן בוסניאקיות) נשבו ונאנסו בהמוניהן שוב ושוב על ידי אנשי הכוחות החמושים הסרבים, בין היתר בפיקודו של גויקו יאנקוביץ׳. מפקד חטיבת וישגרד הסרבית, מומיר סאביץ׳, אנס בעצמו שוב ושוב אישה בוסניאקית. ב־23 במאי 1992 בסביבות הצוהריים, כ־1,000 חיילים סרבים מצבא העם היוגוסלבי פלשו לתוך הכפר חאמברינה והחלו להשמיד תושבים ולהצית בתים. נשים נאנסו על ידם. ב־24 ביולי, כוחות סרבים מהחטיבה החמישית של קוזארה מפרייאדור ומהחטיבה השישית של קראינה מסנסקי מוסט, פלשו רגלית לכפר ברישבו ופתחו בטבח שנמשך יומיים. הם השמידו תושבים קרואטים בכל מקום שנמצאו ושרפו בתים ורכוש. נשים רבות קודם נאנסו ורק לאחר מכן הושמדו. מנגד, גם נשים סרביות נאנסו על ידי כוחות קרואטים ובוסניאקים במהלך המלחמה. לאחר שכוחות של מועצת ההגנה הקרואטית פלשו לעיר אוראשיה באפריל 1992, נשים סרביות נאנסו על ידם.

באזור עיירת וישגרד, נשים רבות נאנסו בברוטליות ובאופן שיטתי על ידי חיילי צבא רפובליקת סרפסקה, וחברי קבוצה מקומית של אנשי צבא שנקראו הנוקמים, הזאבים והנשרים הלבנים, בפיקודו של מילאן לוקיץ׳. הקבוצה הייתה בקשרים עם המשטרה המקומית ויחידות הצבא הסרביות. ב־14 ביוני 1992, קבוצה של 70 תושבים בוסניאקים, בעיקר מהכפר קוריטניק, נכלאו בבית ברחוב פיונירסקה בעיר וישגרד. לפני שהם הושמדו, חלק מהנשים קודם הוצאו ונאנסו. לאחר מכן, הן הושבו לבית ונזרק רימון פנימה, מה שהוביל להשמדת חלק מהם. לאחר מכן הבית הוצת ו־59 מהם נשרפו למוות. ביולי 1995, הכוחות הסרבים פלשו לעיירה סרברניצה וסביבתה שבה הצטופפו עשרות אלפי פליטים בוסניאקים. גברים ונערים נלקחו להשמדה, בעוד אלפי הנשים והילדות נאנסו על ידי חיילים ברחובות. פליטים ראו אותן נגררות ונאנסות, ושמעו אותן צורחות, אולם הם לא יכלו לעשות דבר משום שחיילים עמדו בקרבת מקום. נשים נאנסו על ידי חיילי צבא רפובליקת סרפסקה, וחברי קבוצה מקומית של אנשי צבא שנקראו הנוקמים, הזאבים והנשרים הלבנים, בפיקודו של מילאן לוקיץ׳. הקבוצה הייתה בקשרים עם המשטרה המקומית ויחידות הצבא הסרביות.

הניצולה זומרה שהומרוביץ׳ העידה: הסרבים החלו בשלב מסוים להוציא נשים צעירות וילדות מקבוצת הפליטים. הן נאנסו. האונס התרחש לעיתים קרובות מול עיניהם של אחרים ולעיתים אף מול עיניהם של ילדי האם. חייל הולנדי עמד בסמוך והוא פשוט הסתכל סביבו עם ווקמן על ראשו. הוא לא הגיב כלל למה שקרה. החיילים ההולנדים הסתובבו בכל מקום. לא ייתכן שהם לא ראו. זה לא קרה רק מול עיניי אלא מול עיניהם של כולם. ראיתי דברים מבעיתים. למשל הייתה ילדה כנראה בת 7 בערך. ברגע מסוים, מספר צ׳טניקים (לוחמים סרבים) המליצו לאחיה לאנוס אותה. הוא לא עשה זאת ואני גם חושבת שהוא לא יכול היה כי הוא עדיין היה ילד. לאחר מכן הם רצחו את הילד הצעיר הזה. הניצולה קאדה חוטיץ׳ העידה על אחד המקרים: שמעתי אישה מתחננת: תעזבו אותה, היא רק בת 9. הצרחות פסקו פתאום. השמועה נפוצה במהירות מאוחר יותר שילדה בת 9 נאנסה.

באותו הלילה, סניטר מהגדוד ההולנדי ראה שני חיילים אונסים נערה: (ראינו) שני חיילים סרבים, אחד מהם עמד על המשמר והשני שכב על הנערה, ללא מכנסיו. ראינו (גם) ילדה שוכבת על הקרקע, על איזשהו מזרן. היה דם על המזרן והיא הייתה מכוסה בדם. היו לה חבורות על רגליה ודם ירד במורד רגליה. היא הייתה בהלם מוחלט. הניצולה זרפה טורקוביץ׳ העידה על אישה שנאנסה מול עיניה: שניים אחזו ברגליה והרימו אותן באוויר, בעוד השלישי החל לאנוס אותה. ארבעה מהם אנסו אותה בתורות. אנשים שתקו, ואף אחד לא זז. היא צרחה, זעקה והתחננה שיפסיקו. הם הכניסו סמרטוט לתוך פיה, ואז רק שמענו יבבות חנוקות.

במהלך המלחמה, נשים ונערות רבות התעברו לאחר שנאנסו. במחקר שנערך בקרב 68 ניצולות קרואטיות ובוסניאקיות, עלה כי 44 מהן נאנסו יותר מפעם אחת, ו־21 מהן נאנסו מדי יום במהלך כל תקופת השבי שלהן. 29 מהן התעברו. נשים וילדות שנאנסו נדבקו במחלות מין. במהלך המלחמה, כ־3,000 גברים וילדים זכרים גם נאנסו אנאלית ואוראלית במחנות מעצר ומקומות אחרים. שבויים זכרים אולצו לאנוס בברוטליות זה את זה. המעשים כללו השחתת גופם וגרימה לחבלות קהות באיברי המין שלהם. ההערכה היא כי מאות אם לא אלפי קורבנות זכרים, סיפורם לעולם לא יישמע, משום שהם מתו לאחר מכן או בשל הבושה. בשל התרבות הגברית הדומיננטית בבוסניה, רבים מהם נדחו מקהילותיהם, ולעיתים קרובות נחשבו ללא גבריים ואף הואשמו שהם הומוסקסואליים. לאחר המלחמה, ילדים שנולדו לנשים שנאנסו, סבלו ממשבר זהות בבגרותם משום שבחברה היה חובה להזדהות כבוסניאק, סרבי או קרואטי.

2.25.1 מתקני אונס סרביים (1992–1995)

במהלך המלחמה, הרשויות הסרביות הקימו מתקני אונס שבהם הוחזקו מעל 35,000 נשים וילדות בוסניאקיות וקרואטיות עבור הכוחות הסרבים, בתנאים בלתי נסבלים של זוהמה. בחלק מהמתקנים הן אולצו להפוך לזונות בכפייה ונאנסו בתשלום. אגפי נשים במחנות מעצר רגילים גם פעלו כמתקני אונס. המתקנים הוקמו בין היתר במחנה קרטרם, מניאצ׳ה, אומארסקה, טרנופוליה, אוזאמניצה, ויונו ובמלון וילינה ולאס. 80% מהנשים והילדות שנאנסו במלחמה, למעשה נאנסו במתקנים האלו במשך תקופות ממושכות. הן נאנסו בברוטליות שוב ושוב במשך שנים, והן שוחררו רק לאחר שהן התעברו והיו בשלב מאוחר של הריונן, כדי להבטיח שהן לא תוכלנה כבר לעבור הפלות. חיילים ושוטרים סרבים הגיעו למתקנים האלו באורח קבע, בחרו אישה אחת או יותר שחשקה נפשם לאנוס, הוציאו אותן ואנסו אותן לעיני כל, בידיעה מלאה ולעיתים קרובות במעורבות ישירה של הרשויות המקומיות, ובפרט של כוחות המשטרה. במקרים אחרים, ילדות הוצאו מהמתקנים האלו והוחזקו במקומות שונים למשך תקופות ממושכות או נסחרו ונמכרו כשפחות.

ברחבי העיירה פוצ׳ה, לאחר כיבושה באפריל 1992, הרשויות הסרביות הקימו מתקני אונס רבים שבהם מאות נשים וילדות נאנסו קבוצתית על ידי חיילים, שוטרים וחברי קבוצות צבאיות סרביות באופן שיטתי. המשטרה המקומית הייתה מעורבת, כאשר ראש כוחות המשטרה, דראגן גאגוביץ׳, נהג להגיע בעצמו למתקנים האלו, כדי לבחור נשים לאנוס על פי טעמו. אלו שנבחרו, הוצאו מהמתקנים ונאנסו על ידו. מפקד בצבא רפובליקת סרפסקה, דראגוליב קונארץ׳, ואנשיו נהגו גם להגיע למתקנים האלו באופן שיטתי כדי לבחור נשים ונערות לאנוס על פי טעמם. אלו שנבחרו, חלקן נערות בנות 14 בלבד, הוצאו מהמתקנים ונלקחו לבסיס החיילים (בית ברחוב אוסמן ג׳יקיץ׳ מספר 16), שם הן נאנסו על ידם שוב ושוב. אחד הבתים שנקרא ביתו של קרמן הוסב למתקן אונס שנוהל על ידי המפקד רדובאן סטנקוביץ׳. נשים וילדות בוסניאקיות מגיל 12 הוחזקו בו ונאנסו בברוטליות, שוב ושוב, על ידי כוחות סרבים שביקרו בו באורח קבע תמורת תשלום. המתקן נקרא בלעג בית זונות. ילדות שהוחזקו במרכזי מעצר שונים, הוצאו על ידי חיילים באורח קבע והוחזקו כשפחות המין שלהם. נשים רבות שהוחזקו במתקנים האלו, לא נותר מהן זכר לאחר מכן.

מפקד בצבא רפובליקת סרפסקה, רדומיר קובאץ׳, החזיק באופן אישי ארבע ילדות בדירתו, ואנס שלוש מהן פעמים רבות, אחת מהן ילדה בת 12. הוא הזמין גם חברים לדירתו והתיר להם לאנוס אותן. בהמשך, הוא השאיל שתיים מהן לחיילים שאנסו אותן קבוצתית במשך מעל 3 שבועות. לאחר שהן הושבו אליו, הוא מייד מכר את אחת מהן כשפחת מין והעניק את השנייה כמתנה לחברו. בהמשך, הוא מכר את יתר הילדות.

בעיר דובוי, נשים לא סרביות שלא הושמדו מייד, נשבו במקומות שונים בעיר בתנאים לא אנושיים ונאנסו. המפעל ששימש את חברת בוסנקה בעיר, שייצרה ריבות ומיצים, ובית ספר בכפר גראפסקה באזור, הוסבו גם למתקני אונס. ארבעה סוגים של כוחות נכחו במתקנים האלו: המיליציה הסרבית המקומית, הצבא היוגוסלבי, כוחות משטרת רפובליקת קראינה הסרבית שבסיסם בעיר קנין, הנקראים מרטיצ׳בצ׳י, בפיקודו של מילאן מרטיץ׳, וחברי קבוצת הנשרים הלבנים. מתחם דיור לשעבר באצטדיון אולימפי בעיר הוסב גם למתקן אונס. אלפי נשים בוסניאקיות וקרואטיות נכלאו בו ונאנסו בהמוניהן באופן שיטתי. הקבוצות הפרה צבאיות הסרביות השונות שפעלו באזור, והיו שלוחה של הצבא העממי היוגוסלבי, השתמשו במשאב גופן גם לצורך מימון, וקראו לגברים הסרבים באזור להגיע למתקן ולאנוס אותן באופן שיטתי תמורת תשלום. בשל הביקוש הרב לאנוס אותן, אורגנו אוטובוסים ששינעו גברים מהעיר בלגרד וסביבתה למתקן. נשים רבות מתו במתקן כתוצאה מהאונס הברוטלי שהן עברו. במחנות המעצר בעיר, שבהם הנשים הוחזקו בנפרד מהגברים, הסרבים נהגו לעיתים להפגיש גברים עם בנות משפחתם, ולכפות עליהם לאנוס אותן. באחד המקרים, נער בן 14 אולץ לאנוס את אימו.

במחנה קלינוביק, כ־100 נשים וילדות בנות 12–60 נכלאו ונאנסו קבוצתית באורח קבע. ניצולה העידה כי הם אמרו להן שוב ושוב: אתן תלדנה את ילדינו. אתן תלדנה את הצ׳טניקים (לוחמים סרבים לאומניים) הקטנים שלנו, וכי הסיבה שהם אונסים אותן היא כדי לשתול (בתוך גופן) את הזרע של הסרבים. בכל פעם שחשקה נפשם של הגברים הסרבים לאנוס אותן, נוגן ברמקול של המחנה השיר הלאומי הסרבי מצעד אל הדרינה (בתעתיק: Marš na Drinu), שאותת להן שהן עומדות שוב להיאנס, וכי עליהן להיות מוכנות. לעיתים קרובות נשים מאותה משפחה נבחרו. נשים רבות הוכו בזמן שהן נאנסו, לעיתים בברוטליות. נשים אולצו לשאת את העוברים עד תום וללדת.

במחנה אומארסקה, בין האביב לקיץ 1992 (במשך 5 חודשים), הוחזקו בין 5,000 ל־7,000 בוסניאקים וקרואטים בתנאים לא אנושיים. נשים במחנה נאנסו בברוטליות, הוכו, גופן רוטש והן הושמדו כדבר שבשגרה. במאי 1992, סרבים מהכפר מסנאובו, הקיפו את הכפר ליפליה, כבשו אותו והפכו אותו למחנה ריכוז. 400 איש נכלאו במספר בתים. בתים שבהם הוחזקו נשים הוסבו למתקני אונס, והן נאנסו על ידם בברוטליות באורח קבע. במחנה אוזאמניצה, באחד המקרים הגברים השבויים אולצו לאנוס נשים שבויות. בעיר סרייבו, נשים בוסניאקיות וקרואטיות אולצו להפוך לזונות ונכלאו במתקן שנקרא בלעג בית זונות. כוחות של ארגון האומות המאוחדות שהוצבו באזור נהגו גם לבקר בו באורח קבע.

ב־24 במאי 1992, הוקם מחנה טרנופוליה על ידי רשויות הצבא והמשטרה של רפובליקת סרפסקה בכפר טרנופוליה. הוחזקו בו בין 4,000 ל־7,000 גברים, נשים וילדים בכל זמן נתון (רובם בוסניאקים וחלקם קרואטים), כאשר בין מאי לנובמבר 1992, הוחזקו בו כ־30,000 שבויים. כמות המזון והמים לא הייתה מספקת והשבויים סבלו לעיתים קרובות מרעב וצמא. מתקני השירותים היו גם לקויים. רוב השבויים ישנו באוויר הפתוח. המחנה נשמר מכל עבר על ידי הצבא הסרבי. הותקנו קיני מקלעים ועמדות חמושות היטב שכיוונו את נשקן לעבר המחנה. החיילים השתמשו במחבטי בייסבול, מוטות ברזל, קתות רובים, ידיהם, רגליהם וכל דבר אחר שהיה ברשותם, כדי להכות אותם. נשים וילדות נאנסו על ידי חיילים, שוטרים ושומרי המחנה. הן נאנסו על ידם לרוב בלילות. נשים רבות הוצאו מהמחנה בלילות על ידי חיילים ונאנסו על ידם. ועל כן, בלילות שררה אימה גדולה בקרב הנשים והילדות מפני האפשרות שהן תילקחנה להיאנס.

באזור וישגרד, מלון וילינה ולאס הוסב על ידי חיל אוז׳יצה לאחד ממתקני האונס העיקריים והאקסקלוסיביים ביותר באזור. הוחזקו בו רק נשים וילדות שנחשבו יפות ונבחרו בקפידה, כדי שבין היתר הן תלדנה להם צ׳טניקים כלשונם, בעוד שנשים מבוגרות יותר נלקחו להיאנס במקומות אחרים, כמו בתים מאוכלסים או נטושים. כ־200 נשים וילדות לא סרביות מהאזור, בעיקר בוסניאקיות (רבות מהן מתחת לגיל 14), הובאו למתקן על ידי שוטרים, חברי הקבוצות הצבאיות הנשרים הלבנים, ואנשיהם של המפקדים ז׳לקו רזנטוביץ׳ ארקאן, ויסלב ששל. המתקן כונה בלעג בית זונות. האומללות נאנסו בברוטליות על ידי המבקרים פעמים רבות והוכו באלות. מנהיג קבוצה מקומית של לוחמים צבאיים שכונתה הנוקמים, הזאבים והנשרים הלבנים, שהקים את מפקדתו במלון, מילאן לוקיץ׳, אנס בעצמו את אחת הנשים מספר פעמים והוציא להורג שבויות שהוחזקו בו. מנהל המלון, דושקו אנדריץ׳, אנס גם נשים שהוחזקו במתקן. מפקד המשטרה, ריסטו פרישיץ׳ סייע באונס ובעינויים שלהן ובהוצאתן להורג. רובן מתו או שמו קץ לחייהן ורק פחות מ־10 שרדו. גופותיהן לא נמצאו משום שהן נקברו במקומות נסתרים ולאחר מכן נקברו מחדש. מתקן אונס נוסף הוקם גם במלון וישגרד.

2.25.2 מתקני אונס קרואטיים ובוסניאקיים (1992–1995)

במהלך המלחמה, גם כוחות קרואטים ובוסניאקיים הקימו מתקני אונס. במתקן צ׳לביצ׳י שנוהל על ידי בוסניאקים וקרואטים, נשים סרביות נאנסו על ידם בברוטליות. במחנה דרטלי, שבו רוב השבויים היו אזרחים סרבים שהוחזקו בתנאים לא אנושיים, נשים נאנסו ונאמר להן כי הן תוחזקנה על ידם עד שהן תלדנה להם אוסטשה (ילד קרואטי שיהפוך ללוחם במיליציה שלהם). בעיר סרייבו, נשים וילדות סרביות נאנסו בברוטליות במתקנים שנוהלו על ידי בוסניאקים וכונו בלעג בתי זונות. במחנה הכליאה בכפר צ׳לביצ׳י שהיה בשליטת בוסניאקית וקרואטית ובפיקודו של זרבקו מוצ׳יץ׳, נשים סרביות נאנסו באורח קבע. סגנו חאזים דליץ׳, אנס בעצמו שתי נשים. במקרה אחר, אישה נחקרה על ידי המפקד המקומי הקרואטי של מיליציית הג׳וקרים, אנטו פורונדז׳יה, שהשתתף בטיהור האתני בעמק לשווה והיה תחת פיקודה של מועצת ההגנה הקרואטית. בחקירה היא הותקפה על ידי פורונדז׳יה, הוכתה, ונאנסה אוראלית ואנאלית על ידי חייל אחר. בשנת 1993, מפקד המשטרה הצבאית במועצת ההגנה הקרואטית, אנטה קובאץ׳, אנס בעצמו אישה בוסניאקית במחנה מעצר בעיריית ויטז. במחנה הליודרום ביישוב רודוץ׳, נשים סרביות ובוסניאקיות הוחזקו יחד ועברו תקיפות מיניות.

2.25.3 המלחמה הקרואטית־בוסנית (1992–1994)

במהלך המלחמה, התחוללה גם תת־מלחמה בין קרואטיה לבוסניה שבמהלכה נשים בוסניאקיות נאנסו על ידי כוחות קרואטים. בעמק לשווה, תושבים בוסניאקים הושמדו ונשים נאנסו על ידם. ב־19 ביוני, העיירה נובי טרווניק הותקפה על ידי כוחות קרואטים. בוסניאקים שהתגוררו בחלקה התחתון הושמדו ונשים נאנסו. יחידות מועצת ההגנה הקרואטית, בפיקודו של איוויצה רגיץ׳, לרבות חטיבות מטוריץ׳ ובן יוסיפ ילאצ׳יץ׳, פלשו לכפרים בוסניאקים בעיריית קיסליאק. תושבים הושמדו ונשים נאנסו. ב־23 באוקטובר 1993, כוחות קרואטיים של יחידות מועצת ההגנה הקרואטית בשם אפוסטולי ומטוריצה, בפיקודו של רגיץ׳, השתלטו על הכפר סטופני דו הבוסניאקי. מפקדים וחיילים כפו על תושבים לצאת מבתיהם וממקומות מסתורם ושדדו מהם את חפצי הערך שלהם. רוב התושבים שנפלו לידיהם, הושמדו (בין 37–44), בעוד נשים קודם נאנסו על ידם. כל הבתים נבזזו לפני שהם הוצתו. עד למחרת, רוב הכפר נחרב. בין ה־23 באוקטובר ל־3 בנובמבר, בעיירה וארש, מפקדי וחיילי מועצת ההגנה הקרואטית, בפיקודו ופיקוחו של רגיץ׳, בזזו את רכושם של הבוסניאקים ותקפו מינית נשים.

2.26 השמדת העם ברואנדה (1994)

בין ה־7 באפריל ל־19 ביולי 1994, התרחשה השמדת העם הטוטסי ברואנדה במהלך מלחמת האזרחים במדינה. במשך כ־100 ימים, בין 500,000 ל־662,000 טוטסים ומספר הוטואים ובאטווים מתונים, הושמדו באופן שיטתי על ידי מיליציות הוטואיות, רובם גברים. השמדת העם התאפיינה באלימות קיצונית כאשר קורבנות הושמדו לעיתים קרובות על ידי שכנים. היא נעוצה במתחים אתניים ארוכי שנים, לאחרונה במהפכה של ההוטו ברואנדה בין השנים 1959–1962, שהביאה להימלטותם של טוטסים לאוגנדה. מעשי האיבה הסלימו עוד יותר בשל מלחמת האזרחים שפרצה בשנת 1990 כאשר החזית הפטריוטית הרואנדית (RPF), קבוצת מורדים שברובה טוטסים, פלשה מאוגנדה לרואנדה. ההתנקשות בנשיא ז'ובנל הביארימנה ב־6 באפריל 1994, הציתה את השמדת העם כאשר קיצונים הוטואים ניצלו את הריק הכוחני כדי לפגוע בטוטסים ובמנהיגים הוטואים מתונים. על אף היקף הזוועות, הקהילה הבין־לאומית לא התערבה כדי לעצור את ההשמדה.

עוד לפני שהחלה ההשמדה, נשים טוטסיות נאנסו במלחמת האזרחים. בתחילת אוקטובר 1990, זאיר שלחה מאות חיילים מהדיוויזיה הנשיאותית המיוחדת לעיר קיגאלי. הם יצאו ישירות לחזית והחלו להילחם במיליציית החזית הפטריוטית הרואנדית. נשים נאנסו על ידי החיילים בצפון המדינה ובתיהן נבזזו. במהלך ההשמדה עצמה, בין 250,000 ל־500,000 נשים וילדות טוטסיות בכל רחבי המדינה ומכל הגילים, לרבות נשים הרות, נאנסו בשיטתיות ובברוטליות רבה על ידי גברים הוטואים חברי מיליציית אינטרהאמווה, כוחות ההגנה של רואנדה, המשמר הנשיאותי ואזרחים, כחלק בלתי נפרד ומכוון של השמדתם. חלקן נאנסו על ידם קבוצתית. מנהיגים הוטואים (צבאיים ופוליטיים) עודדו ואף הורו ברמה הלאומית והמקומית, לאנוס אותן בהמוניהן. כוחות הממשלה גייסו גם אזרחים הוטואים והורו להם לאנוס את השכנות הטוטסיות שלהם. אחת המטרות הייתה לעבר אותן, שכן החברה הפטריארכלית ברואנדה היא פטריליניארית שבה ילדים נחשבים כמי שיורשים את מוצאם האתני מאביהם. בנוסף, נאנסו על ידי גברים הוטואים גם נשים הוטואיות שנחשבו למתונות, זוהו פוליטית עם הטוטסים, היו נשואות לגברים טוטסים או העזו להסתיר טוטסים.

לפני ההשמדה ובמהלכה, נעשה שימוש נרחב בתעמולה מאורגנת, הן באמצעות העיתונות המודפסת והן ברדיו, כדי לעודד את הגברים ההוטואים לאנוס את הנשים הטוטסיות, כמו בתחנת הרדיו החופשי של אלף הגבעות, שהציגה את משאב גופן כמפתה. התעמולה מילאה תפקיד חשוב ותרמה משמעותית לאונס הנרחב, האכזרי והפומבי מאוד שלהן. קריקטורות בתקשורת המודפסת הציגו אותן כחפצים מיניים. אחת הקריקטורות שהודפסה בכתב העת קנגורה, אף הציגה את ראש כוחות שמירת השלום של ארגון האומות המאוחדות ברואנדה בעצמו, רומאו אנטוניוס דלאייר, נהנה מגופן של שתי נשים טוטסיות, עם הכיתוב בשפת הקיניארואנדה כי הוא, אנשיו וצבאו למעשה לא עמדו בפני משאב גופן המפתה. קריקטורה אחרת הציגה שלושה צנחנים בלגים מקיימים יחסי מין עם נשים טוטסיות. מי שכיהנה כראשת הממשלה ונשחטה כבר בתחילתה של ההשמדה, אגאת אווילינגיימנה, הוצגה בעצמה בספרות הפוליטית ובתעמולה כמופקרת מבחינה מינית.

מבצעים לעגו לקורבנות שלהם והצהירו בנוכחותן: אתן נשים טוטסיות חושבות שאתן טובות מדי בשבילנו, ובואו נבדוק מה הטעם של אישה טוטסית. הקורבנות לעיתים קרובות נאנסו על ידם בפומבי באתרים כמו בתי ספר, כנסיות, מחסומי דרכים, בנייני ממשלה ושיחים. תושבים אולצו בכוח ואיומים לעמוד ליד ולצפות בהן נאנסות. בזמן שחלקן נאנסו, גופן רוטש, בפרט השדיים, הנרתיקים והעכוזים שלהן. חלקן נאנסו גם עם חפצים כמו מקלות וכלי נשק שלעיתים קרובות הובילו למותן. נשים וילדות אולצו גם להפוך לשפחות המין הקולקטיביות של גברים הוטואים במשך מספר שבועות, וחלקן הושאו בכפייה. נשים הרות גם נאנסו. אחת הניצולות, מרי לואיז נייובוהונגירו, העידה כי היא נאנסה כחמש פעמים ביום, כאשר בכל פעם שהיא נאנסה, היא ראתה אנשים מקומיים, גנרלים וגברים הוטואים צופים בה נאנסת. בין אונס לאונס, היא אולצה לעבד את האדמה.

בנוסף, גברים הוטואים שחררו מאות גברים חולי איידס מבתי חולים וארגנו אותם לחוליות אונס, כדי שהם ידביקו את הקורבנות שלהם ויגרמו להן לחוות מוות איטי ובלתי נמנע. קורבנות העידו כי הם לעגו להן כי לאחר שהם יבואו על סיפוקם, הם לא ישמידו אותן כדי שהן תחוונה מוות איטי מהמחלה. רבות מהן נדבקו בנגיף. ניצולה העידה: במשך 60 יום, גופי שימש כדרך לכל הבריונים, אנשי המיליציה והחיילים במחוז. הגברים האלו הרסו אותי לחלוטין. הם גרמו לי כל כך הרבה כאב. הם אנסו אותי מול ששת ילדיי. לפני 3 שנים גיליתי שאני חולה באיידס. במדגם שנערך בקרב 1,200 אלמנות, נמצא כי שני שלישים מהן נשאו את נגיף המחלה (HIV), כאשר שיעורי ההדבקה באזורים כפריים הוכפלו ביותר מפי שניים. בין ה־19 באפריל לסוף יוני 1994, בנה של השרה לרווחת המשפחה, ארסן שלום נתהובלי, עם חברי מיליציית אינטרהאמווה וחיילים, הגיע למתחם של משרד הפרפקטורה של בוטרה כדי לשבות מאות פליטים. הנשים נאנסו על ידם וכולם הושמדו במקומות שונים ברחבי קהילת נגומה.

לאחר שהקורבנות נאנסו על ידם, הן במקרים רבים הושמדו, כאשר מכות ההרג כוונו לאיברי הרבייה שלהן. איברי המין והעכוז של אחרות לעיתים נחתכו והושחטו באמצעות מצ׳טות, סכינים, מקלות מחודדים, מים רותחים וחומצה, כדי בין היתר להרוס את יכולות הרבייה שלהן. עוזרו של מפקד הכוח של משלחת הסיוע של האומות המאוחדות לרואנדה, רב־סרן ברנט בירדסלי, העיד כי הוא ראה גופות של ילדות בנות 6 ו־7 שנאנסו על ידם בברוטליות כה רבה שהנרתיקים שלהן נותרו קרועים ונפוחים, מה שלא הותיר ספק שהן נאנסו קבוצתית. הוא העיד: היה הרבה אונס. נראה שבכל מקום שהלכנו מה־19 באפריל ועד לרגע שעזבנו, היה אונס בכל מקום סמוך לאתרי ההרג האלו.

לאחר ההשמדה, כמעט לא נותרה ניצולה טוטסית שלא נאנסה. ההערכה היא כי בין 2,000 ל־10,000 תינוקות ואף יותר, נולדו כתוצאה מכך. נשים ניסו לבצע הפלות עצמאיות. חלקן סבלו ממחלות המועברות במגע מיני, לרבות עגבת, זיבה ואיידס, ורבות גילו שהן נושאות את נגיף הכשל החיסוני (HIV), לרבות אלפי אלמנות שרבות מהן נאנסו, משום שהגישה לתרופות אנטי־רטרו־ויראלית נותרה מוגבלת. ניצולות סבלו גם מסטיגמה ובידוד חברתי ארוך טווח, והן נדחקו לא לספר שהן נאנסו, ואלו שאנסו אותן לא נדרשו לתת דין וחשבון. הניצולות נחשבו ללא ראויות לנישואים, ובעלים של ניצולות נטשו אותן. זכויותיהן לרכוש וירושה נשללו מהן וסיכויי התעסוקה שלהן הוגבלו לעיתים קרובות. קורבנות העזו לחשוף שהן נאנסו רק לאחר שנים, אם בכלל. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו סבלו גם מסטיגמה וכונו ילדי זיכרונות רעים (בצרפתית: les enfants mauvais souvenir) וילדים לא רצויים (בצרפתית: enfants indésirés). נשים המשיכו להיות מוחזקות כשפחות אישיות במשך מספר שנים, ואף אולצו לעבור למדינות שכנות עם שוביהן.

2.27 מלחמות קונגו הראשונה והשנייה (1996–2003)

בין השנים 1996–1997 ובין השנים 1998–2003, התחוללה מלחמת קונגו הראשונה ומלחמת קונגו השנייה. מלחמת קונגו השנייה נקראת גם מלחמת העולם של אפריקה ומלחמת אפריקה הגדולה. ב־2 באוגוסט 1998, המלחמה פרצה כאשר נשיא המדינה, לורן דזירה קבילה, פנה נגד בעלי בריתו לשעבר מרואנדה ואוגנדה, שסייעו לו לתפוס את השלטון. הסכסוך התרחב כאשר קבילה גייס קואליציה של מדינות אחרות להגנתו. המלחמה משכה תשע מדינות אפריקאיות וכ־25 קבוצות חמושות, מה שהפך אותה לאחת המלחמות הגדולות ביותר בהיסטוריה של אפריקה. ב־18 ביולי 2003, היא הסתיימה רשמית עם הקמתה של ממשלת המעבר, אולם האלימות נמשכה בסכסוכים באזורים שונים, בפרט במזרח, כמו מרד צבא ההתנגדות של האל וסכסוכי קיוו ואיטורי. המלחמה הובילה להשמדתם של כ־5,400,000 בני אדם באופן ישיר, וכתוצאה ממחלות ותת־תזונה, ולעקירתם של כ־2,000,000 בני אדם, מה שאילץ אותם להימלט מהבתים שלהם ואף לחפש מקלט במדינות שכנות. המלחמה הושפעה ומומנה רבות על ידי סחר במחצבים באזור שהמשיך לתדלק את האלימות.

במהלך שתי המלחמות ואחריהן, מעל 2,000,000 נשים, ילדות ותינוקות מגיל שנה עד גיל 90, נאנסו על ידי כוחות הצבא, המשטרה ובעלי סמכות אחרים, וחברי מיליציות מכל הצדדים החמושים, כמו צבא ההתנגדות של האל, הכוחות הדמוקרטיים לשחרור רואנדה, הברית של הפטריוטים למען קונגו חופשית וריבונית, הפטריוטים הקונגולזים המתנגדים, חזית ההתנגדות הפטריוטית באיטורי, החזית הלאומנית והאינטגרציונית, הכוחות הפטריוטיים לשחרור קונגו, המאי־מאי, הקונגרס הלאומי להגנת העם, תנועת ה־23 במרץ, הטווה הפועלת באזור טנגנייקה, ומיליציות מקומיות וזרות נוספות, לרבות קבוצות חמושות מבורונדי ורואנדה (ביניהם אנשי מיליציות הוטואיות) ואזרחים. כוחות הצבא היו המבצעים העיקריים ומעשי האונס התרחשו בעיקר במזרח המדינה, בצפון ובדרום אזור קיוו ובפרובינציות מניאמה וקטנגה. ההערכה היא כי בכל שעה כ־48 נשים נאנסו. הקורבנות נאנסו על ידם בשיטתיות ובברוטליות יוצאת דופן. נשים וילדות לעיתים אולצו להפוך גם לשפחות מין וזונות ואף הושאו בכפייה.

המפקדים נהגו לעיתים קרובות להתיר ללוחמים שלהם לפלוש לכפרים ולאנוס את הנשים והילדות כפרס. חלקם אף הורו להם לאנוס אותן. במקרים רבים הן נאנסו על ידם קבוצתית בפומבי ואף מול עיניהם של בני משפחותיהן וקהילותיהן שאולצו לצפות. מעשי האונס הפומביים האלו הפכו לכה אהודים שאף ניתן להם השם la reigne (שיבוש המילה שליטה בצרפתית Le Règne). במהלכם הנשים הופשטו, נקשרו הפוך באמצע הכפר, ונאנסו על ידם קבוצתית. מעל 50% מהקורבנות נאנסו בזמן שעבדו בשדות ולרוב על ידי קבוצות של גברים חמושים. נשים הוכו ונאנסו על ידם ולאחר מכן הושארו שרועות על הקרקע. אחרות נאנסו במהלך פשיטות על הכפרים שלהן. מספר רב של נשים נאנסו בסבך שבו הן ניסו להסתתר לאחר שהן נמלטו מהבתים שלהן. נשים נלכדו ונאנסו גם כאשר הן ניסו להימלט לעבר מחנות פליטים. בצפון ובדרום קיוו, אלימות נגד נשים כללה אכזריות בלתי נתפסת. נשים וילדות נאנסו על ידי קבוצות חמושות ואולצו להפוך לשפחות מין. הפגיעה של המיליציה האנטי־ממשלתית קאמוינה נסאפו והמיליציה הפרו־ממשלתית באנה מורה באזרחים הובילה לעלייה באלימות מינית. נשים נאנסו מול עיניהם של קרובי המשפחה שלהן. באחד המקרים, גבר אולץ לבצע מעשים מיניים בבת משפחתו לפני שהוא הוצא להורג.

נערים ששירתו בכוחות החמושים גם אנסו נשים וילדות. הנער נואל רוואבירינבה בן ה־16 למשל שהיה חבר מיליציה במשך שנתיים, הצהיר בגאווה: אם אנו רואים ילדות, זו זכותנו, אנו יכולים לאנוס אותן. נשים נאנסו גם על ידי פקידים במתקני כליאה באורח קבע. גברים לעיתים אף אולצו לאנוס בעצמם את בנות משפחותיהם. לאחר שהם אנסו נשים וילדות (לרבות ילדות בנות 5 ונשים בנות 80), הם החדירו קנה רובה לתוך הנרתיקים שלהן ופתחו באש. איברי מין של אחרות רוטשו בסכינים וסכיני גילוח. לחלקן נדחפו חפצים לתוך החללים בגופן, כמו ענפי עצים ובקבוקים. על איברי המין של אחרות נשפכו חומרים כימיים ולתוך נרתיקיהן של נשים נשפך גומי מומס.

ב־12 באוקטובר 2002, לאחר שכוחות תנועת השחרור של קונגו והתנועה הקונגולזית הלאומית בפיקודו של קולונל פרדי נגאלימו, כבשו את העיירה ממבסה, תושבות נאנסו על ידם בהמוניהן. בשנת 2003, תקיפות מיניות מצד חיילים מקבוצות חמושות והצבא המשיכו במחוזות המזרחיים. בשנת 2006, כ־12,000 נשים וילדות נאנסו בתקופה של 6 חודשים. בשנת 2007, 54% מכלל מקרי האלימות המינית שתועדו בששת החודשים הראשונים בוצעו על ידי חיילי הצבא. משנת 2009, חלה עלייה במספר הנשים שנאנסו על ידי כוחותיה החמושים של המדינה. בשנת 2009, כ־1,100 נשים וילדות נאנסו בכל חודש, כאשר 72% מהן העידו כי הן עונו בזמן שהן נאנסו. מינואר 2010 עד דצמבר 2013, דווח כי 3,635 נשים וילדות נאנסו (חלקן קבוצתית) על ידי כוחותיה של המדינה (כמעט 50%), וביניהם כוחות הצבא (35.2%), וקבוצות חמושות, כאשר 73% מהן היו נשים ו־25% מהן היו ילדות. במחקר שנערך במחוז צפון קיוו, עלה כי 22% מהנשים היו קורבנות של אלימות מינית.

בשנת 2010, בעיירה לוונגי, 387 נשים נאנסו קבוצתית על ידי חברי מיליציית מאי־מאי בפיקודו של נטבושי שקה. באוגוסט 2010, מעל 500 נשים נאנסו במזרח. במחקר משנת 2010, 30% מהנשים במזרח העידו כי הן נפלו קורבן לאלימות מינית. בשנת 2011, עד 400,000 נשים וילדות נאנסו. עד השנה הזו, כ־2,000,000 נשים וילדות נאנסו. בשנת 2012, 72 נשים נאנסו על ידי חברי מיליציית ה־23 במרץ בעיירה מינובה. בשנת 2013, לפחות 61 נשים נאנסו על ידי חברי תנועת ה־23 במרץ סמוך לעיר גומה. ב־1 במאי 2015, במהלך התקפה על קיקמבה בדרום קיוו, 100 נשים נאנסו. בשנת 2017, חלה עלייה במספר מקרי האלימות המינית מצד כוחות הצבא והמשטרה, כאשר 41% מהאלימות המינית שבוצעה על ידי כוחות הצבא ו־42% מהאלימות המינית שבוצעה על ידי המשטרה הופנו כנגד ילדים. בשנת 2024, מספר הנשים שנאנסו הוכפל. בנוסף, נשים סודניות ומרכז־אפריקאיות נשבו ושונעו בכוח למדינה על ידי מיליציית צבא ההתנגדות של האל, שם הן אולצו להפוך לשפחות מין. נשים וילדות היו הקורבנות העיקריים שנאנסו אולם אונס גברים וילדים זכרים גם היה נפוץ. בשנת 2009, אונס גברים היה שיטתי ובמגמת עלייה. בשנת 2020 למשל, גבר צעיר ממחוז טנגניקה הופשט עד למערומיו על ידי חברי מיליציית הטווה. הוא נאנס על ידם ולאחר מכן אולץ לאנוס בעצמו את אימו.

לאחר המלחמה חיו במדינה עד 200,000 ניצולות שנאנסו, 13% מהן היו מתחת לגיל 14. אחת הניצולות למשל, נערה בת 14, כבר ילדה תינוק פעמיים לאחר שהיא נאנסה ועוברה בכוח. בין ינואר ליולי 2010, 66 פעוטות מתחת לגיל 3 ו־50 נשים מעל גיל 65, אושפזו בבית החולים פאנזי בעיר בוקאבו לאחר שהן עברו התעללות מינית. הברוטליות שבה הקורבנות נאנסו הובילה לבעיות בריאותיות חמורות. פיסטולות היו תופעה שכיחה והגישה לניתוחים משחזרים במדינה הייתה מוגבלת. 87% דיווחו על הפרשות מהנרתיקים שלהן, כאשר ב־41% מהמקרים ההפרשות היו צואה ושתן. 79% דיווחו על כאבים בבטן התחתונה. בסקירת רשומות רפואיות בקרב 658 ניצולות במרכז הבריאות סנט פול בעיר אובירה, עלה כי 9% נדבקו בנגיף הכשל החיסוני, 13% נדבקו בעגבת, ו־31% נדבקו בזיבה. מעט קורבנות פנו לטיפול רפואי בשל העלויות הכרוכות ומשום שאם היה מתגלה בפומבי שהן נאנסו, הן היו סובלות מסטיגמה חברתית ומנודות מהמשפחות והקהילות שלהן. 77% דיווחו כי הן סבלו מטראומה שהובילה לסיוטים ונדודי שינה, ו־91% דיווחו כי הן חיו בפחד וחשו בושה. גברים שנאנסו והעזו להודות, הסתכנו בנידוי על ידי המשפחות והקהילות שלהם ואף בהעמדה לדין פלילי משום שהם עלולים היו להיתפס כהומוסקסואלים, מה שנחשב לפשע במדינה.

2.28 מלחמת דארפור (2003–2020)

בין השנים 2003–2020, התחוללה מלחמת דארפור (נקראת גם הלנד קרוזרים) בסודן. קבוצות המורדים מתנועת השחרור של סודן (SLM) ותנועת הצדק והשוויון (JEM) החלו להילחם נגד הממשלה, שאותה הם האשימו בדיכויה של האוכלוסייה הלא ערבית באזור, מה שהוביל לסכסוך מזוין נרחב. הממשלה בראשותו של הנשיא עומר אל־בשיר, הגיבה להתקפות בהשמדה אתנית של התושבים הלא ערבים. כוחות הממשלה הורכבו בעיקר מהצבא, המשטרה ומיליציות הג׳נג׳וויד שחבריהן גויסו בעיקר מקרב אפריקאים ילידים שעברו ערביזציה, ומספר קטן של בדואים משבט הריזייגאת הצפוני. הממשלה סיפקה למיליציות הג׳נג׳וויד סיוע כספי ונשק ותיאמה עימה התקפות משותפות, רבות מהן נגד אזרחים. מאות אלפי בני אדם הושמדו בקרבות או מרעב ומחלות. מיליונים נוספים נעקרו ונמלטו למחנות פליטים או עברו את הגבול.

במהלך המלחמה, עשרות אלפי נשים וילדות לא ערביות (מגיל שנתיים עד מעל גיל 70) נאנסו בשיטתיות על ידי כוחות ממשלה ומיליציות הג׳נג׳וויד, כאסטרטגיה מכוונת, בסיועו של הצבא, בעיקר בכפרים לא ערבים. עבור הנשים והילדות, להיאנס היה האיום העיקרי. נשים הרות גם נאנסו ושליש מהקורבנות היו ילדות. רוב הקורבנות נאנסו קבוצתית על ידי מספר אנשי מיליציה ולעיתים קרובות במשך לילות שלמים. הן נאנסו לעיתים קרובות מול עיניהם של אחרים, לרבות בעלים, אבות, אימהות וילדים שאולצו בכוח לצפות בהן נאנסות. נשים צעירות נאנסו באלימות כה רבה עד שהן לא היו מסוגלות ללכת.

לאחר שכוחות הג׳נג׳וויד הקיפו כפר ופלשו אליו, הם עברו מבית לבית, השמידו את הגברים והילדים הזכרים, ובה בעת אנסו את הנשים והילדות, או שהם גררו את כולם למקום מרכזי, שם הם השמידו את הגברים והילדים הזכרים, ולאחר מכן אנסו את הנשים והילדות. בשלב השני הכוחות יצאו לכפרים ועיירות סמוכות, מחנות עקורים פנימיים, או מעבר הגבול עם צ׳אד, כדי לאנוס גם את הנשים והילדות שניסו להימלט מהם. באזור מרוחק, מעל 400 נשים וילדות נאנסו כאשר חלק מהנשים נאנסו מול עיניהם של הבעלים שלהן. נשים וילדות נאנסו בפרט בזמן שהן עזבו את מחנה העקורים או היישוב שלהן כדי לחפש עצים להסקה. קורבנות העידו כי הגברים שאנסו אותן כינו אותן בשמות גנאי ערבים כמו שפחות (בתעתיק: abid) ושחורות (בתעתיק: zurga). הניצולה סואלה סולימאן העידה כי התוקף שלה לעג לה ואמר: ילדה שחורה, את כהה מדי. את כמו כלב. אנו רוצים לעשות תינוק בהיר. לאחר שנשים נאנסו על ידי חברי מיליציות הג׳נג׳וויד, גופן סומן בצריבה. איברי מין של קורבנות רוטשו כדבר שבשגרה.

ב־24 באוגוסט 2006, דווח כי מאות נשים נאנסו סביב מחנה הפליטים קלמה במהלך השבועות הקודמים. במקרה אחר, שבע נשים שיצאו מהמחנה כדי לאסוף עצי הסקה, נאנסו קבוצתית על ידי כוחות הג׳נג׳וויד, תוך כדי שהן הוכו על ידם. לאחר שהלוחמים באו על סיפוקם, הם הפשיטו אותן עד מערומיהן, שחררו אותן וצפו בהן מנסות להימלט מהם ערומות לקולות הצחוק שלהם. בנובמבר 2014, העיירה טאביט שרוב תושביה הם בני הפור, הותקפה על ידי חיילי ממשלה בשלושה גלי תקיפה שנמשכו יום וחצי. גברים נשבו בעוד 221 נשים וילדות נאנסו. בנוסף, תושבים הוכו ורכושם נבזז. עד שנת 2015, כוחות התמיכה המהירה המשיכו לאנוס נשים. נשים וילדות ששוחררו לבסוף, לא שבו למשפחות שלהן והן שמרו על שתיקה בשל הבושה, הנידוי, הפחד, ההפחדה מצד פקידי ממשלה רבים, וחוסר היכולת לגשת לאזורים מסוימים שנפגעו. בת משפחה שנאנסה נחשבה למי שהמיטה חרפה על כל בני משפחתה.

2.29 המרד של בוקו חראם (2009–2025)

ביולי 2009, קבוצת המורדים האסלאמיסטית והג׳יהאדיסטית בוקו חראם פתחה במרד מזוין נגד ממשלת ניגריה, לאחר אלימות דתית ארוכת שנים בין הקהילות המוסלמיות והנוצריות במדינה, כאשר מטרתם הסופית של המורדים הייתה להקים מדינה אסלאמית. בשנת 2002, הקבוצה נוסדה על ידי המנהיג מוחמד יוסוף כדי להתנגד לחינוך המערבי עם חסידיו. בהמשך, הקבוצה התפצלה לקבוצות אוטונומיות ופתחה במרד. המפקד אבו בכר שקאו הצליח להשיג עליונות בקרב המורדים, והפך למנהיג בפועל של המרד. הוא התמקד בהפלתה של הממשלה. עם תמיכתם של ארגוני ג׳יהאדיסטים אחרים, לרבות אל־קאעדה וא־שבאב, הטקטיקות של שקאו התאפיינו באכזריות קיצונית ובפגיעה ממוקדת בבלתי מעורבים. לאחר שנים של לחימה, המורדים הפכו תוקפניים יותר ויותר והחלו להשתלט על שטחים נרחבים בצפון־מזרח המדינה.

חברים במיליציה כרתו ברית עם הפיקוד המרכזי של ארגון דאעש והמשיכו לפעול כמדינה האסלאמית תחת פיקודו של אבו מוסעב אל־ברנאווי, בעוד שקאו וקבוצתו לרוב עדיין נקראו בוקו חראם. בשנים 2018–2019, שתי המיליציות פתחו במתקפות חדשות ושוב התחזקו. באמצע שנות ה־2010, המרד של המיליציה היה בשיאו והוא הפך לארגון הטרור הקטלני ביותר בעולם מבחינת מספר בני האדם שהושמדו על ידו. המנהיג הצהיר בשידור קולי כי הם נלחמים להקמתה של מדינה אסלאמית בצפון המדינה, המוסלמי ברובו. בשנת 2014, האלימות הסלימה באופן דרמטי, כאשר הושמדו 10,849 בני אדם והמיליציה הרחיבה באופן דרסטי את השטחים שלה. המרד התפשט גם לקמרון, צ׳אד, מאלי וניז׳ר ​​השכנות, ובכך הוא הפך לסכסוך אזורי גדול באפריקה שמדרום למדבר סהרה. במרץ 2015, שקאו הצטרף למדינה האסלאמית כדי לשפר את מעמדו הבין־לאומי בקרב הג׳יהאדיסטים, והשטחים שנכבשו על ידו הפכו למחוז מערב אפריקה של המדינה האסלאמית (ISWAP).

המיליציה החזיקה באידאולוגיה נוקשה כלפי נשים וילדות. על פי תפיסתה הן לא נועדו ללמוד בבתי ספר ולרכוש השכלה אלא לשמש שפחות מין עבור גברים ולבשל להם. ועל כן, במהלך פשיטות חבריה שבו אותן והפכו אותן לשפחות המין שלהם או נשאו אותן בכפייה. מאז שנת 2014, לפחות 2,000 נשים וילדות נשבו על ידי המיליציה ורבות מהן אולצו להפוך לשפחות מין. בליל ה־14 באפריל 2014, חברי המיליציה פשטו על בית הספר התיכון הממשלתי לנערות בנות 16–18 בעיירה צ׳יבוק שהיה בה רוב נוצרי. הם החליטו לשנע את הנערות למחנות שלהם כדי שהם יוכלו לאנוס אותן באורח קבע. הם הורו להן לצאת והעמיסו את חלקן מייד על כלי רכב שהמתינו בחוץ. היתר אולצו לצעוד מספר קילומטרים ולאחר מכן גם הן הועמסו על משאיות של המיליציה שהגיעו לאזור. 276 הנערות שונעו בכלי הרכב, כאשר כולן או רובן כנראה שונעו למחנות מבוצרים באזור קונדוגה שביער סמביסה. זו שמורת טבע שהשתרעה על פני 60,000 קילומטרים רבועים. חלק מהנערות שונעו לקמרון וצ׳אד השכנות, כדי למכור אותן לנישואים בכפייה במחיר נמוך מדולר עבור כל אחת.

רובן המכריע של הנערות הנוצריות אוסלמו בכפייה. הן הושאו לחברי המיליציה כאשר מחירה של כל אחת עמד על 2,000 נאירה (6 דולרים). ב־5 במאי, זמן קצר לאחר השעה 13:00, המיליציה שחררה סרטון שבו שקאו הצהיר כי הנערות הושאו על ידם בכפייה, וכי הן לא היו צריכות להיות בבית הספר אלא נשואות משום שילדות מגיל 9 כבר מתאימות לנישואים. הוא הוסיף: אללה הורה לי למכור אותן. אבצע את הוראותיו, משום ששימוש בנשים וילדות כשפחות מין מותר על פי האסלאם. שבוע לאחר מכן, המיליציה שחררה סרטון נוסף שבו נראו כ־130 מהנערות לבושות בצ׳אדורים ובחג׳אבים אסלאמיים ארוכים. שקאו הצהיר בסרטון כי רבות מהנערות אינן מוסלמיות ועל כן הם יטפלו בהן כפי שהנביא מוחמד טיפל בכופרות שהוא לכד. הוא איים כי אם חברי המיליציה העצורים בבתי הסוהר לא ישוחררו, הנערות תושארנה בשבי והם למעשה ימשיכו לאנוס אותן באורח קבע.

ב־30 במאי 2014, שתיים מהנערות נמצאו אנוסות וגוססות כאשר הן קשורות לעץ. כפריים העידו כי המיליציה הותירה אותן כך והשמידה ארבע נערות סוררות נוספות שאותן היא קברה. בהמשך השנה, ארבע נערות הצליחו להימלט והלכו במשך שלושה שבועות עד שהן הגיעו למקום מבטחים ב־12 באוקטובר. הן העידו כי הן הוחזקו במחנה בקמרון ונאנסו מדי יום. באפריל 2015, המיליציה צלמה את הנערות נאנסות ושחררה את הסרטון, כאשר היא מציבה תנאים לשחרורן. היא הצהירה כי היא מוכנה לשחרר 18 מהנערות משום שהן ממילא כבר חולות באופן אנוש וחלקן נושאות את נגיף הכשל החיסוני. אולם לבסוף הן לא שוחררו. הן נלקחו על ידי מיליציה אחרת שהאמינה שמשאב גופן עדיין יכול להניב לה רווחים. באוגוסט 2016, המיליציה פרסמה סרטון נוסף בהוראתו של שקאו, שבו הוצגו כ־50 מהנערות כאשר חלקן אוחזות תינוקות שהן ילדו לאחר שהן נאנסו. דובר חמוש רעול פנים שעמד לידן דרש את שחרור הלוחמים הכלואים בתמורה לשחרורן. הוא הצהיר כי 40 מהן הושאו בכפייה. באפריל 2023, שתי נערות חולצו יחד עם תינוק שאחת מהן ילדה לאחר שנאנסה. שתיהן הושאו בכפייה שלוש פעמים בשבי. נשים וילדות ששוחררו מהשבי של המיליציה התמודדו לעיתים קרובות עם דחייה מצד קהילותיהן ומשפחותיהן בשל הבושה שהן נאנסו.

ב־19 בפברואר 2018, בשעה 17:30, המיליציה פשטה על המכללה הממשלתית למדעים ולטכנולוגיה לנערות בעיירה דאפצ׳י, שבתה 110 נערות בנות 11–19, והשמידה חמש. המיליציה הסכימה תמורת כופר עצום לשחרר את היתר רק לאחר שהן הסכימו להתאסלם, מלבד הנערה ליאה שריבו בת ה־14 שהושארה בשבי משום שסירבה. לוחמי המיליציה הזהירו את הוריהן של הנערות ששוחררו שלא יעזו לשלוח אותן שוב לבית הספר. באשר לנערה שריבו, המיליציה החליטה להראות לה מהו גורלה של כופרת כלשונם שמסרבת להתאסלם. היא אוסלמה והושאה בכפייה למפקד במיליציה. היא נאנסה על ידו באורח קבע וכתוצאה מכך היא ילדה לו תחילה את בנו. בסוף שנת 2020 היא ילדה לו את ילדו השני, ובשנת 2023 את ילדו השלישי. נכון לשנת 2025, היא עדיין הוחזקה בשבי.

2.30 מלחמת האזרחים בסוריה (2011–2024)

בין השנים 2011–2024, התחוללה מלחמת האזרחים בסוריה. היא פרצה בחודש מרץ בשל חוסר שביעות רצון ממשטר הבעת׳ בשליטתו של בשאר אל־אסד, מה שעורר מחאות רחבות היקף ועצרות פרו־דמוקרטיות ברחבי המדינה, כחלק מהאביב הערבי הרחב יותר. משטר אסד הגיב למחאות בכוח קטלני, שהוביל לסדרה של עריקות, להופעתן של קבוצות אופוזיציה חמושות ולהתקוממות אזרחית שהידרדרה למלחמת אזרחים. האופוזיציה הקימה קבוצות כמו הצבא הסורי החופשי (FSA), קיבלה נשק ממדינות כמו קטר וטורקיה, והקימה את ממשלת הביניים הסורית לאחר שכבשה את בירות האזור א־רקה בשנת 2013 ואידליב בשנת 2015. מנגד, כוחות פרו־אסד קיבלו תמיכה כספית וצבאית מאיראן ורוסיה, כאשר בשנת 2013 הראשונה התערבה צבאית, ובשנת 2015 השנייה הלכה בעקבותיה. בשנת 2014, ארגון דאעש השתלט על מזרח סוריה ומערב עיראק והקים את המדינה האסלאמית של עיראק וסוריה (ISIS), מה שהוביל לקואליציה בראשותה של ארצות הברית לפתוח במערכה אווירית של הפצצות נגדה, תוך מתן סיוע קרקעי ואספקה ​​לכוחות הסורים הדמוקרטיים (SDF), קואליציה הנשלטת על ידי כורדים בראשות היחידות להגנת העם (YPG). המדינה האסלאמית הובסה במערכות על הערים א־רקה ודיר א־זור.

בדצמבר 2016, ניצחון הכוחות הפרו־אסד בקרב על העיר חלב שנמשך ארבע שנים סימן את כיבושה מחדש של מה שהייתה העיר הגדולה ביותר בסוריה לפני המלחמה. במחוז אידליב, מיליציית היאת תחריר א־שאם (HTS) הקימה את ממשלת ההצלה הסורית, ממשל טכנוקרטי ואסלאמיסטי ששלטה באזור בין השנים 2017–2024. בדצמבר 2019, כוחות המשטר פתחו במתקפה על מחוז אידליב. בין 2020 לנובמבר 2024, התרחשו עימותים תכופים בין הכוחות הפרו־אסד לבין מיליציית היאת תחריר א־שאם. ב־27 בנובמבר 2024, מיליציית היאת תחריר א־שאם פתחה במתקפה גדולה בתמיכתם של הצבא הלאומי הסורי (SNA) והצבא הסורי החופשי. העיר חלב נפלה תוך 3 ימים, מה שנתן תנופה למהפכנים ברחבי המדינה. המורדים הדרומיים פתחו גם במתקפה וכבשו את הערים דרעא וא־סווידא. בהמשך, מיליציית היאת תחריר א־שאם כבשה את העיר חמה, בעוד צבא החופש הסורי וכוחות הביטחון הסורי פתחו במתקפות נפרדות בערים תדמור ודיר א־זור בהתאמה. ב־8 בדצמבר, בשאר אל־אסד נמלט לעיר מוסקבה ברוסיה, כאשר הערים חומס ודמשק נפלו לידי המורדים. ב־29 בינואר 2025, בוועידת ניצחון המהפכה הסורית שהתקיימה בארמון הנשיאות בעיר דמשק, הודיעה הממשלה החדשה על מינויו של מנהיג מיליציית היאת תחריר א־שאם לשעבר, אחמד א־שרע, לנשיא סוריה.

במהלך המלחמה, עשרות אלפי נשים וילדות נאנסו על ידי כוחות הביטחון הסורים, כוחות פרו־ממשלתיים, פקידי מדינה, כוחות המדינה האסלאמית, כוחות הצבא הסורי החופשי, חברי מיליציות השביחה ומיליציות פרו־ממשלתיות אחרות, כאסטרטגיה מתוכננת. אימת האונס הייתה הסיבה העיקרית להימלטותן של 600,000 נשים מאזור המלחמה. עם פרוץ המלחמה, כוחות המדינה ארגנו את אונס הנשים בעיר דרעא. כאשר הם החלו בדיכויים של מפגינים בעיר ג׳סר א־שוגור, טקטיקה שננקטה הייתה פשיטה על בתים שבהם נשים ישנו כדי לאנוס אותן. ב־13 באוגוסט 2012, קצינים עלווים הורו לחיילים שלהם לאנוס נערות בעיר חומס ולאחר מכן להוציא אותן להורג בירי. חיילים שסירבו לאנוס אותן, נורו על ידי הצבא. בשנת 2013, דווח כי ילדים וילדות בקושי בני 12 נאנסו ועונו באיבר המין שלהם. מתחילת המלחמה ועד סוף נובמבר 2013, כ־6,000 נשים נאנסו, חלקן קבוצתית, אולם המספרים כנראה גבוהים בהרבה בהתחשב בכך שרוב המקרים לא דווחו. רובן נאנסו על ידי כוחות הממשלה, בפרט במהלך התקפות על עמדותיהם של מורדים, פשיטות, בנקודות ביקורת ובמתקני מעצר.

באפריל ובאוגוסט 2014, דווח כי כוחות הממשלה וכוחות שתמכו בה המשיכו לאנוס נשים בשיטתיות. רבות מהן התעברו. באוגוסט 2018, אישה נאנסה בעיר חמה על ידי מנהיג חטיבת סולימאן־שה בעצמו, מוחמד אל־ג׳אסם, שכונה אבו אמשה. נשים שנאנסו נשחטו לאחר מכן על ידי בני משפחותיהן שרצו להיפטר בעיניהם ממקור הבושה, או שהותר להן לחיות אולם הן לא היו ראויות לנישואים, ועל כן ניצולות רבות שמרו על שתיקה. בשנת 2015, דווח כי נשים וילדות נאנסו גם במתקני מעצר ממשלתיים במהלך כל המלחמה, בפרט במתקני החקירות של מנהלת המודיעין הצבאי ומתקני כליאה שנוהלו על ידי מנהלת הביטחון הכללי בעיר דמשק. בשנת 2013, נשים נאנסו במתקן הכליאה של ענף הביטחון הפוליטי הסורי, ונשים אחרות עברו התעללות מינית במתקן הכליאה של ענף הביטחון הצבאי בעיר לטקיה. גברים שהוחזקו במתקני כליאה אויימו שוב ושוב כי נשותיהם ובנותיהם תיאנסנה. נערים וילדים זכרים גם נאנסו. באחד המקרים, נער בן 15 נאנס מול עיניו של אביו. ילד אחר בן 11 נאנס על ידי שלושה קצינים של שירותי הביטחון. גברים נאנסו עם אלות. במתקן הכליאה הצבאי סיידנאיא בפרברי העיר דמשק, נשים נאנסו בעוד גברים אולצו להתפשט ולאנוס זה את זה פעמים רבות.

2.30.1 המדינה האסלאמית (2014–2017)

עשרות אלפי נשים וילדות יזידיות, נוצריות, שיעיות, טורקמניות, שבאקיות ואחרות, לרבות ילדות בנות 9 בלבד, נאנסו באופן שיטתי על ידי לוחמי המדינה האסלאמית, לוחמים מיתר הקבוצות החמושות וגברים מוסלמים אחרים באזורים שנכבשו על ידי המדינה האסלאמית, רק בשל היותן לא מוסלמיות־סוניות, כופרות כלשונם. הן נאנסו על ידם באכזריות ובברוטליות. נשים יזידיות רבות נאנסו קבוצתית בדפוס שהפך למנהג. הפיקוד נתן יד חופשית ללוחמים לאנוס כמה נשים יזידיות שהם רצו. המדינה האסלאמית הכריזה גם על החייאתו של המוסד המתיר שימוש בנשים וילדות שאינן מוסלמיות כשפחות מין, והעברתן מאחד לשני, כאשר בכיריה היו המובילים העיקריים בסחר השיטתי שלהן. לעיתים כל הנשים והילדות במשפחות נשבו ואולצו להפוך לשפחות מין. רבות הוענקו או נסחרו ונמכרו כשפחות מין ללוחמים וגברים מוסלמים אחרים בקנה מידה נרחב, או הושאו להם בכפייה. שפחות מין למעשה נחשבו לפרס הנשגב ביותר שהגברים המוסלמים יכלו לקבל. ביוני 2015 למשל, בתחרות שינון הקוראן שנערכה בעיר מוסול, שלושת הגברים הזוכים קיבלו שפחות מין כפרס.

האונס השיטתי של הנשים והילדות היזידיות השתלב עמוק בתאולוגיה הרדיקלית של המדינה האסלאמית שהצהירה כי לא רק שגברים מוסלמים רשאים לאנוס נשים שאינן מוסלמיות, זו אף מצווה והיא עודדה אותם לאנוס אותן. בפני שבויות רבות הוצבו שתי ברירות: להתאסלם או להיאנס, כאשר על פי התפיסה שרווחה, כל אישה שאינה מוסלמית חייבת להיאנס לפחות על ידי 10 לוחמים שונים של המדינה האסלאמית, כדי למחות את כפירתה. מכיוון שלוחמים רבים ביקשו להימנע מכך שהן כתוצאה מהאונס תלדנה להם צאצאים, הותר להם באופן מפורש לפלוט מחוץ לגופן בכל פעם שהם אונסים אותן. המדינה האסלאמית קבעה כי ההיתר לאנוס אותן מספק למעשה שני תוצרים: גם מניע גברים להתאסלם, וגם כתוצאה הן מולידות ילדים מוסלמים שיהפכו גם ללוחמים הדרושים להפצת שליטתה.

באוקטובר 2014, המדינה האסלאמית הצהירה במפורש בכתב העת המקוון שלה, דאבק, כי קיימת הצדקה דתית על פי החדית׳ והקוראן, להפוך את נשותיהם ובנותיהם של הלא מוסלמים לשפחות מין, כמו הנשים היזידיות המשתייכות כלשונה לדת הכפירה, ולאנוס אותן, לרבות ילדות, משום שהן השלל של המלחמה, השלל של הג׳יהאד. כמו כן, מותר גם לשאת אותן בכפייה. ועל כן, כישות ארגונית היא מאמצת ומסדירה זאת. נכתב כי זה מבוסס היטב על השריעה ומי שיעז להכחיש זאת או לבוז לכך, יכחיש או יבוז לפסוקי הקוראן וסיפור הנביא, ובכך יוצא מהאסלאם. בסוף השנה, המדינה האסלאמית פרסמה חוברת במרשתת עם הנחיות שהתמקדו ביחס כלפי השפחות. היא כתבה כי הקוראן מתיר ללוחמים לאנוס אותן, וקבעה במפורש כי מותר לאנוס גם ילדות קטנות מרגע שגופן ניתן לחדירה, גם אם הן טרם הגיעו לגיל ההתבגרות. נכתב כי מותר ללוחמים גם לעבר אותן או לסחור בהן כשפחות מין. בנוסף, ניתן גם להכות אותן כדי להופכן לכנועות. בינואר 2015, הוכרזו כללים נוספים בנוגע לשפחות מין. במאמר בכתב העת נכתב כי הגברים המוסלמים שהפכו נשים וילדות לא מוסלמיות לשפחות המין שלהם ואונסים אותן, אינם צריכים להכחיש זאת אלא למעשה להתגאות בכך בפומבי, משום שהשעבוד המיני (בתעתיק: Tasarri) שלהן מותר על פי פסיקת השריעה הגדולה והסונה הנבואית הטהורה שכותרתה שעבוד (בתעתיק: Saby).

המדינה האסלאמית גייסה עשרות אלפי לוחמים זרים מרחבי העולם, ועד מחצית שנת 2018, מספרם גדל באופן מעריכי למעל 40,000. כתוצאה מכך, ניכרו פערים לשוניים ותרבותיים עמוקים בשורותיה, ושילובם היה קריטי. ועל כן, מנהיגי המדינה האסלאמית השתמשו ישירות באונס השבויות כדי להביא לביסוס היחסים והנאמנות בין לוחמים מקומיים וזרים, על ידי העברתן מאחד לשני, מה שהוכח כאפקטיבי. לוחמים זרים כמו המקומיים אנסו שבויות באורח קבע ואף הפכו לשותפים מרכזיים באונס שלהן. לאחר שהמדינה האסלאמית כבשה אזור, הגברים במקרים רבים הופרדו מהנשים ולרוב הושמדו, בעוד הנשים, הנערות והילדות הצעירות חולקו בין הלוחמים, נאנסו על ידם ואולצו להפוך לשפחות המין שלהם או הושאו להם בכפייה. לאחר שהן נאנסו על ידם, הן הועברו ללוחמים אחרים. 20% מהן נגבו כמס ונסחרו לשווקים למכירת שפחות מין כדי לגייס כספים, כמו בערים מוסול וא־רקה. שבויות נמכרו שוב ושוב ונאנסו בכל פעם על ידי גברים אחרים. זה היה מבוסס על פרקטיקה שנקראה נישואים זמניים. הנשים המבוגרות יותר שלא היו לטעמם, לרוב שונעו לשוק למכירת שפחות מין מאולתר כדי לנסות למכור גם אותן כשפחות.

נשים ונערות יזידיות שכבר היו הרות לפני שהן נשבו, עברו הפלות בכפייה. נשים שהוחזקו בשבי הוכו לעיתים קרובות על ידי השובים שלהן, כדי לחנך אותן להיאנס על ידם בכניעה. שבויות יזידיות עוברו בכפייה בעוד שובים אחרים נהגו להזריק לנשים והנערות היזידיות שהם אנסו, חומרים פרמקולוגיים למניעת היריון. אלו שבכל זאת התעברו אולצו לעבור הפלות בכפייה. נשים וילדות נאנסו לא רק על ידי השובים שלהן אלא גם על ידי חבריהם לעיתים קרובות. המדינה האסלאמית הוציאה להורג נשים שהעזו לסרב להיאנס בכניעה על ידי הלוחמים שלה. ב־17 בדצמבר 2014, דווח כי לפחות 150 נשים וילדות משבט אל־בו נימר בעיר פלוג׳ה, חלקן הרות, הושמדו משום שהן העזו לסרב להיאנס בכניעה על ידי לוחמים. באוגוסט 2015, 19 נשים נוספות הושמדו מאותה הסיבה.

הנשים היזידיות שנשבו ושונעו לשווקים למכירת שפחות מין, מייד נבדקו על ידי גינקולוגים כדי לקבוע אם הן בתולות או הרות, לפני מכירתן. נשים שנמצאו הרות עברו הפלות בכפייה. הנשים והילדות הוצגו בשווקים כאשר הן נושאות על עצמן תגי מחיר. ככל שהן היו צעירות יותר, הן היו יקרות יותר. ב־3 בנובמבר 2014, המדינה האסלאמית הנפיקה מחירון מקוון לשפחות יזידיות ונוצריות. בשנת 2015, היא קבעה מחירון רשמי: ילדות בנות 1–9: 200,000 דינרים (169 דולרים). נשים, נערות וילדות בנות 10–20: 150,000 דינרים (127 דולרים). נשים בנות 20–30: 100,000 דינרים (85 דולרים). נשים בנות 30–40: 75,000 דינרים (63 דולרים). נשים בנות 40–50: 50,000 דינרים (42 דולרים). עם זאת, חלק מהשבויות נמכרו גם תמורת חפיסת סיגריות ואף הוענקו כמתנה. שבויות נמכרו כשפחות מין גם לגברים בערב הסעודית, ומדינות נוספות במפרץ הפרסי ובטורקיה.

נשים וילדות נמכרו גם באופן מקוון באמצעות תמונות שהועברו ביישמונים מוצפנות, בעיקר בטלגרם ופייסבוק ובמידה מועטה בוואטסאפ. כל השבויות שצולמו בתמונות היו עד גיל 30, כאשר חלקן ילדות שבקושי סיימו בית ספר יסודי. כולן צולמו באולם מרופט כאשר מאחוריהן הוצבו כיסאות מרופדים יתר על המידה או וילונות ברוקד. הן הצטוו להביט במצלמה כאשר פניהן של רבות מהן מאופרות בכבדות, כדי להגביר עוד יותר את תאוותם של הקונים לאנוס אותן. המדינה האסלאמית רשמה כל שפחה בבעלות של מי היא והשתמשה ביישמונים כמו טלגרם, כדי שאם היא תעז לנסות להימלט מהבעלים שלה, כל נקודת שליטה, מחסום או כוח ביטחון יוכל לזהות אותה. באמצע שנת 2016, על אף שהמדינה האסלאמית איבדה שטחים לכוחות עיראקיים, היא הידקה את פיקוחה על 3,000 נשים וילדות שהוחזקו כשפחות מין, כדי להבטיח שהן לא תוכלנה להימלט.

קורבנות העידו כי השובים שלהן נהגו להסביר להן בגאווה מדוע הם אונסים אותן: נערה בת 15 למשל העידה: (בזמן שהוא אנס אותי) הוא אמר לי שוב ושוב שזו סגידה (בתעתיק: Ibadah). ילדה בת 12 העידה: הוא אמר לי כי באמצעות האונס שלי הוא מתקרב לאללה. אישה בוגרת שהוחזקה בשבי יחד עם ילדה בת 12, העידה כי כאשר היא התחננה בפני השובה שלהן שיפסיק לפחות לאנוס את הילדה, הוא השיב לה שהיא שפחה, וזה משמח את אללה שהוא אונס אותה. שובים נהגו להיפטר מהתינוקות הזכרים שילדו שפחות המין שלהם לפני שהם שבו אותן, משום שמשאב גופם נחשב לחסר תועלת עבורם. ביוני 2017 למשל, דווח כי אישה הופרדה מבנה בן השנה ואולצה להפוך לשפחת מין. היא הורעבה במשך 3 ימים במרתף עד שלבסוף שוביה הביאו לה ארוחה. לאחר שסיימה אותה, הם אמרו לה: בישלנו את בנך בן השנה שלקחנו ממך, וזה מה שאכלת. לוחמים נהגו להתרברב במספר הנשים שהם אנסו. אחד מהם למשל, עמאר חוסיין, התרברב שרק הוא עצמו אנס מעל 200 נשים מקבוצות המיעוטים בעיראק. שבויות רבות ניסו לשים קץ לחייהן. נערות יזידיות בעיראק למשל שנאנסו על ידי לוחמים, שמו קץ לחייהן בקפיצה אל מותן מהר סינג׳אר.

ביוני 2014, במהלך כיבושן של הערים העיראקיות, נשים נשבו ונאנסו על ידי לוחמי המדינה האסלאמית. בין ה־6 ביולי ל־10 בספטמבר, נשים וילדות נשבו ונאנסו באופן שיטתי ונרחב על ידי לוחמי המדינה האסלאמית וקבוצות מורדים בעלות בריתה. בחודש אוגוסט, בין 5,000 ל־7,000 נשים וילדות יזידיות נשבו ונמכרו כשפחות מין או הושאו בכפייה בצפון עיראק. באותו החודש, 450–500 נשים וילדות נשבו ושונעו לאזור נינוה. מהן נבחרו 150 נשים וילדות רווקות שהיו בעיקר מהקהילות היזידיות והנוצריות. הן הועברו לסוריה ושם הן הוענקו ללוחמים כפרס או נמכרו כשפחות מין לגברים מוסלמים אחרים. ב־3 באוגוסט, כל הכפר קוצ׳ו שמנה כ־1,826 תושבים נכבש. הגברים והנערים מעל גיל 14 הופרדו ורובם הושמדו, ומעל 1,000 נשים וילדים נשבו: הילדים הזכרים נלקחו למחנות צבאיים, שם הם אומנו ואולצו להפוך גם ללוחמים, בעוד הנשים והילדות הוענקו ללוחמים ונמכרו כשפחות מין. באותו היום, נשים וילדות יזידיות מאזור אל־קת׳אניה נשבו ואולצו להפוך לשפחות מין כאשר מתוכן 450–500 נלקחו לעיר תלעפר. מאות נוספות נלקחו לכפר סי־באשה־ח׳ידרי ומשם לעיירה בעאג׳. בין ה־3 ל־6 באוגוסט, 500 נשים וילדים יזידים נשבו בעיירה בעאג׳, ומעל 200 מהכפר תל־בנאת. הנשים והילדות אולצו להפוך לשפחות מין.

ב־4 באוגוסט, לאחר שהר ג׳בל סינג׳אר נכבש, נשים וילדות נשבו בכפר היזידי חרדן ואולצו להפוך לשפחות מין. נשים יזידיות אחרות נשבו בכפרים אחרים באזור. ב־6 באוגוסט, 400 נשים יזידיות בעיירה סינג׳אר נשבו כדי למכור אותן כשפחות מין. ב־7 באוגוסט, דווח כי עשרות גברים יזידים בעיר סינג׳אר הושמדו, ונשותיהם הוענקו ללוחמי ג׳יהאד רווקים. ב־10 באוגוסט, כ־7,000 נשים וילדות נשבו ואולצו להפוך לשפחות מין בצפון עיראק. ב־15 באוגוסט, עד 1,000 נשים וילדים נשבו בכפר היזידי קוצ׳ו. הנשים והילדות אולצו להפוך לשפחות מין. עד סוף חודש אוגוסט, עד 2,500 יזידים נשבו, רובם היו נשים וילדות שאולצו להפוך לשפחות מין. ב־12 באוגוסט, דווח כי כ־1,500 שבויות יזידיות ונוצריות אולצו להפוך לשפחות מין. באוגוסט 2015, דווח כי אישה אמריקאית בת 26 בשם קיילה מולר, עובדת סיוע הומניטרי, נשבתה והוענקה למנהיג המדינה האסלאמית בעצמו, אבו בכר אל־בגדאדי. היא הושאה לו בכפייה, הוחזקה על ידו באופן אישי, ונאנסה על ידו שוב ושוב בברוטליות עד שהיא מתה.

בשנת 2014, דווח כי לוחמי המדינה האסלאמית הודיעו גם למשפחות מוסלמיות מקרב האוכלוסיות הכבושות כי עליהן למסור להם את בנותיהם כדי שהן תספקנה אותם מינית, במנהג שנקרא ג׳יהאד מיני וג׳יהאד הנישואים (בתעתיק: Jihad al-Nikah). בעלונים בערים הכבושות מוסול ותיכרית נכתב כי הנשים, בתולות או לא, חייבות לספק מינית לוחמים כדי לטהר את עצמן, וכי אלו שתסרבנה, תחטופנה מכות או תושמדנה, משום שהן מפרות את רצונו של האל. ביוני 2014, דווח כי המדינה האסלאמית תלתה פוסטרים הקוראים לתושבי העיר מוסול למסור לה את בנותיהם הרווקות כדי להשיא אותן בכפייה ללוחמים.

בנובמבר 2015, דווח כי כ־2,000 נשים וילדות עדיין נקנות ונמכרות באזורים שנשלטו על ידי המדינה האסלאמית. באוקטובר 2016, נשים וילדות יזידיות רבות עדיין הוחזקו בשבי כשפחות מין. בשנת 2017, 1,882 נשים וילדות יזידיות עדיין הוחזקו כשפחות מין בשבי בעיראק וסוריה. גופן של שפחות מין בעיר מוסול שימש עבור הלוחמים גם מגן אנושי במהלך המערכה על העיר. חלקן הועברו בכפייה לעיר א־רקה בשל הביקוש. בשנת 2018, דווח כי כ־6,300 יזידים נשבו במחוז סינג׳אר, בעוד נשים נאנסו ואולצו להפוך לשפחות מין בתוך מערכת אונס ממוסדת. נשים וילדות רבות הוחזקו בשבי כשפחות מין זמן רב. אישה יזידית שהוחזקה בביתו של מפקד במדינה האסלאמית בעיר אנקרה בטורקיה, חולצה רק ביולי 2020. ילדה יזידית בת 7 חולצה מביתם של שני מפקדים בעיר רק בפברואר 2021. אישה יזידית אחרת בת 21, פאוזיה אמין סידו, שנמכרה לגבר פלסטיני שתמך במדינה האסלאמית, חולצה רק באוקטובר 2024. היא הייתה ילדה בת 11 כאשר היא נשבתה.

2.31 השמדת העם הרוהינגי (2016–הווה)

מאוקטובר 2016 לינואר 2017, ומאז אוגוסט 2017, התרחשה השמדת העם הרוהינגי־מוסלמי והשמדת קבוצות מיעוט אחרות במיאנמר כמו הקאצ׳ינים. היא הייתה סדרה של טיהורים אתניים, רדיפות, הרג ודיכוי מתמשכים על ידי הכוחות החמושים של המדינה (טטמדאו) והרשויות הבורמזים. רדיפתם החלה לפחות בשנות ה־70 של המאה ה־20, ומאז הם נרדפים באופן קבוע על ידי הממשלה ולאומנים בודהיסטים. בסוף 2016, כוחות הביטחון והמשטרה פתחו בדיכוי נרחב נגד התושבים במדינת ראקין הממוקמת בצפון־מערב המדינה, והוא כלל הוצאות להורג ללא משפט, השמדת תינוקות, והצתות כפרים, עסקים ובתי ספר. בין ה־25 באוגוסט ל־24 בספטמבר 2017, לפחות 6,700 רוהינגים הושמדו בהתקפות. בינואר 2018, דווח כי לפחות 25,000 רוהינגים הושמדו על ידי הצבא ותושבים מקומיים במדינת ראקין, כ-116,000 רוהינגים הוכו וכ־36,000 הושלכו למדורות. משנת 2024, צבא מדינת ראקין השתתף בהתעללויות, בפרט באזורים תחת שליטתו. מעל 1,000,000 רוהינגים נעקרו ונמלטו למדינות אחרות, רובם לבנגלדש, מה שהביא להקמתו של מחנה הפליטים הגדול בעולם, בעוד שאחרים נמלטו להודו, תאילנד, מלזיה וחלקים אחרים של דרום ודרום־מזרח אסיה, שם הם גם נרדפים. הגל הגדול ביותר היה בשנת 2017, מה שהוביל להימלטות ההמונית הגדולה ביותר באסיה מאז מלחמת וייטנאם. עד ספטמבר 2018, מעל 700,000 בני אדם נמלטו או גורשו ממדינת ראקין לבנגלדש השכנה כפליטים.

עוד לפני שהחלה ההשמדה, במשך עשרות שנים, כוחות טטמדאו נהגו כאסטרטגיה צבאית, לאנוס את נשותיהן ובנותיהן של קבוצות מיעוט, כמו נשים וילדות רוהינגיות וקארניות. חלקן אולצו להפוך לשפחות המין שלהם או הושאו להם בכפייה. במהלך ההשמדה, נשים וילדות רוהינגיות נאנסו בהמוניהן על ידי כוחות טטמדאו, לרבות חיילי הצבא ושוטרי משמר הגבול, חברי מיליציות בודהיסטיות, קבוצות מורדים במדינות ראקין, קאצ׳ין ושאן, ותושבים מקומיים במדינת ראקין, בשל זהותן האתנית והדתית. הן נאנסו על ידם באופן מסיבי, נרחב ושיטתי, כחלק ממדיניות אסטרטגית צבאית ועיקרית במהלך הטיהור האתני. רבות מהן נאנסו על ידם קבוצתית. רק במדינת ראקין, מאות ואולי אף אלפי נשים וילדות רוהינגיות נאנסו על ידי כוחות טטמדאו כאשר חלקן נאנסו על ידם באונס קבוצתי המוני, זו לצד זו.

באחד המקרים, נערה בת 15 שהוחלט לאנוס אותה, נגררה באכזריות על הקרקע למרחק של מעל 15 מטרים, שם היא נאנסה קבוצתית על ידי 10 חיילים. חלק מהנשים והילדות נאנסו על ידם למוות בעוד אחרות לאחר שהן נאנסו, נמצאו שרויות בטראומה ועם פצעים פתוחים לאחר שהן הגיעו למחנות פליטים בבנגלדש. נשים נשבו ואולצו להפוך גם לשפחות מין בשבי צבאי, כמו בבסיס גדוד חיל הרגלים הקל 551. נשים גם הופשטו ואולצו להסתובב ערומות בפומבי כחלק מהביזוי שלהן. ב־3 בפברואר 2017, מחקר שבוסס על עדויות של מעל 200 פליטים רוהינגים, העלה כי מחצית מהנשים נאנסו או עברו התעללות מינית באופן שיטתי, חלקן קבוצתית. בין ה־25 באוגוסט 2017 לאוגוסט 2018, מעל 18,000 נשים וילדות נאנסו.

ב־25 באוגוסט 2017, כוחות הצבא ומקומיים חמושים משבט ראקין פלשו לכפר צ׳וט פין. גברים הושמדו בעוד נשים נאנסו על ידי חברי כוחות הביטחון. ב־30 באוגוסט, כוחות הצבא פלשו לכפר טולה טולי. נשים ראשית הופרדו והצטוו לשבת סמוך לנהר ולהמתין בזמן שהכוחות משמידים את הגברים. נשים שנכנסו לנהר בניסיון נואש לחמוק מגורלן הבלתי נמנע, הצטוו לצאת החוצה ולחזור לשבת לאורך גדת הנהר. לאחר זמן מה, החיילים הורו להן לעמוד על רגליהן ולנסות להימלט מהם. זה שעשע אותם לצפות בנשים מנסות להימלט מהם לשווא כאשר ברור שאין להן סיכוי. כאשר הן החלו לנוס על נפשן, הם פתחו לעברן באש. חלקן נכנסו לנהר בניסיון נואש לחמוק מהקליעים והן טבעו למוות בזרם. לפחות 200 נשים הושמדו. החיילים הותירו בחיים כ־30 נשים שאותן הם החליטו קודם לאנוס ורק לאחר מכן להשמיד. הן הצטוו להמתין שוב לאורך הנהר, שם הן חולקו לשש קבוצות ונלקחו להיאנס קבוצתית על ידי החיילים בבקתות הסמוכות. לאחר שהחיילים אנסו אותן, הם היכו אותן, בזזו את תכשיטיהן והציתו את הבקתות.

מאז ההפיכה במדינה בשנת 2021, הצבא אף הגביר את אונס הנשים השיטתי. ב־1 במרץ 2023 בשעה 03:00 לערך, כוחות הצבא חצו את נהר מו, פשטו על הכפר טדיינג והשמידו תושבים. התושבים לא הספיקו להימלט בשל ההנחה השגויה שהחיילים לא יחצו את הנהר. בערב, הכוחות שבו בין 70 ל־100 תושבים ולקחו אותם כבני ערובה למנזר מקומי. למחרת בבוקר, חיילים לקחו אותם כמגנים אנושיים, כאשר צעדו לכפר ניאונג־יין, הממוקם ארבעה קילומטרים מערבית משם. בהמשך היום, כל בני הערובה הושמדו על ידי החיילים, כאשר לפחות שלוש נשים קודם נאנסו על ידם.

2.32 מלחמת תיגראי (2020–2022)

בין 3 בנובמבר 2020 ל־3 בנובמבר 2022, התחוללה מלחמת תיגראי המכונה במקורות אקדמיים ופוליטיים מסוימים גם סכסוך צפון אתיופיה. היא הייתה מלחמת אזרחים שהתחוללה בעיקר באזור מדינת תיגראי באתיופיה בין כוחות בעלי ברית של ממשלת אתיופיה הפדרלית ואריתריאה, לבין החזית העממית לשחרור תיגראי (TPLF). לאחר שנים של מתחים ועוינות גוברים בין החזית העממית לשחרור תיגראי לממשלות אתיופיה ואריתריאה, פרצה לחימה כאשר כוחות החזית העממית לשחרור תיגראי תקפו את מפקדת הפיקוד הצפוני של כוחות ההגנה הלאומיים של אתיופיה (ENDF), לצד מספר בסיסים אחרים במדינת תיגראי. כוחות ההגנה של אתיופיה ביצעו התקפת נגד מדרום, בעוד שכוחות ההגנה של אריתריאה (EDF) החלו לשגר התקפות מצפון, שראש הממשלה אבי אחמד תיאר אותן כמבצע אכיפת חוק. ב־28 בנובמבר, כוחות בעלות הברית הפדרליים כבשו את העיר מקלה, בירת מחוז מדינת תיגראי. החזית העממית לשחרור תיגראי הצהירה זמן קצר לאחר מכן כי היא תמשיך להילחם עד שהפולשים ייעלמו, וב־28 ביוני 2021, כוחות ההגנה של תיגראי (TDF) כבשו מחדש את העיר מקלה. עד חודש יולי, הם התקדמו גם למחוזות אמהרה ועפר.

בתחילת נובמבר 2021, כוחות ההגנה של תיגראי, יחד עם צבא השחרור האורומו (OLA), השתלטו על מספר עיירות בכביש המהיר דרומה מאזור מדינת תיגראי לכיוון העיר אדיס אבבה, והחזית העממית לשחרור תיגראי הצהירה כי היא שוקלת לצעוד אל (עיר הבירה). החזית העממית לשחרור תיגראי וצבא השחרור האורומו, יחד עם שבע קבוצות מורדים קטנות יותר, הכריזו על קואליציה שמטרתה לפרק את ממשלתו של אבי, ולאחר מכן להקים רשות מעבר. בתגובה, בוצעה מתקפת נגד ממשלתית מוצלחת. בסוף אוגוסט 2022, הלחימה הסלימה באופן דרמטי, כאשר עד אוקטובר אתיופיה, אריתריאה ותיגראי גייסו ושלחו במהירות מאות אלפי חיילים, אלו נגד אלו. לכל אורך המלחמה, כל הצדדים, ובפרט כוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה, כוחות מחוז אמהרה וכוחות ההגנה של תיגראי, ביצעו השמדה המונית ללא משפט של אזרחים, לרבות בעיירות אקסום, בורה, מהברה דגו, זלמבסה, מאי קדרה, קובו, הומרה, בכפר צ׳נה תקלהיימנות ובמחנה הפליטים חיצאץ. כוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה ביצעו השמדת עם. בין 162,000 ל־378,000 בני אדם הושמדו ומשבר הומניטרי גדול התפתח שהוביל לרעב נרחב, ולנזק כלכלי עצום לאזור, כאשר עלות השיקום לבדה מוערכת בכ־20,000,000,000 דולרים.

במהלך המלחמה, בין 10,000 ל־120,000 נשים וילדות (לרבות ילדות צעירות כבנות 8, נשים הרות וזקנות כבנות 72), נאנסו בהמוניהן מדי יום על ידי חיילים וחברי מיליציות משני הצדדים שלרוב לבשו מדים, מכוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה, כוחות הביטחון של אתיופיה ומחוז אמהרה, כוחות ההגנה של תיגראי, כוחות הביטחון של מחוז אמהרה, המיליציה האזורית של החבל, וכוחות מיוחדים, כמו בערים מקלה ואדיגראט ובעיירות ראוויאן וווקרו. חלק מהקורבנות נאנסו קבוצתית, כאשר נשים נאנסו קבוצתית במשך מספר ימים. אימהות ובנותיהן נאנסו זו לצד זו. הקורבנות לעיתים קרובות נאנסו מול עיניהם של בני משפחותיהן. חלקן אולצו להפוך לשפחות המין שלהם. גברים אולצו לאנוס בעצמם את בנות משפחותיהן.

אונס הנשים והילדות במדינת תיגראי היה מכוון ושיטתי בהיררכיית הפיקוד המאורגנת היטב של כוחות ההגנה של אתיופיה והיררכיית הפיקוד המחמירה של כוחות ההגנה של אריתריאה. חיילים שסירבו לאנוס אותן נענשו. בינואר 2019, עוד לפני שפרצה המלחמה, ראש ממשלת אתיופיה, אבי אחמד, המשתייך לשבט האורומו, התלוצץ מול קהל: אז אם אתם תוהים מהו חלקם של שבטי האורומו במדינת תיגראי, תנו לדנ״א לגלות, כלעג על כך שבני שבטו כבר אנסו קבוצתית את נשותיהם ובנותיהם במלחמה קודמת. הקהל הגיב לדבריו בהתלהבות והוא הוסיף: אלו שהלכו לעיירה עדווה (במדינת תיגראי) כדי להילחם, לא סתם הלכו וחזרו. לכל אחד מהם היו כ־10 ילדים (לאחר שהם אנסו את אימהותיהן). הקהל הגיב בצחוק רם ומחיאות כפיים. ב־21 במרץ 2021, אבי קבע כי סבלן של הנשים שנאנסות על ידי חייליו במלחמה הוא חסר חשיבות. הוא הצהיר: הנשים בתיגראי? נשים אלו נחדרו רק על ידי גברים, בעוד שהחיילים שלנו נחדרו על ידי סכין. בתחילת 2021, גנרל אתיופי הצהיר כי זה למעשה מובן מאליו שחיילים אונסים נשים בזמן מלחמה וכי הם רשאים לאנוס נשים במדינת תיגראי.

כוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה וחיילים אמהרים, אמרו לאומללות התיגריות שהם אנסו כי הן משתייכות לקבוצה אתנית חסרת היסטוריה ותרבות, ועל כן הם אונסים אותן כדי להסיר מהן את זהותן התיגרית ואת קו הדם שלהן, לטהר את הדם התיגרי (שלהן), לטהר (אותן) מבחינה אתנית ולהפוך אותן לאמהריות. נאמר לנשים כי אם ברצונן לקבל מוצרים בסיסיים כדי לשרוד, עליהן להיאנס על ידם בכניעה. חיילי כוחות ההגנה של אתיופיה הצהירו כי זה מוצדק לאנוס ילדות תיגריות שהרי הן אינן אנושיות כמותם, משום שאביהם הוא ראש ממשלת אתיופיה, אבי אחמד, בעוד אביהן הוא המנהיג המובס של מדינת תיגראי, דברה־ציון גברה־מיכאל. הורים גילחו את ראשיהן של בנותיהן והלבישו אותן בבגדי בנים בתקווה נואשת שהחיילים לא יזהו שהן בנות ויאנסו אותן. חיילים לעיתים קרובות אנסו אותן בברוטליות והתעללו בהן פיזית ונפשית בדרכים נוספות. בין היתר הם צרבו אותן בברזל חם, כיבו על גופן סיגריות והטיחו בהן מילות גנאי וגידופים אתניים. לאחר שהן נאנסו על ידם, הוטלו באיברי המין שלהן מומים, והוחדרו בכוח לתוך איברי הרבייה שלהן מסמרים, מוטות מתכת, ברגים, פסולת פלסטיק וחפצים אחרים. נשים ונערות שנאנסו התחננו לקבל גלולות חירום למניעת היריון. נשים רבות נדבקו במחלות מין כמו נגיף הכשל החיסוני, וניצבו מול קושי בקבלת טיפול בשל תחושת הבושה וקריסת התשתית הרפואית במלחמה.

כ־8% מהנשים במדינת תיגראי נאנסו במלחמה, כ־70% מהן נאנסו קבוצתית, וכ־10% מכלל הנשים עברו התעללות מינית. בסוף מרץ 2021, לפחות בין 512 ל־516 קורבנות שנאנסו אושפזו בחמישה מתקנים רפואיים בערים מקלה, אדיגראט ושירה, ובעיירות ווקרו ואקסום, אולם מספר מקרי האונס היה גבוה בהרבה משום שרוב המתקנים הרפואיים לא תפקדו ובשל הסטיגמה. רופא בבית חולים בעיר מקלה סיפר כי כל אישה שנאנסה לרוב העידה על 20 נשים נוספות שנאנסו יחד איתה, שלא העזו להגיע לאף בית חולים. עד אמצע אפריל, לפחות 829 נשים שעברו התעללות מינית, הושפזו בחמישה בתי חולים פעילים מאז תחילתה של המלחמה, כאשר המקרים המדווחים היו רק קצה הקרחון. ביולי 2021, דווח כי 26,000 נשים ונערות בנות 15–49 עברו התעללות מינית מתחילת המלחמה.

ב־19 בנובמבר 2020, חיילי כוחות ההגנה של אריתריאה פלשו למחנה הפליטים חיצאץ, טבחו בפליטים אריתראים שנחשבו בעיניהם לבוגדים ואנסו נשים. בין דצמבר לינואר 2021, מעל 136 נשים שנאנסו אושפזו בבתי חולים בערים מקלה ואדיגראט ובעיירה ווקרו, בעוד מקרים רבים נוספים לא דווחו. ב־4 בינואר 2021, דווח כי מספר רב של נשים נאנסו, חלקן על ידי גבר אחד וחלקן קבוצתית. בעיר מקלה, נשים נשבו על ידי כוחות הביטחון והוחזקו בשבי במקומות לא ידועים. נשים התחננו לקבל גלולות חירום למניעת היריון. ב־23 בינואר, פליטה העידה כי היא נפלה לידיו של חייל לבוש במדי כוחות הביטחון של אתיופיה שהחליט לאנוס אותה באיומי אקדח. היא הבינה שהיא ממילא עומדת להיאנס על ידו גם אם היא תנסה נואשות להתנגד לו, משום שאין לה סיכוי מולו, ועל כן היא התחננה בפניו שלפחות יאנוס אותה עם קונדום. החייל המשועשע השיב לה כי קונדום אינו נחוץ ואנס אותה.

ב־1 בפברואר 2021, דווח כי שש ילדות צעירות נאנסו על ידי כוחות ההגנה של אתיופיה בעיר מקלה ולאחר מכן הן אוימו לא לפנות לטיפול רפואי. בעיירה אקסום, נשים נאנסו על ידי כוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה. גברים שהעזו לנסות לעזור להן ואף רק היו עדים, נורו על ידי חיילים. כתוצאה מכך, תושבים הפסיקו להגיב לייבבות והזעקות לקבלת עזרה של נשים שנאנסו. בעיר מקלה, חיילי כוחות ההגנה של אתיופיה נכנסו גם לטחנת קמח בשכונת קבלה 17, הרחיקו את הגברים, ולאחר מכן אנסו נשים. באזור איידר בעיר, שתי נשים בנות 18 ו־20 נאנסו. ב־15 בפברואר, 200 נערות וילדות מתחת לגיל 18 שנאנסו הובלו למרכזי בריאות ובתי חולים בעיר מקלה. ב־28 בפברואר, 11 נשים שלמדו בבית החולים איידר במקלה והיו בדרכן מהספרייה למעונות שלהן, נאנסו על ידי כוחות ההגנה של אתיופיה.

בתחילת חודש מרץ, נערה בת 15 נאנסה על ידי כוחות ההגנה של אריתריאה בעיר שירה מול עיניהם של עדים שאולצו לצפות, לרבות אחיה. אישה בעיירה קרסבר נאנסה פעמיים ולא יכלה ללכת כאשר היא הגיעה לבית חולים. נשים בפאתי העיר מקלה נשבו על ידי חיילים ואולצו להפוך לשפחות המין שלהם במשך מספר שבועות, כאשר בין אונס לאונס הן אולצו לשמש עובדות בית. אחת הנשים נאנסה מדי לילה על ידי כוחות ההגנה של אריתריאה במשך שבוע. במקרה אחר, שש נשים נאנסו על ידי כוחות ההגנה של אריתריאה במשך 10 ימים. אחת מהן העידה כי החיילים התבדחו וצילמו אותה. הם קשרו אותה לסלע, הפשיטו אותה, דקרו אותה, ולאחר מכן אנסו אותה שוב ושוב. נרתיקה של אישה אחרת מולא במסמרים, אבנים ופלסטיק. באוגוסט 2021, דווח כי בין 512 ל־514 קורבנות שנאנסו אושפזו בבתי חולים באתיופיה אולם מספר הקורבנות שנאנסו היה גבוה בהרבה. בין נובמבר לדצמבר 2022, 852 נשים נאנסו ועברו התעללות מינית, לרוב על ידי כוחות אריתראים.

2.32.1 מחנות אונס (2020–2022)

במהלך המלחמה, כוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה הקימו שלושה מחנות אונס ידועים עבור החיילים: בית החולים הראשי בעיירה האוזן הושמד והוסב למחנה אונס על ידי כוחות ההגנה של אתיופיה. נשים וילדות שנשבו שונעו למחנה ונכלאו בו. המיטות שנועדו למטופלים, שימשו המשטחים שעליהם הן נאנסו, כאשר חלקן אף נקשרו אליהן כדי להבטיח שהן לא תוכלנה להימלט. הן נאנסו על ידי חיילים מכוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה. מחנה אונס שני הוקם באתר בנייה על ידי כוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה. אחת הנשים הוחזקה במחנה יחד עם התינוק שלה. בזמן שהיא נאנסה על ידי חייל, התינוק שלה הוחזק על ידי החיילים הבאים בתור אחריו, והוא הועבר מאחד לשני בזמן שהם התחלפו. בכך הם לא הותירו לה ברירה אלא להיאנס על ידם בכניעה כדי שהם יניחו לו לחיות. מחנה אונס שלישי הוקם ליד נהר.

2.32.2 כוחות ההגנה של תיגראי (2020–2022)

עשרות נשים וילדות אמהריות גם נאנסו על ידי חיילים מכוחות ההגנה של תיגראי במחוז אמהרה, תוך כדי שהן ספגו מהם גידופים אתניים. חלקן היו נערות בנות 14 בלבד שלאחר מכן נשחטו על ידם. בין ה־12 ל־21 באוגוסט 2021, במהלך כיבושה של העיירה נפאס מוצ׳ה, 71 או 73 נשים נאנסו, כאשר 16 מהן נאנסו על ידי לוחמים מכוחות ההגנה של תיגראי, תוך כדי שהן ספגו מהם גידופים אתניים. מפקד בשם המלמאל הסביר בגאווה לאישה שהוא אנס מדוע הוא אונס אותה: האמהרים הם חמורים, כוחות ההגנה הפדרליים אנסו את אשתי, ועתה אנו יכולים לאנוס אותך כרצוננו. בסוף אוגוסט ותחילת ספטמבר, עשרות נשים וילדות נאנסו ברצף על ידי החיילים במספר כפרים. ילדה בת 12 בעיירה פילאקיט גרגיר נאנסה על ידי ארבעה חיילים במשך שעות מול עיניו של אביה. נערה בת 14 נאנסה על ידי חמישה או שישה חיילים במדים.

בין ה־31 באוגוסט ל־4 בספטמבר, כוחות ההגנה של תיגראי כבשו את הכפר צ׳נה תקלהיימנות והאזורים הסמוכים במחוז דבארק, וטבחו בתושבים. לפחות 30 נשים וילדות נאנסו ועברו התעללות מינית על ידי חיילים, חלקן היו נערות בנות 14 בלבד שנאנסו בכפר צ׳נה תקלהיימנות ובעיירה קובו. החיילים בנוסף היכו אותן, הטיחו בהן גידופים אתניים ואיימו עליהן במוות. לאחר שחלקן נאנסו על ידי לוחמים, הן אולצו גם לבשל להם, כדי להשביע גם את רעבונם. בסוף 2021, במהלך המתקפה המשותפת של כוחות ההגנה של תיגראי וצבא שחרור האורומו, נשים וילדות נאנסו על ידי כוחות הביטחון האזרחיים באופן נרחב ושיטתי באזורים של מחוזות עפר ואמהרה. בינואר 2022, דווח כי נשים נאנסו על ידי כוחות ההגנה של תיגראי במהלך כיבוש אזור מחוז אמהרה כחלק ממתקפה שיטתית נגד האוכלוסייה האזרחית האמהרית.

2.33 הסכסוך הערבי־יהודי (1834–הווה)

מאז שנת 1948, קיים סכסוך בין ישראל למדינות ערב הסובבות אותה, המושרש בנוכחותה של ישראל באזור שגם ערבים פלסטינים טוענים לבעלות עליו. עליית הציונות והלאומיות הערבית במקביל שהחלה בסוף המאה ה־19, סימנה את תחילתו של הסכסוך. ציונים ראו בארץ כמולדת אבותיהם של היהודים, בעוד ערבים ראו בה אדמה ערבית־פלסטינית וחלק חיוני מהעולם האסלאמי. עד שנת 1920, החל הסכסוך העדתי עם חלוקת סוריה העות׳מאנית בהתאם להסכם סייקס־פיקו משנת 1916 בין בריטניה לצרפת, שהפך לבסיס למנדט על פלסטין, והביא לפרסום הצהרת בלפור בשנת 1917 שביטא את תמיכתה של בריטניה במולדת יהודית. בשנת 1948, עם אימוץ תוכנית החלוקה של פלסטין, הסכסוך הסלים ממאבק פנימי, ויום לאחר פקיעת תוקפה של פלסטין המנדטורית והכרזת העצמאות הישראלית, הליגה הערבית פתחה במלחמת ישראל־ערב בשנת 1948, שהסתיימה בחלוקה רשמית לאורך הקו הירוק. מלחמות נוספות פרצו לאחר מכן בשנים 1956, 1967, 1973 ו־1982. סכסוכים בין ישראל לפלגים פלסטינים שונים הלכו והתרבו, לרבות האינתיפאדה הראשונה בין השנים 1987–1993, התערבות ישראל במלחמת האזרחים הלבנונית בשנים 1975–1990 כדי לגרש ממנה את הארגון לשחרור פלסטין מלבנון, האינתיפאדה השנייה בין השנים 2000–2005, ולאחרונה מתקפת ה־7 באוקטובר 2023 ומלחמת עזה שבאה בעקבותיה.

2.33.1 הצד הערבי (1834–2023)

מאז שפרץ הסכסוך הערבי־ישראלי במאה ה־19, ובפרט לפני שהיהודים הקימו כוחות הגנה, בכל פעם שנקלעה לחמושים הערבים הזדמנות, הם טבחו ביהודים, וכמעט בכל פעם שנפלו לידיהם נשים וילדות יהודיות והם יכלו להחזיק בהן אפילו רק מספר דקות, הם קודם אנסו אותן ורק לאחר מכן שחטו אותן. גברים ערבים אנסו נשים וילדות יהודיות על רקע הסכסוך לא רק בארץ ישראל. בעיר בגדאד בעיראק למשל, בין ה־1 ל־2 ביוני 1941, ילדות יהודיות רבות נאנסו קבוצתית על ידי פורעים ערבים במהלך פוגרום (הפרהוד) באוכלוסייה היהודית שבמהלכו הושמדו 135 יהודים. משתתפים ערבים בהפגנות אנטי־ישראליות וחמושים במהלך מתקפות טרור בעולם, נוהגים לקרוא בערבית את הסיסמה: ח׳ייבר ח׳ייבר יא יהוד, ג׳יש מוחמד סופ יעוד (בעברית: זכרו את ח׳ייבר יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב, ובערבית: خيبر خيبر يا يهود جيش محمد سوف يعود). הסיסמה נועדה להזכיר ליהודים כי בשנת 628 הנביא מוחמד צעד עם צבא מוסלמי גדול, צר על היישוב ח׳ייבר שהיה בית לקהילה יהודית מבוססת, כבש אותו, הביס את תושביו והפך את נשותיהם ובנותיהם לשפחות המין שלהם, וביניהן את הנערה היהודייה צפייה, שאותה הנביא אנס כבר באותו הלילה, ואף נשא אותה בכפייה.

מנהיגים ערבים בעבר הצהירו מפורשות מה יעלה בגורלן של הנשים היהודיות לאחר שהם יכבשו את ישראל, כמו למשל באמצעות תחנת הרדיו המצרית סאות אל־ערב (קול ערב) שפעלה תחת חסותו ובהכוונתו של המשטר, בראשותו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר. היא נחשבה לתחנת הרדיו החשובה ביותר בעולם הערבי והייתה אמצעי מרכזי להפצת התעמולה. בין השנים 1953–1967, אחמד סעיד עבד בה כמנהל ושדרן ראשי. סעיד היה מקורב לנשיא ונודע כשדרן אהוד, בולט, מרכזי וחשוב בתקשורת הערבית ובעולם הערבי כולו, והשפיע רבות על עיצובה של התקשורת הערבית במחצית השנייה של המאה ה־20. לפני ובמהלך מלחמת ששת הימים מילאה התחנה תפקיד מרכזי בעיצוב דעת הקהל נגד ישראל. סעיד הלהיב את מאזיניו באשר למה שהם מתכננים לאחר שהם יכבשו את ישראל, באמצעות טביעת האמירה המפורסמת הגברים לים והנשים לנו, כלומר את הגברים היהודים הם ישמידו בעוד את הנשים היהודיות הם יאנסו.

ישראל מעולם לא הוכרעה במלחמה משום שבידה כוח צבאי רב. צבא ההגנה לישראל המצויד היטב, שולט קרקעית בשטחי יהודה ושומרון, ועל כן תוכניותיהם מסוכלות כבר בשלבי התכנון או לכל היותר תוך מספר דקות לאחר המתקפה, ובה בעת הוא מגן על הגבולות ומונע פלישה, להוציא את מתקפת ה־7 באוקטובר 2023 שתובא בפרק ייעודי. אם בעתיד היא תוכרע ולו במלחמה אחת, תתחולל השמדת עם בקנה מידה נרחב. היטיב לנסח זאת הסופר והמשורר, מרדכי הורוביץ: הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל ואם אי־פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנו נתגעגע לגזים הסטריליים של הגרמנים (באמצעותם הושמדו מיליוני יהודים במלחמת העולם השנייה). ההשמדה תלווה כמו כל השמדה באונס המוני של נשים וילדות יהודיות.

2.33.1.1 ביזת צפת (1834)

בשנת 1834, התרחשה ביזה באיילט צידון בעיר צפת של הקיסרות העות׳מאנית, הידועה גם כפוגרום צפת. היא הייתה מתקפה בקנה מידה נרחב בת חודש של מוסלמים ודרוזים על הקהילה היהודית במהלך מרד הפלאחים בארץ ישראל. היא החלה ביום ראשון, 15 ביוני (ז׳ בסיוון), יום לאחר חג השבועות, ונמשכה 33 ימים. היא תוארה כהתקפה ספונטנית על אוכלוסייה חסרת הגנה במהלך המרד החמוש נגד שלטונו של המושל העות׳מאני ממצרים, אבראהים פאשא. הפוגרום התרחש במהלך ואקום שלטוני בזמן שאבראהים פאשא נלחם כדי לדכא את המרד הרחב יותר בירושלים. יהודים הושמדו ונפצעו קשה ובתים ובתי כנסת הוחרבו. ספרי תורה רבים חוללו. מאות נמלטו מהעיר וחיפשו מקלט באזורים כפריים פתוחים או בכפרים הסמוכים.

במהלך הפוגרום, נשים יהודיות רבות נאנסו על ידי פורעים מוסלמים ודרוזים, כפי שהעיד למשל החזן יצחק פרחי. באחד מבתי הכנסת נשים נאנסו על קרעי ספרי תורה, כפי שהעיד הרב ישראל משקלוב. באחד הבתים שבו קבוצת יהודים ניסתה להתבצר ולהגן על נשים, נורו שני מגניו ולאחר מכן כל הנשים שהסתתרו בו נאנסו. רבי מנחם מנדל מקמיניץ כתב בזיכרונותיו בלשונו הנקייה: (את) העם הנותר עינו במשכב, הן זכרים והן נקבות, כלומר הפורעים אנסו את הנשים והילדים שלא הספיקו להימלט מהם. במהלך הפרעות בקהילה היהודית שפרצו גם בעיר חברון, נשים גם נאנסו על ידי המורדים. כאשר צבאו של הקצין המצרי, אבראהים פאשא, כבש את העיר, חייליו גם אנסו נשים יהודיות.

2.33.1.2 פרעות נבי מוסא (1920)

בין ה־4 ל־7 באפריל 1920, התרחשו פרעות נבי מוסא המכונות גם פרעות ירושלים, בחלק שבשליטת הבריטים של מנהלת שטח האויב הכבוש, בעיר העתיקה של העיר ירושלים וסביבתה. חמישה יהודים הושמדו ומאות נפצעו. הפרעות פרצו זמן קצר לאחר הקרב על תל חי, כתוצאה ממתחים גוברים ביחסי ערבים־יהודים, על רקע לחץ גובר על לאומנים ערבים בסוריה במהלך מלחמת הממלכה הערבית של סוריה – צרפת. הן התרחשו במקביל לחגיגות נבי מוסא, שנערכו מדי שנה ביום ראשון של חג הפסחא, והן נקראות על שמו. מנהיגים דתיים ערבים נשאו נאומים במהלך החגיגות שבהן התאספו באופן מסורתי מספר רב של מוסלמים לתהלוכה דתית. הם כללו סיסמאות שהתייחסו להגירה ציונית ועימותים קודמים על כפרים יהודיים מרוחקים באזור הגליל. הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל ספג ביקורת על נסיגת כוחות מהעיר ועל כך שהשתלט עליה באיטיות. כתוצאה מהפרעות, האמון בין הבריטים והיהודים נשחק, והקהילה היהודית באזור הגבירה את המהלכים לעבר תשתית ומנגנון ביטחון אוטונומיים במקביל לאלו של הממשל הבריטי.

במהלך הפרעות, נשים יהודיות נאנסו על ידי הפורעים הערבים. ב־6 באפריל 1920 בבוקר, בריונים תקפו את חצרה של חנה יפה, סמוך לשער החטא של הר הבית, ברובע המוסלמי, שבה התגוררו שלוש משפחות יהודיות, שמתחילת הפרעות היו נתונות במצור. התוקפים פרצו את דלתות החצר והדיירים נמלטו אל הקומה העליונה. הפורעים שברו רהיטים ובזזו את הבית ולאחר מכן עלו אל הקומה השנייה, שם הם ראו את שתי אחיותיו של משה ליפשיץ, אישה בת 25 ונערה בת 15, והחליטו לאנוס אותן. הם קודם הכו את יתר הדיירים, גם את הילדים, והיכו בראשו של אחיהן עם מוט ברזל, כדי שהוא לא יפריע להם לאנוס אותן. לאחר מכן, שתי אחיותיו נאנסו קבוצתית על ידי הפורעים, כל אחד בתורו. ביום השני הפרעות הסלימו, והרשויות הבריטיות הכריזו על משטר צבאי והטילו מצור על העיר העתיקה, כאשר אף אחד לא הורשה לצאת מהאזור, מה שלא הפריע לפורעים להמשיך לטבוח ביהודים ולאנוס את נשותיהם ובנותיהם.

2.33.1.3 פרעות יפו (1921)

בין ה־1 ל־7 במאי 1921, התחוללה סדרה של פרעות של ערבים ביהודים בארץ ישראל המנדטורית, הידועים בעברית מאורעות תרפ״א. הן החלו בעיר יפו והתפשטו לחלקים אחרים של הארץ. 47 יהודים הושמדו ו־146 נפצעו. במהלך הפרעות, נשים ונערות יהודיות נאנסו על ידי גברים ערבים. ביום הראשון, בשעה 13:30, אכסניית עולים שבה התגוררו 100 יהודים הותקפה על ידי ההמון, ועל אף שהם ניסו לחסום את השער, הוא נפרץ ותוקפים זרמו פנימה. היהודים ניסו להסתתר בחדרים שונים. כאשר הגיעה המשטרה, לא רק שהיא לא ניסתה לפזר את הפורעים, אלא היא למעשה כיוונה אותם לעבר המבנה. אלו שנלכדו נדקרו והוכו. שוטר ערבי שהיה במקום החליט לנצל את המצב וללכוד אישה יהודייה כדי לאנוס אותה. הוא נכנס פנימה, ראה חמש נשים והחל לירות לעברן מאקדחו. שלוש מהן הצליחו להימלט ממנו בעוד השתיים האחרות נלכדו על ידו. הוא ניסה לאנוס אותן אולם למזלן גם הן הצליחו לבסוף להימלט ממנו בעור שיניהן על אף שהן נורו.

2.33.1.4 פרעות תרפ״ט (1929)

בין ה־23 ל־29 באוגוסט 1929, התרחשו פרעות תרפ״ט, הנקראות גם פרעות פלסטין של 1929, מרד אל־בוראק (בערבית: ثورة البراق ובתעתיק: Thawrat al-Burāq) ואירועי 1929. הן היו סדרה של הפגנות ופרעות שבהן סכסוך ארוך שנים בין ערבים פלסטינים ליהודים על הגישה לכותל המערבי בעיר ירושלים, הסלים לאלימות. המרד פרץ כתוצאה מסירובו של המופתי לקבל את הצעותיה של בריטניה לייצוג משותף בארץ ישראל, ורצונו לחזק את מעמדו על ידי העלאת חששות מפני השתלטות יהודית על הר הבית. 133 יהודים הושמדו ו־339 יהודים נפצעו, רובם לא היו חמושים. הפרעות לוו בהחרבת רכוש יהודי.

במהלך הפרעות, נשים וילדות יהודיות נאנסו על ידי גברים ערבים. ב־24 באוגוסט, הפרעות התפשטו לרובע היהודי בעיר חברון. גברים וילדים זכרים הושמדו על ידי ערבים־מוסלמים תושבי העיר, בזמן שנשים וילדות קודם נאנסו על ידם בברוטליות. גופן של חלקן גם רוטש. לאחר מכן, פורעים שאנסו אותן, בזזו בתים וחפצים אישיים שלהם. פורעים פרצו גם לביתו של גרשון בן ציון שהיה הרוקח במרפאת בית הדסה, ופיסח שאינו יכול לנוע ממקומו. הם החליטו כי לפני המוות שלו, הוא קודם יצפה בבתו נאנסת על ידם. היא נאנסה קבוצתית מול עיניו על ידי עשרות פורעים, כל אחד בתורו. לאחר שהם באו על סיפוקם, הם שחטו אותה מול עיניו. לאחר מכן הם שחטו גם אותו בעינויים. ידיה של אשתו נקטעו והיא מתה בייסורים. בין 65 ל־68 יהודים הושמדו ו־58 נפצעו בעיר.

באותו היום, בשעות אחר הצוהריים, ערבים מהכפר הערבי קאלוניה השכן חדרו לשכונת מוצא בעיר ירושלים ופרצו לביתו של אריה לייב מקלף, ממייסדי המושבה מטולה. בביתו נכחו גם שני רבנים, ביניהם שלמה זלמן שך. הפורצים ראו את שתי בנות המשפחה שלו והחליטו לאנוס אותן. הם קודם שחטו את אריה, את בנו ושני הרבנים, ותלו את אשתו חיה על גדר לאחר שהם עינו אותה, כדי שהם לא יפריעו להם לאנוס אותן. לאחר מכן, שתי בנות המשפחה נאנסו על ידם לפני שגם הן נשחטו וביתם הוצת. ב־19 באוגוסט, פורעים ערבים לפתע פלשו מהעמק אל הרובע היהודי בעיר צפת, והחלו מייד להשמיד יהודים בשיטתיות. לנשים הם חתכו את השדיים שלהן, כפי שהעיד מיסיונר סקוטי שעבד בעיר.

2.33.1.5 מתקפת ה־7 באוקטובר (2023)

ב־7 באוקטובר 2023, במהלך חג שמחת תורה, 3,800 לוחמים מכוחות העילית נוח׳בה של חמאס, יחד עם עוד כ־2,200 חמושים מקבוצות אחרות, פרצו בכלי רכב ומצנחי רחיפה ממונעים את גדר הגבול ב־119 מוקדים באופן מתואם, וחדרו לאזור עוטף עזה בדרום ישראל כדי לבצע השמדת עם. במקביל, כ־1,000 חמושים שיגרו מרצועת עזה כ־4,300 רקטות לעבר ישראל, מה שהביא את המספר הכולל של המשתתפים ל־7,000. הם תקפו תושבים ב־21 יישובים ובסיסים צבאיים, לרבות בקיבוצים בארי, כפר עזה, ניר עוז ועלומים, ובמושב נתיב העשרה, והשמידו 1,219 ישראלים: לפחות 810 תושבים, לרבות 38 ילדים ו־71 תושבים זרים, ולפחות 379 אנשי כוחות הביטחון. 364 אזרחים נוספים שהשתתפו בפסטיבל המוזיקה נובה שנערך באותה העת בסמוך, הושמדו על ידם ורבים נוספים נפצעו. כ־250 אזרחים, חיילים ישראלים ועובדים זרים נשבו ושונעו לרצועת עזה. חמאס הצהיר כי הפלישה הייתה תגובה לכיבוש הישראלי המתמשך, למצור על רצועת עזה, להרחבת ההתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות, לעלייה באלימות המתנחלים הישראליים וההסלמה האחרונה. מספר מדינות ערביות ומדינות שבהן קיים רוב מוסלמי, האשימו את ישראל בפלישה בשל כיבוש השטחים הפלסטינים על ידה. הפלישה הובילה למלחמת עזה הממושכת. זו הייתה הפלישה הראשונה בקנה מידה נרחב לשטחה של ישראל מאז מלחמת ישראל־ערב בשנת 1948, והיא נחשבת כיום הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ישראל והקטלנית ביותר ליהודים מאז השואה.

במהלך הפלישה, נשים וילדות יהודיות רבות מכל הגילים הופשטו ונאנסו על ידי לוחמי חמאס מגדודי עז א־דין אל־קסאם, לוחמי נוח׳בה (יחידת הכוחות המיוחדים שלה), לוחמי ג׳יהאד אסלאמי מפלוגות אל־קודס, וחמושים מקבוצות מיליטנטיות נוספות. הן נאנסו על ידם בברוטליות, באכזריות רבה, ובאופן שיטתי, ממוקד ונרחב כחלק מהתכנון של הפלישה. האונס התחולל בכל הזירות שבהן פעלו לוחמי חמאס (לפחות בשבעה מקומות ובארבעה אזורים שונים): באזור פסטיבל המוזיקה נובה שנערך תחת כיפת השמיים סמוך לקיבוץ רעים, ובשטח שמסביבו שאליו נמלטו המשתתפים וכביש 232 הסמוך. בקיבוצים בארי, רעים ואחרים. בבסיסי צבא ההגנה לישראל הסמוכים לגבול, שם נאנסו חיילות, כמו בבסיס הצבאי נחל עוז. בשבי ברצועת עזה. רבות מהן נאנסו קבוצתית על ידי חמושים, תוך שיתוף פעולה ביניהם. הן לעיתים קרובות נאנסו על ידם מול עיניהם של אחרים, לרבות בני זוג, בני משפחה וחברים. לוחמי חמאס צילמו נשים ערומות ומדממות לאחר שהם אנסו אותן, כדי לתעד בעיניהם המשועשעות את התוצאה. רוב האומללות שנאנסו על ידם, לאחר מכן נשחטו וגופותיהן רוטשו באופן שיטתי ונשרפו, בפרט איברי המין שלהן. גופותיהן הערומות הוצגו בפומבי ברחובות רצועת עזה ותמונותיהן הועלו למרשתת. חמושים אנסו גם גופות של נשים.

ניצול מהפסטיבל שהסתתר העיד כי הוא שמע צרחות של נשים נאנסות. אישה שהסתתרה סמוך לאזור הפסטיבל, העידה כי היא ראתה חמוש מכופף אישה ואונס אותה. לאחר מכן הוא העביר אותה לחמוש אחר. לאחר שהם באו על סיפוקם, הם חתכו חלקים מגופה, לרבות את אחד השדיים שלה, השליכו אותו לרחוב ושיחקו איתו. היא עדיין הייתה בחיים ודיממה. בהמשך, חמוש נוסף החל לאנוס אותה, ובשיא הנאתו בעודו עדיין אונס אותה, הוא ירה בראשה, ולאחר מכן פלט את נוזל הזרע שלו. הניצול יוני סעדון העיד כי אישה צעירה סמוך למכונית נלכדה על ידי חמושים שהחלו להפשיט אותה כדי לאנוס אותה. היא ניסתה נואשות להימלט מהם. בתגובה, הם החליטו להראות לה מהו דינה של אישה יהודייה שמסרבת להיאנס בכניעה על ידי גברים מוסלמים. הם השליכו אותה לקרקע ואחד מהם לקח את חפירה וכרת באמצעותו את ראשה. סעדון הוסיף כי לאחר שראשה נותק, הוא התגלגל על ​​הקרקע. הוא העיד גם כי בזמן שהוא הסתתר מתחת לבמת הפסטיבל, הוא ראה אישה נאנסת קבוצתית על ידי 10 חמושים, תוך כדי שהיא מוכת על ידם, ולאחר מכן היא נורתה בראשה.

הניצול רון פרגר העיד כי הוא שמע אישה צורחת הם אונסים אותי, הם אונסים אותי, ולאחר מכן מספר יריות שלאחריהן היא השתתקה. ניצול אחר ראה גברים בבגדים אזרחיים גוררים אישה מתוך טנדר בכביש 232 הסמוך, למקום שבו הם החליטו לאנוס אותה. הם התקבצו מסביבה ואנסו אותה קבוצתית בזמן שהיא צרחה. לאחר מכן, היא נשחטה בסכין על ידי אחד הגברים. שלושה ניצולים נוספים העידו כי הם ראו נשים נאנסות ולאחר מכן נשחטות שם ובמקום נוסף לאורך כביש 232. הניצול רז כהן הסתתר בשיח גדול במשך מספר שעות. הוא העיד כי הוא ראה חמושים אונסים נשים ולאחר מכן שוחטים אותן, והוא ראה חמושים שקודם שחטו אותן ולאחר מכן אנסו את הגופות שלהן, תוך כדי שהם צוחקים. הניצולים רז כהן ושוהם גואטה שהסתתרו באפיק נחל, ראו טנדר לבן שממנו יצאו 4–5 גברים. הם גררו אישה צעירה וערומה על הקרקע למקום שבו הם החליטו לאנוס אותה. היא נאנסה על ידם ולאחר מכן היא נשחטה בסכין.

הניצולה ספיר העידה כי היא ראתה לפחות חמש נשים נאנסות קבוצתית על ידי קבוצות של גברים חמושים בכבדות (כ־100 חמושים), לפני שהן נשחטו על ידם. היא הוסיפה כי היא ראתה אותם כורתים לאישה את אחד השדיים שלה ולאחר מכן משליכים את השד הכרות שלה מאחד לשני, בזמן שהם אוחזים בראשיהן הכרותים של שלוש נשים נוספות. הניצול יורה קרול העיד כי הוא הסתתר מאחורי ספיר וראה אישה נאנסת לפני שהיא נשחטה. ניצול אחר העיד כי הוא ראה גם חמושים אונסים אישה קבוצתית, תוך כדי שהם מרטשים את גופה, עד שלבסוף הם שחטו אותה בעודם עדיין אונסים אותה. עשרה ניצולים נוספים במוקדים שונים באזור המסיבה צפו ממקום מסתורם בנשים נאנסות, חלקן קבוצתית, אולם בשל מצבם הנפשי הם לא יכלו להעיד. בעיקול הכביש המכונה עיקול מפלסים סמוך לקיבוץ מפלסים, שדרכו ניסו בעיקר מבלים בפסטיבל להימלט, חמושים ביצעו חסימה עם כלי רכב, העמידו מארב וירו בתת־מקלע על כלי רכב שהגיעו. הם ביצעו בגברים וידוא הריגה מיידי, בעוד נשים שנמצאו בכלי הרכב הם קודם אנסו ורק לאחר מכן הם שרפו אותן בעודן בחיים. באחד היישובים שנכבשו, ניצול העיד כי הוא ראה חמושים במדי צבא אונסים קבוצתית אישה צעירה, תוך כדי שהם מרטשים את גופה, עד שלבסוף הם שחטו אותה בעודם עדיין אונסים אותה.

לאחר שהשטחים הכבושים שוחררו על ידי כוחות הביטחון של ישראל, התגלה כי נשים וילדות רבות נאנסו לצד ההשמדה. נמצאה אפוקליפסה של גופות ערומות או ערומות עד מותניהן, כאשר רגליהן מפושקות וידיהן של חלקן קשורות בחבל ואזיקים, והן מרוחות בנוזלי זרע. גופות היו חתוכות ועם איברי המין שלהן מרוטשים, כאשר האגן של חלקן היה שבור ודימם באופן מסיבי כתוצאה מהאונס הברוטלי שהן עברו. באזור הפסטיבל, המפיק ינון ריבלין, העיד כי הוא ראה גופה של אישה צעירה מוטלת על בטנה ללא מכנסיים ותחתונים, כאשר רגליה מפושקות והנרתיק שלה מבותר. מפיק אחר, רמי שמואל, העיד כי הוא ראה גופות של נשים ערומות במצב שלא הותיר ספק שהן הותקפו מינית. חבר בארגון זיהוי קורבנות אסון, ג׳מאל וראקי, העיד כי הוא ראה גופה של אישה מכופפת כאשר תחתוניה מופשלים למטה עד ברכיה. בסרטון שצולם לאחר הפסטיבל על ידי עדן וסלי והופץ ברשתות החברתיות, נראתה אישה שוכבת על גבה בשמלה קרועה לאחר שהיא נאנסה, נשרפה ונשחטה, כאשר רגליה מפושקות והנרתיק שלה חשוף. היא נאנסה מול עיניו של בעלה ואחרים לפני שהיא נורתה. על רגלה נותר חתך שנגרם ככל הנראה מחיתוך התחתונים שלה. פניה היו חרוכות לחלוטין וידה הימנית כיסתה את עיניה. מאוחר יותר היא זוהתה כגל עבדוש.

בקיבוצים בארי וכפר עזה, נמצאו לפחות 24 גופות של נשים וילדות ערומות או ערומות למחצה, עם סימנים של התעללות מינית. חלקן היו מרוטשות וחלקן קשורות. בקיבוץ בארי, נמצאו גופות של נשים וילדות שנאנסו, רובן בפיג׳מות בחדרי השינה שלהן. פרמדיק מיחידת החילוץ המיוחדת 669, סמל ג׳, מצא גופות של שתי נערות בנות 13 ו־16 בחדר שינה. אחת בתחתוני בוקסר קרועים עם חבורות במפשעתה. השנייה במכנסי פיג׳מה שהיו משוכים עד ברכיה, כאשר עכוזה חשוף ועל גבה מרוח נוזל זרע. הוא העיד כי לפי מצב גופתה, אין לו ספק שהיא נאנסה לפני או אחרי שהיא נשחטה. במקום אחר שתי גופות של נשים נמצאו כאשר רגליהן וידיהן קשורות למיטותיהן. מאחת הגופות הוסרו איברים פנימיים ואיברי המין שלה היו דקורים בסכין. בקיבוץ כפר עזה, הניצולה נירה שפק העידה כי היא ראתה מספר גופות עם איברי מין חשופים, חלקן בבגדים קרועים. בקיבוץ רעים, חבר צוות אבטחת חירום, נועם מרק, העיד כי הוא מצא בבית שלוש גופות של נשים מהפסטיבל כאשר הן ערומות ועם סימנים ברורים של אלימות מינית קשה.

באחד הקיבוצים, מפקד בארגון זיהוי קורבנות אסון, חיים אוטמזגין, העיד כי הוא ראה גופות של שתי נשים ערומות עם חפצים בתוכן. דובר הארגון, שמחה גרינמן, העיד כי הוא ראה גופה של אישה עם חפצים חדים בתוך הנרתיק שלה, לרבות מסמרים. נמצאה למשל גם גופה של אישה עם סכין נעוצה בתוך הנרתיק שלה, גופה של אישה עם עשרות מסמרים נעוצים במפשעתה ובירכיה, גופה של אישה ערומה עם סימנים ברורים של אלימות מינית קשה, גופה של אישה ערומה מהמותניים ומטה כאשר היא ירויה בראשה, וגופה של אישה עם עשרות מסמרים נעוצים בירכיה ובמפשעתה.

גופותיהם של הקורבנות הובאו למחנה הצבאי שורה כדי להכינן לקבורה. גופות הגיעו מרוטשות ועם גפיים ואגן שבורים, ובמצב שלא הותיר ספק שהן נאנסו, מילדות צעירות ועד נשים זקנות. חיילת מילואים שהוצבה במחנה, שרי מנדס, העידה כי הובאו אליהם גופות ערומות או עם מעט בגדים ועם סימני אלימות מינית, חלקן רק בתחתונים מגואלים בדם מאזור האגן שלהן, לרבות גופות ללא ראשים, גפיים ופנים מרוטשות, כאשר פניהן של חלקן נורו מספר פעמים לאחר המוות. היא העידה גם כי הצוות שלה קיבל גופות של חיילות שנורו בנרתיקים ובשדיים שלהן. היא הוסיפה: כולן היו נשים צעירות. רובם בבגדים קטנים או בבגדים גרוסים וגופן דמם, בפרט סביב התחתונים, וחלק מהנשים נורו פעמים רבות בפנים כדי להשחית אותן. פניהן היו בייסורים ולעיתים קרובות אצבעותיהן היו קפוצות כאשר הן מתו. ראינו נשים שהאגן שלהן נשבר. רגליים שבורות. היו נשים שנורו במפשעה, בשדיים... נראה שאין ספק מה קרה להן. קצינה בצוות הזיהוי שהוצבה בבסיס, סרן מעיין, העידה: אני יכולה לומר שראיתי הרבה סימני התעללות באזור (איברי המין). ראינו רגליים שבורות, אגן שבור, תחתונים מגואלים בדם. היא הוסיפה כי היא ראתה לפחות 10 גופות של חיילות עם סימני אלימות מינית, לרבות חתכים בנרתיקים שלהן, תחתונים ספוגים בדם, וגופה שציפורניה נעקרו. בסרטון נראו גופותיהן של שתי חיילות שנורו בנרתיקים שלהן.

צבא ההגנה לישראל פרסם סרטון שנקרא סרט הזוועות ומכיל אוסף צילומים גולמיים באזור עוטף עזה מזמן ההשמדה, בפרט קטעים שצולמו ממצלמות גוף שנשאו לוחמי חמאס. על אף שבסרטון נראים צילומים גרפיים של בני אדם מושמדים על ידי חמושים, הוסרו קטעים שבהם נראות נשים נאנסות על ידם, אלא רק לאחר מכן כאשר ברור לפי מראה גופן שהן הרגע נאנסו, כדי להפחית במעט את הביזוי לבני משפחותיהן. לוחמי חמאס הצהירו בסרטון כי הם קיבלו פקודות מפורשות לאנוס נשים, וזו הייתה בין היתר המשימה שלהם, והם אף תיארו כיצד הם אנסו אותן. חמוש אחר הצהיר כי ניתנו לו פקודות לאנוס גם גופות של נשים. ב־28 במרץ 2024, פעיל בג׳יהאד האסלאמי, מנאר מחמוד מוחמד קאסם, הצהיר בסרטון כי הוא אנס אישה בקיבוץ ניר עוז. בסרטון הוא תיאר את בגדיה, החזייה והתחתונים שלה, וסיפר כי לאחר שהוא אנס אותה, היא נלקחה יחד עם אִמָּהּ על ידי שני חמושים נוספים. במאי 2024, שני אנשי חמאס, אב ובנו, הצהירו כי הם אנסו נשים בקיבוץ ניר עוז באיומי אקדח, ורק לאחר מכן הם שחטו את חלקן.

נשים ונערות שהועברו לרצועת עזה והוחזקו בשבי, נאנסו על ידי השובים שלהן ועברו התעללות מינית, לרבות מול עיניהן של שבויות אחרות. חלקן אף אוימו שהן תושאנה להם בכפייה. רופא שטיפל בשבויות ששוחררו, העיד כי רבות מ־30 הנשים והנערות בנות 12–48 עברו התעללות מינית במהלך השבי. השבויה לשעבר, אילנה גריצבסקי, בת 31, העידה כי בזמן שחמושים שינעו אותה על אופנוע לשבי ברצועת עזה, הם מיששו אותה. לאחר שהיא איבדה את הכרתה, היא התעוררה כאשר חולצתה מורמת, השדיים שלה חשופים, מכנסיה משוכים למטה, ושבעה חמושים עומדים מעליה. אחד השובים אמר לה כי בכוונתו להשאירה ברצועת עזה ולשאת אותה בכפייה.

ב־26 במרץ 2024, השבויה לשעבר, עמית סוסנה בת 40, העידה על ההתעללות המינית שהיא עברה בשבי. ב־24 באוקטובר לערך, השובה שלה בשם מוחמד, גרר אותה באיומי אקדח לחדר שינה של ילד, שם הוא, כאשר האקדח מכוון אליי, אילץ אותי לבצע בו מעשה מיני. השבויות לשעבר, חן גולדשטיין־אלמוג ובתה אגם בת ה־17, העידו כי הן ראו שלוש נשים שסיפרו להן כי הן הותקפו מינית בשבי. אגם תיארה שבויה שעברה התעללות מינית על ידי שומר בזמן שהיא רחצה את עצמה בכיור. השבויה לשעבר, אביבה סיגל, העידה כי היא ראתה אישה שהרגע השובים שלה התעללו בה מינית כאשר הם לקחו אותה לשירותים. בדצמבר 2025־ינואר 2026, השבויה לשעבר, רומי גונן, העידה כי היא עברה התעללות מינית בשבי שוב ושוב.

ניצולות רבות שנאנסו שתקו בשל תחושת הבושה. ארגון האומות המאוחדות וארגונים בין־לאומיים אחרים האמונים על זכויות נשים ומסונפים לארגון, לרבות ועדת הארגון למיגור האפליה נגד נשים, והארגון לקידום והעצמת נשים, וכמו כן ארגוני נשים בין־לאומיים אחרים ונשים פמיניסטיות בולטות במערב, סירבו לגנות את אונס הנשים והילדות. רק ב־29 בנובמבר, המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, אנטוניו גוטרש, התייחס, ורק ב־2 בדצמבר, הארגון לקידום והעצמת נשים, פרסם רשומה קצרה עם גינוי חיוור ורפה כדי לצאת ידי חובה, וגם אותה הוא מחק זמן קצר לאחר מכן. שתיקתם לא נבעה רק מרצונם להלבין את המבצעים, אלא גם מהשקפת עולמם הלא מוצהרת, כי מגיע לנשים יהודיות, לבנות וקולוניאליסטיות בראייתם, להיאנס על ידי גברים ערבים מדוכאים, זה בעיניהם עונשן.

2.33.1.6 פעולות עצמאיות (1946–2019)

מאז פרץ הסכסוך הערבי־יהודי, נשים וילדות יהודיות רבות נאנסו על ידי גברים ערבים בפעולות עצמאיות, רק משום שהן היו יהודיות. רוב המקרים תועדו כעבירות פליליות משום שעל פי דיני המשפט, כמעט בלתי אפשרי להוכיח אונס לאומני כל עוד המבצעים אינם מצהירים על כך בפומבי. אולם ההבחנה היא פשוטה: באונס פלילי המבצעים יאנסו כל אישה שתיפול לידיהם בהזדמנות הראשונה שלהם מבלי שהם בוררים אותה מלבד על פי מראה גופה, להבדיל מאונס לאומני שבו הם אונסים באופן ממוקד אישה מקבוצה אתנית יריבה, כדי לבזות לא רק אותה אלא את הקבוצה כולה. המקרים שיובאו בפרק הזה הם קצה הקרחון והם מוכרים רק משום שהקורבנות נשחטו לאחר שהן נאנסו.

בשנת 1946, למשל, ילדה יהודייה נאנסה קבוצתית על ידי שלושה גברים ערבים מהכפר שייח׳ מוניס. בפברואר 1951, ילדה יהודייה בשכונת קטמון בעיר ירושלים נאנסה קבוצתית על ידי חמושים ערבים שפלשו מירדן, בהנהגתם של מוחמד מנסי וג׳מיל מוחמד מוג׳רב. ב־4 בדצמבר, נערה יהודייה בשם לאה פסטינגר שהייתה בדרכה לביתה מתחנת אוטובוס בשכונת בית וגן בעיר ירושלים, נאנסה קבוצתית על ידי חמושים ערבים שפלשו לישראל מהעיירה בית ג׳אלא בירדן, בהנהגתו של מוחמד מנסי. לאחר שהם באו על סיפוקם, הם ריטשו את הגוף שלה, בפרט את פניה, שחטו אותה, והשליכו את גופתה לתוך מערה בישראל במרחק של כקילומטר וחצי מהגבול עם שטחי יהודה ושומרון שהיו אז חלק מירדן. ב־6 בדצמבר, אישה יהודייה נשבתה ונאנסה קבוצתית על ידי חמושים ערבים שחדרו מירדן, סמוך לעיר ירושלים. לאחר שהם באו על סיפוקם, הם שחטו אותה.

ב־17 במרץ 1954, אוטובוס שעליו היו 15 נוסעים היה בדרכו מהעיר אילת לעיר תל אביב. בעת שהוא נסע בכביש מעלה עקרבים, 12 חמושים ערבים, בפיקודו של סעיד אבו באנדק, ירו לעברו. כתוצאה מהירי, האוטובוס התנגש בצלע ההר ונעצר. נוסעים שניסו להימלט מהאוטובוס, נורו למוות על ידי החמושים. לאחר מכן, החמושים עלו על האוטובוס וירו בנוסעים שנותרו בו מטווח קצר, בעוד את אחת הנוסעות הם קודם אנסו מחוץ לאוטובוס. לאחר שהם באו על סיפוקם, הם הוציאו גם אותה להורג וכרתו את האצבע שלה כדי לבזוז את הטבעת שהייתה עליה. לפני שהם עזבו, הם ירקו על הגופות והתעללו בהן. גופתה נמצאה מוטלת בחול כאשר חצאיתה מופשלת. מהטבח ניצלו שני חיילים, חיילת שנפצעה קשות, נוסעת נוספת ומירי פירסטנברג בת ה־5 וחצי.

ב־11 ביוני 1982, ביום החמישי למלחמת לבנון הראשונה, קצת לפני חצות, חיילת משוחררת בת 21, דפנה כרמון, יצאה מביקור אצל הורי ידיד שגויס למלחמה, ברחוב שמשון בעיר חיפה. היא הלכה לכיוון ביתה שברחוב מוריה. בדרך היא נחטפה על ידי אחמד קוזלי, האחים כמאל ומוחמד סביחי ובן דודם עאטף סביחי. היא נאנסה על ידם ולאחר מכן נשחטה וגופתה הערומה הושלכה לקרחת יער סמוך לכביש בית אורן. במאי 2006, ערבי תושב הכפר צוריף בן 35, אנואר אחדוש, שעבד בעבודות מזדמנות בשוק העירוני בעיר בית שמש, הבחין בילדה יהודייה, ליפז חימי בת ה־9, שנהגה להסתובב שם. הוא החליט לשחוט אותה בשל היותה יהודייה, אולם קודם לאנוס אותה. הוא תכנן זאת בקפדנות. ב־4 במאי, הוא פיתה אותה להתלוות אליו תמורת 10 שקלים, הוביל אותה לגרם מדרגות סמוך לשוק שבו הוא וחבריו נהגו ללון, ושם הוא אנס אותה. לאחר שהוא בא על סיפוקו, הוא הוציא את החגורה ממכנסיה ושרוך מאחת מנעליה, ויחד עם מיתר שהוא מצא הוא חנק אותה עד שהיא מתה. לאחר מכן הוא עזב את המקום. עם לכידתו, הוא הצהיר כי הוא ביצע זאת על רקע לאומני.

ב־7 בפברואר 2019, נערה יהודייה בת 19 מהיישוב תקוע, אורי אנסבכר, יצאה ממקום עבודתה במרכז יעלים לטיפול בבעלי צרכים שבו היא התנדבה, והלכה להתבודד בטבע. באותו היום, גבר ערבי בן 29 מהעיר חברון בשטחי הרשות הפלסטינית, המזוהה עם ארגון חמאס, ערפאת ארפאעיה, חדר לעיר ירושלים בהליכה רגלית דרך פרצה בגדר ההפרדה סמוך לעיירה בית ג׳אלא, כאשר הוא מצויד בסכין כדי לשחוט יהודים. ארפאעיה הבחין באנסבכר בחורש הסמוך למעיין. הוא התנפל עליה ודקר אותה בסכין. היא התנגדה וצרחה אולם ללא הועיל. בשלב הזה, הוא הבין כי היא נמצאת לבדה ועל כן יש לו זמן קודם לאנוס אותה. הוא גרר אותה למרחק של כ־150 מטרים, למקום שבו הוא יוכל לאנוס אותה ללא הפרעה, שם הוא דקר אותה פעם נוספת, סתם את פיה בצעיף וכפת את ידיה בחגורה, כדי שהיא לא תוכל להתנגד, ואנס אותה למוות. לאחר שהוא בא על סיפוקו, הוא שב לשטחי הרשות הפלסטינית כאשר בהמשך הוא הצהיר בגאווה: עשיתי כל מה שערבי חולם עליו (לאנוס למוות אישה יהודייה).

2.33.2 הצד היהודי (1947–1949)

בין השנים 1947–1949, במהלך מלחמת העצמאות של ישראל ובעימותים נוספים באותה התקופה, חיילים בצבא ההגנה לישראל אנסו נשים ונערות ערביות, כמו למשל במהלך טבח צפצאף, פרשת דיר יאסין, פרשת נירים ופרשת דווימה, כאשר מספר מקרים נותרו חסויים במשך שנים. ב־29 באוקטובר 1948 למשל, כוחות צבא פלשו לכפר הערבי צפצאף ותושביו הרימו דגל לבן. החיילים הפרידו בין הגברים לנשים והורו להם לעמוד בשורה בחלקו הצפוני של הכפר. בזמן שהם הועמדו בשורה, מספר חיילים בחרו ארבע נערות לאנוס, אחת מהן בת 14, והורו להן להתלוות אליהם כדי להביא מים כביכול לחיילים. במקום זאת, הם הובילו אותן לבתים הריקים ואנסו אותן, בזמן שכ־70 מתושבי הכפר הושמדו.

אולם המנהיגים והגנרלים לא התירו את התופעה והיא נבלמה באמצעות ענישה ואכיפה אפקטיבית, ולא ידועים מעשי אונס נוספים שבוצעו במלחמות שלאחר מכן. בשנת 2006, תלמידת מחקר באוניברסיטה העברית, טל ניצן, טענה במחקר שלה כי חיילים בצבא הישראלי נמנעים מלאנוס נשים ערביות, לא מסיבות מוסריות אלא מסיבות גזעניות, משום שבתודעה הלאומית גופן נתפס כמלוכלך ולא מפתה. היא עטפה את הטענה במלל הסוציולוגי הנדרש אולם היטיב להציג אותה בפשטות נַגָד שהיא ראיינה והסביר באופן פחות מלומד מדוע הוא אינו מעלה בכלל על דעתו לאנוס אישה ערבייה: איכסה. איזה גועל, לא הייתי נוגע בערבייה עם הקצה של המקל של השירותים. ניצן הואשמה כי בתזה שלה רמוזה ביקורת אבסורדית על הצבא על כך שחייליו הם כה גזענים שהם אינם אונסים נשים ערביות. ובכן, מי שירצה יוכל להשתמש בביקורת כדי להצדיק את התורה שאינה גזענית שהרי היא מתירה לחיילים לאנוס גויות בזמן מלחמה.

2.33.2.1 פרשת נירים (1949)

ב־8 באוגוסט 1949, לאחר תום מלחמת העצמאות, מחלקה 3 בפיקודו של סגן־משנה משה נשלחה לאייש את משלט נירים סמוך לגבול עם מצרים. ערב היציאה דרומה, מפקד הפלוגה, סרן אורי רוזנבלום, תדרך אותם ואמר: עליכם לירות כדי להרוג בכל ערבי הנמצא בשטח הגיזרה שלכם. ב־12 באוגוסט, ביום שישי, בשעה 09:00 לערך, מפקד המחלקה יצא לסיור בחלק הדרום־מערבי של הגיזרה. הוא נסע בקומנדקר מלווה על ידי שני מפקדי כיתות: רב־טוראי דוד, רב־טוראי גדעון ועוד שלושה חיילים: טוראי משה, טוראי יהודה וטוראי עזיז. הנהג היה רב־טוראי שאול. הם נתקלו בשני גברים בדואים ונערה בדואית צעירה. הקצין פקד על החיילים להעלות את הנערה על הרכב. היא החלה לצרוח וליילל אולם ללא הועיל. לאחר מכן, הם הבריחו את שני הגברים באמצעות מספר יריות באוויר. בדרך למשלט, החיילים החליפו איתה מספר מילים, בעיקר רב־טוראי דוד, כאשר בה בעת הם שוחחו גם ביניהם על רצונם להביא בה דפיקה כלשונם.

בשעות הצוהריים, הסיור הגיע למשלט והחיילים הורידו את הנערה מהקומנדקר. הקצין פקד עליהם לכלוא אותה בצריף שלא היה בשימוש ולהציב עליה שומר. טוראי אברהם נשלח להתייצב ליד הפתח. לאחר כשעתיים, הקצין יצא לסיור נוסף. בה בעת, סמל המחלקה הוציא את הנערה מהצריף, הפשיט ממנה את שמלתה השחורה המסורתית, העמיד אותה ערומה לחלוטין בחוץ, ובאופן מבזה כמו בעל חיים הוא רחץ אותה לעיני כל מתחת לצינור, ללא קירות שיסתירו אותה, תוך כדי שהוא משפשף את גופה במים וסבון. לאחר מכן, הוא שרף את שמלתה, הלביש אותה בחולצת טריקו סגולה ומכנסי חאקי קצרים וכלא אותה שוב בצריף תחת שמירתו של טוראי אברהם. עד מהרה, התגודדו חיילים ליד הצריף והם תבעו מהשומר שייתן להם להיכנס כדי שהם יאנסו אותה בתורות. השומר נעתר אולם בתנאי שהוא יאנוס אותה ראשון. לאחר שהוסכם, הוא נכנס לצריף והחל לאנוס אותה. לאחר כ־5 דקות הוא בא על סיפוקו, ויצא מהצריף תוך כדי שהוא נראה מכפתר את מכנסיו. אחריו נכנס החייל השני ואחריו החייל השלישי, שגם אנסו אותה כל אחד בתורו במשך כ־5 דקות. ביציאתם מהצריף הם נראו גם מכפתרים את מכנסיהם.

עם שובו של הקצין מהסיור, הוא הבין כי הנערה נאנסה על ידי חייליו. הוא ערך תחקיר קצר, ולאחר מכן בחדר האוכל הוא הצהיר כי שלושה חיילים אנסו את הערבייה כלשונו. הוא הורה להביא אותה לצריף המטה ולהציב אותה לפניו. שני מפקדי הכיתות, רב־טוראי דוד ורב־טוראי גדעון, נכחו בצריף. הקצין בחן את בגדיה החדשים. היא אמרה לו בערבית כי חייליו שיחקו בה (אנסו אותה). הוא התעלם מדבריה שכן הוא סבר כי זו זכותם, והוא אף פנה לחייליו ואמר להם כי צריך קודם לרחוץ את הגוף שלה כדי שהיא תהיה נקייה לדפיקה חוזרת כלשונו. בשעה 17:00 לערך, המפקד פקד על אחד הטוראים לקצץ את שיער ראשה מול עיניו ועיני הסמל. שיערה שגלש קודם עד כתפיה קוצץ משמעותית ונחפף בנפט. לאחר מכן, היא הופשטה, הועמדה ערומה לחלוטין, נשטפה שוב מתחת לצינור מול עיניהם הבוחנות, הולבשה באותה חולצת טריקו ומכנסיים ונכלאה שוב בצריף.

בערב, שררה במשלט אווירה חגיגית במיוחד והקצין הורה לחייליו לערוך הכנות למסיבה. השולחנות באוהל הגדול ששימש כחדר אוכל, סודרו בשורות, מיני מתיקה נערכו עליהם, וקצת יין נמזג לכוסות. בשעה 20:00 בדיוק, החיילים התיישבו במקומותיהם. המפקד החדיר בהם דברי ציונות, עמד על חשיבות התפקיד שהם מבצעים ועל תרומתם למדינה. בהוראת סגנו, סמל מיכאל, הקריא טוראי יהודה פרק מהמקרא. כאשר הוא סיים הם פצחו בשירה, סיפרו בדיחות, אכלו ושתו. בשעה 21:30 לערך, זמן קצר לפני סיום המסיבה, הקצין ביקש מהחיילים שקט. הוא קם וכאשר חיוך על פניו, הוא הזכיר להם את הנערה הבדואית הכלואה באחד הצריפים במשלט. הוא הצהיר שהוא מעמיד בפניהם להצבעה שתי אפשרויות. הראשונה: שהיא תשועבד מעתה ואילך כעובדת במטבח של המשלט. השנייה: שהיא תהפוך לשפחת המין של המשלט והחיילים ידפקו אותה כלשונו, כל אחד בתורו. ההמולה הייתה רבה. עשרות החיילים שהיו שם הרימו ידיים וההצעה השנייה התקבלה ברוב קולות. החיילים החלו לצעוק בהתלהבות: רוצים לדפוק (אותה)!.

הקצין הכריז כי הוחלט ברוב קולות לדפוק את הערבייה כלשונו. הוא קבע כי לוח הזמנים יהיה כדקלמן: באותו הלילה חיילי כיתת המטה של המחלקה יאנסו אותה. ביום ראשון חיילי כיתה א׳ יאנסו אותה. ביום שני חיילי כיתה ב׳ יאנסו אותה, וביום שלישי חיילי כיתה ג׳ יאנסו אותה. הנהג, רב־טוראי שאול, שאל אותו בהלצה: ומה עם הנהגים? הם ממזרים? הקצין השיב שהם נכללים בכיתת המטה, יחד עם הסמל, מפקדי הכיתות, הטבחים, החובש והוא עצמו כמובן, שיאנסו אותה כבר באותו הלילה. אל הדברים האלו הוסיף איום, שאם מי מהחיילים יאנוס את הנערה שלא בתורו וישבור את הסדר שהוא קבע, הטומי (טומי גאן, תת־מקלע) ידבר. לאחר שהמסיבה הסתיימה, הקצין פקד על סמל המחלקה להביא לאוהל המשותף שלהם מיטה מתקפלת ולהשכיב עליה את הנערה כדי שהיא תהיה מוכנה לשימוש. הסמל עשה כמצוותו, נכנס לאוהל, סגר את הפתח וכיבה את הפנס. לאחר כשעה וחצי, הקצין הורה להוציא את הנערה מהאוהל משום שכבר נודף ממנה סירחון כלשונו, כתוצאה מהאונס התכוף שהיא עברה. הסמל קרא לאחד מרבי־הטוראים ושניהם הוציאו מהאוהל את המיטה שנקרעה כאשר הנערה שרועה עליה במצב של עילפון. הם נשאו את המיטה עד פתח הצריף שלה, ולפני הכניסה הסמל השכיב אותה על הרצפה ובליווי רב־טוראי דוד, הוא נשא אותה בידיו והשיב אותה לצריף.

למחרת, בשעה 06:00 לערך, טוראי אליהו שהיה תורן שמירה, ראה את הנערה יוצאת מהצריף. הוא שאל אותה לאן פניה מועדות, והיא השיבה לו בדמעות שהיא מתחננת לראות את הקצין. טוראי אליהו הראה לה את הדרך לאוהל שלו. הנערה התחננה בפני הקצין שיפסיקו לאנוס אותה. בתגובה, הוא איים עליה שהוא יוציא אותה להורג והורה לה לשוב לצריף. מעט מאוחר יותר, בעודו מתגלח ליד הצינור, הסמל שאל אותו מה לעשות בה. הוא פקד עליו להוציא אותה להורג לאחר שממילא כבר אנסו אותה. הסמל פקד על רב־טוראי דוד לקחת עימו שני חיילים מצוידים באתי חפירה כדי לחפור את הקבר שלה. הנערה הובאה מהצריף והועלתה על הקומנדקר. רגע לפני שהרכב עזב את המשלט, אחד החיילים צעק שהוא מבקש להשיב לו את מכנסי החאקי שהנערה לבשה. הקצין הורה להפשיט אותה ולהשיב לחייל את מכנסיו, שהרי בקבר היא ממילא לא תזדקק להם. היא נותרה ברכב עם חולצת טריקו בלבד כאשר כל פלג גופה התחתון חשוף כולו.

הרכב יצא לדרך כאשר רב־טוראי שאול נוהג בו, ועימו סמל מיכאל, רב־טוראי דוד, החובש, ומי שיועדו להיות הקברנים, הטוראים אליהו ושמעון שהיו מצוידים באתי חפירה. הם הרחיקו בערך 500 מטרים מהמשלט. הנהג שאול נותר ברכב, ויתר החיילים, עם הנערה, התרחקו מעט בחולות. הטוראים אליהו ושמעון החלו לחפור מול עיניה את הקבר שלה בעומק של כ־30 סנטימטרים. כאשר הנערה ראתה מה הם עושים, היא החלה לצרוח ולבכות וניסתה להימלט. היא הספיקה לרוץ כשישה מטרים לפני שהסמל כיוון את הטומי גאן וירה בה כדור אחד. הקליע פגע ברקתה הימנית, דם ניגר משם והיא נפלה במקום ולא זזה יותר. שני החיילים המשיכו לחפור את הקבר שלה. הנהג אמר שייתכן שהיא עדיין גוססת וביקש מהסמל שירה בה עוד מספר פעמים כדי לוודא שהיא מתה. הסמל לא הספיק לסיים את המשפט, ורב־טוראי דוד ניגש אליו, לקח את הטומי גאן וירה בגופה של הנערה מספר פעמים נוספות. לאחר מכן, הם הכניסו את גופתה לבור שנחפר, אטמו אותו בחול וקברו אותה בתוכו. לאחר מכן, הם שבו למשלט.

בשעות אחר הצוהריים, הקצין הגיע לעיר באר שבע והלך לקולנוע כדי לצפות בסרט, שם הוא פגש את מפקד הגדוד, רב־סרן יהודה דרכסלר. דרכסלר שאל אותו אם הם כבר שחררו את הנערה והסיעו אותה בחזרה למקום שבו הם מצאו אותה. הקצין השיב לו: הרגו אותה והוסיף בהומור: היה חבל על הבנזין. ב־15 באוגוסט, הקצין פקד על סמל מיכאל להכין מברק בכתב ידו המסכם את האירוע, חתם עליו, ושיגר אותו למפקד הפלוגה בזו הלשון: בסיורי ב־12 באוגוסט נפגשתי בשטח פיקודי בערבים, אחד מהם חמוש. את הערבי החמוש הרגתי במקום ולקחתי את נשקו. ואת הערבייה לקחתי בשבי. ובלילה הראשון החיילים התעללו בה (אנסו אותה) ולמחרת מצאתי לנכון להעבירה מהעולם. על החתום: משה, סגן־משנה. למחרת, הקצין שוב נפגש בעיר באר שבע עם מפקד הגדוד דרכסלר. תוך כדי שיחה, דרכסלר אמר לו: הגיעו אליי שמועות על השתוללות בקשר לערבייה. הקצין השיב לו: מה אני יכול לעשות. זה החבר׳ה. מאוחר יותר, הקצין טען כי הוא עצמו לא אנס לבסוף את הנערה, משום שאי אפשר לאנוס נערה כה מלוכלכת כלשונו. הפרשה הושתקה במשך שנים רבות. גופתה נותרה קבורה בחולות הנגב המערבי.

3.1 מקורות מידע חופשיים

• Bride kidnapping
• Castor oil
• Forced marriage
• Forced prostitution
• Genocidal rape
• Rape
• Raptio
• Sexual slavery
• Types of rape
• Ukuthwalwa
• Wartime sexual violence

• Baad practice
• Child marriage in Afghanistan
• Mukhtar Mai
• Rape in Pakistan
• Stanisław Kosior
• Vani (custom)
• Women in Afghanistan

• Battle of Khaybar
• Huyayy ibn Akhtab
• Islam and war
• Sexuality in Islam
• Slavery in al-Andalus

• Jin-Song wars
• Jingkang incident
• Jurchen people
• Liao dynasty

• Jingkang incident

• Destruction under the Mongol Empire
• First Mongol invasion of Hungary
• Mongol Empire
• Mongol invasions and conquests
• Ögedei Khan

• Sack of Aleppo (1400)

• Imjin War (1592-1598)

• Destruction of the Seven Cities

• Sack of Magdeburg

• Siege of Fort Zeelandia

• Xinjiang under Qing rule

• Batak massacre

• Boxer Rebellion

• Greek genocide

• Sayfo

• Armenian Genocide
• Rape during the Armenian genocide

• Gender violence and rape in Francoist Spain and the democratic transition
• Maravillas Lamberto
• Spanish Civil War
• White Terror (Spain)

• Battle of Nanking
• Nanjing Massacre

• A Woman in Berlin
• Battle of Monte Cassino
• European theatre of World War II
• German camp brothels in World War
• German military brothels in World War
• Jewish women in the Holocaust
• Marocchinate
• Military occupations by the Soviet Union
• Nemmersdorf massacre
• Ochota massacre
• Rape during the liberation of France
• Rape during the occupation of Germany
• Rape during the Soviet occupation of Poland
• Siege of Budapest
• Taken by Force (book)
• War crimes of the Wehrmacht
• World War II

• 1945 Katsuyama killing incident
• Bangka Island massacre
• Comfort women
• Gegenmiao massacre
• Jan Ruff-O׳Herne
• Manila massacre
• Occupation of Japan
• Pacific War
• Rape during the occupation of Japan
• Recreation and Amusement Association
• Soviet invasion of Manchuria
• World War II

• Akhira massacre
• Bangladesh genocide
• Bangladesh Liberation War
• Barguna massacre
• Demra massacre
• Naria massacre
• Rape during the Bangladesh Liberation War
• Suryamani massacre
• Terrorism in Bangladesh

• East Timor genocide
• Indonesian invasion of East Timor
• Indonesian occupation of East Timor

• Child soldiers in Sierra Leone
• Sierra Leone Civil War
• Rape during the Sierra Leone Civil War

• Ethnic cleansing of Georgians in Abkhazia
• War in Abkhazia (1992-1993)

• Bosnian War
• Doboj ethnic cleansing (1992)
• Foča ethnic cleansing
• Lašva Valley ethnic cleansing
• Prijedor ethnic cleansing
• Rape during the Bosnian War
• Srebrenica massacre
• Stupni Do massacre
• Trnopolje camp
• Vilina Vlas
• Višegrad massacres

• Nyarubuye massacre
• Rape during the Rwandan genocide
• Rwandan Civil War
• Rwandan genocide

• Effacer le tableau
• Human trafficking in the Democratic Republic of the Congo
• Prostitution in the Democratic Republic of the Congo
• Rape during the Congo civil wars
• Second Congo War
• Sexual violence in the Democratic Republic of the Congo
• Women in the Democratic Republic of the Congo

• Darfur genocide
• Rape during the Darfur genocide
• War in Darfur

• Boko Haram
• Boko Haram insurgency
• Chibok schoolgirls kidnapping
• Dapchi schoolgirls kidnapping

• Albu Nimr
• Human rights in Islamic State-controlled territory
• Human rights violations during the Syrian civil war
• Kayla Mueller
• Kocho, Iraq
• Rape during the Syrian Civil War
• Sednaya Prison
• Sexual jihad
• Sexual violence in the Iraqi insurgency
• Sinjar massacre
• Syrian civil war
• Yazidi genocide

• Chut Pyin massacre
• Rohingya genocide
• Tula Toli massacre
• Rohingya conflict
• Myanmar conflict

• Chenna massacre
• Hawzen in the Tigray war
• Hitsats massacre
• Sexual violence in the Tigray War
• Tigray War

• 1834 looting of Safed
• 1920 Nebi Musa riots
• 1929 Hebron massacre
• 1929 Palestine riots
• Al-Shaykh Muwannis
• Arab-Israeli conflict
• Be׳eri massacre
• Confessions of detained Palestinians in the Gaza war
• Farhud
• Gaza war hostage crisis
• Israeli public diplomacy in the Gaza war
• Jaffa riots
• Khaybar Khaybar ya yahud
• Ma׳ale Akrabim massacre
• Nova music festival massacre
• October 7 attacks
• Safsaf massacre
• Screams Before Silence
• Screams Without Words
• Sexual and gender-based violence against Israeli hostages during the Gaza war
• Sexual and gender-based violence in the October 7 attacks
• 1952 raid on Beit Jala
• אחמד סעיד
• אלימות מינית בזמן מלחמה
• אלימות מינית בטבח שבעה באוקטובר
• הטבח בפסטיבל נובה
• טבח שבעה באוקטובר
• טבח חברון (תרפ״ט)
• טבח מעלה עקרבים
• טבח צפצאף
• טרור פלסטיני
• מאורעות תרפ״ט
• מאורעות תר״פ
• סרט הזוועות
• פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים בשנות ה-80 של המאה ה-20
• פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים ב-2006
• פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל (1948–1959)
• פרעות צפת (1834)
• פרשת נירים
• רצח אורי אנסבכר
• רצח דפנה כרמון
• הוחלט וקויים - רחצוה, גזזו שערותיה, אנסוה והרגוה (מתוך יומנו של דוד בן גוריון, 22.8.49)
• ליפז נאנסה באכזריות ע"י פלסטיני – ונרצחה